הנושאים החמים
הנושאים החמים
לשחק בחבל
רעשי החבל הנחבט בקרקע שוב ושוב, החזירו אותי באחת אל הילדות, למקום בו גדלתי, לשעות אחר הצהריים המתוקות בהן אני וחברותי שיחקנו ושיחקנו, בלי להתעייף, בלי להתלונן שכואבות הרגליים.
איך אהבנו לקפוץ, בדיוק כמו הילדות החמודות שמקפצות להנאתן בגינה הציבורית בה עברתי זה עתה.
שמעתי אותן שרות את ההמנונים המעודכנים ונזכרתי איך שרנו בכוונה ובחדווה ילדותית את המשפטים המטופשים על ההוא שגידל עגבנייה, ועל - אחד הרבה לפי צורה...
ספרנו במלוא הריכוז - אחת שתיים בהפסקות שתיים... בלי להבין עד הסוף את הלוגיקה של החשבון.
הזמנו האחת את השנייה להיכנס אל מתחת לחבל המתגלגל, לקפוץ בדיוק ברגע הנכון, לעיניהן של כל הצופות מן הצד המקוות שעד מהרה יסתבך החבל ברגליה, והקופצת תיהפך למגלגלת/אוחזת חבל במקצועה, עד הסבב הבא.
הקריאות הנזעמות, קלוש, מהיר, מהדהדות עדיין באוזני, כשאני זוכרת היטב אם כי לא בשמותיהן, את המתלוננות הקבועות, מהזן הלא נכחד של האנשים שרוקדים תמיד על רצפה עקומה, "בלי ריגוזים" היינו אומרות להן.
היו גם שתי מסכנות תמידיות שאחרי שני גלגולים היו חוזרות בבושת פנים לעמדה הקבועה שלהן.
אוי, החבל הזה, כמה גלגולים הוא עבר.
מעניין אם הוא נשאר עדיין בבית הורי בסלסלת המשחקים העזובים, אם אמצא אותו כנראה שמצבו יהיה בכי רע, קצותיו לבטח יהיו פרומים, ומסתבר כי יד שתיגע בו תפורר אותו גם באחיזה רכה.
ועדיין שווה לבדוק ולו רק בשביל לוודאות שריחו הייחודי של החבל המקצועי שסבתא קנתה לי, נשאר עליו.
עשרים שנה אחרי, חשבתי שאני לא אשחק יותר בחבל, גם כי אין לי עם מי, וגם כי זה לא מתאים.
המציאות חשבה אחרת, חזרתי לשחק בחבל.
משחק חבל מסוג אחר, משחק חבל מסוכן, לא שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף, הכניסו אותי בעל כורחי לתוכו.
לא הייתי מודעת לכללים, לא הכרתי את החוקים, לא היה לי מושג וחצי מושג על המשחק הזה.
המשימה לא הייתה לקפוץ בלי לחטוף מהחבל חבטה קלה ברגליים, כמו שהכרתי מפעם.
המשימה הייתה שונה וקשה בהרבה, כזאת שלא חלמתי שאפשר לעמוד בה במציאות.
קשה לי לתאר אותו במילים, אך אנסה בכל זאת.
נקודת הפתיחה של המשחק היא חבל ארוך ועבה הפרוש בגובה רב בין שתי נקודות רחוקות זו מזו, כשמתחתיו תהום פעורה, שרק מלהביט לעברה עברה חלחלה בגופי.
המשימה ההרפתקנית והמסוכנת הייתה, להתלות בו בשתי ידיים, ולהתקדם בזהירות מתחילתו ועד סופו.
המטרה – לא ליפול.
ההוראות במשחק היו ברורות.
על השחקן להחזיק חזק, להתרכז בהתקדמות, ולהימנע מהסחת דעת.
כל צעד מזכה את השחקן בנקודה.
והחלק החשוב במשחק הוא לדעת שהחבל לא תמיד תלוי ועומד כך בלי תזוזה.
השלבים המשמעותיים והקשים של המשחק, הם כשהחבל מתחיל להתנועע, להיטלטל מצד לצד, ועל השחקן להיטיב את אחיזתו, לזכור את תפקידו, ולהמשיך לחשב את דרכו, איך הוא מתקדם, ודבר הכרחי יותר, איך הוא לא נופל.
התקדמות תוך כדי האתגרים כשהחבל מיטלטל מזכה בנקודות רבות, כשזה מה שבעצם מקדם את השחקן במשחק.
ומניסיוני במשחק –
היו לי רגעים קשים תוך כדי, בהם אמרתי לעצמי, שחררי, עזבי, את גם ככה לא תשרדי עד הסוף, תיפלי, מה כבר יכול לקרות, תסתכלי קדימה כמה נפלו לפנייך, אין לך סיכוי.
אבל כל פעם שהצלחתי להחזיק את עצמי תלויה בין שמים לארץ, למרות הטלטולים והזעזועים שחוויתי תוך כדי, התמלאתי באנרגיות חיוביות, רצון, ויכולת שרידות, שהחזיקו אותי עוד קצת.
כיום אני אוחזת בשלב מתקדם, ועדיין אני לא רואה את הסוף, אני בשלב שיש גם חושך שלא נותן לי אפילו תקווה קטנה או מידע כל שהוא כמה דרך עוד נשארה לי.
אני מקווה שאחזיק מעמד ועד הסוף.
היום אני מבינה את מה שהחיים לימדו אותי - לשחק בחבל.
רעשי החבל הנחבט בקרקע שוב ושוב, החזירו אותי באחת אל הילדות, למקום בו גדלתי, לשעות אחר הצהריים המתוקות בהן אני וחברותי שיחקנו ושיחקנו, בלי להתעייף, בלי להתלונן שכואבות הרגליים.
איך אהבנו לקפוץ, בדיוק כמו הילדות החמודות שמקפצות להנאתן בגינה הציבורית בה עברתי זה עתה.
שמעתי אותן שרות את ההמנונים המעודכנים ונזכרתי איך שרנו בכוונה ובחדווה ילדותית את המשפטים המטופשים על ההוא שגידל עגבנייה, ועל - אחד הרבה לפי צורה...
ספרנו במלוא הריכוז - אחת שתיים בהפסקות שתיים... בלי להבין עד הסוף את הלוגיקה של החשבון.
הזמנו האחת את השנייה להיכנס אל מתחת לחבל המתגלגל, לקפוץ בדיוק ברגע הנכון, לעיניהן של כל הצופות מן הצד המקוות שעד מהרה יסתבך החבל ברגליה, והקופצת תיהפך למגלגלת/אוחזת חבל במקצועה, עד הסבב הבא.
הקריאות הנזעמות, קלוש, מהיר, מהדהדות עדיין באוזני, כשאני זוכרת היטב אם כי לא בשמותיהן, את המתלוננות הקבועות, מהזן הלא נכחד של האנשים שרוקדים תמיד על רצפה עקומה, "בלי ריגוזים" היינו אומרות להן.
היו גם שתי מסכנות תמידיות שאחרי שני גלגולים היו חוזרות בבושת פנים לעמדה הקבועה שלהן.
אוי, החבל הזה, כמה גלגולים הוא עבר.
מעניין אם הוא נשאר עדיין בבית הורי בסלסלת המשחקים העזובים, אם אמצא אותו כנראה שמצבו יהיה בכי רע, קצותיו לבטח יהיו פרומים, ומסתבר כי יד שתיגע בו תפורר אותו גם באחיזה רכה.
ועדיין שווה לבדוק ולו רק בשביל לוודאות שריחו הייחודי של החבל המקצועי שסבתא קנתה לי, נשאר עליו.
עשרים שנה אחרי, חשבתי שאני לא אשחק יותר בחבל, גם כי אין לי עם מי, וגם כי זה לא מתאים.
המציאות חשבה אחרת, חזרתי לשחק בחבל.
משחק חבל מסוג אחר, משחק חבל מסוכן, לא שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף, הכניסו אותי בעל כורחי לתוכו.
לא הייתי מודעת לכללים, לא הכרתי את החוקים, לא היה לי מושג וחצי מושג על המשחק הזה.
המשימה לא הייתה לקפוץ בלי לחטוף מהחבל חבטה קלה ברגליים, כמו שהכרתי מפעם.
המשימה הייתה שונה וקשה בהרבה, כזאת שלא חלמתי שאפשר לעמוד בה במציאות.
קשה לי לתאר אותו במילים, אך אנסה בכל זאת.
נקודת הפתיחה של המשחק היא חבל ארוך ועבה הפרוש בגובה רב בין שתי נקודות רחוקות זו מזו, כשמתחתיו תהום פעורה, שרק מלהביט לעברה עברה חלחלה בגופי.
המשימה ההרפתקנית והמסוכנת הייתה, להתלות בו בשתי ידיים, ולהתקדם בזהירות מתחילתו ועד סופו.
המטרה – לא ליפול.
ההוראות במשחק היו ברורות.
על השחקן להחזיק חזק, להתרכז בהתקדמות, ולהימנע מהסחת דעת.
כל צעד מזכה את השחקן בנקודה.
והחלק החשוב במשחק הוא לדעת שהחבל לא תמיד תלוי ועומד כך בלי תזוזה.
השלבים המשמעותיים והקשים של המשחק, הם כשהחבל מתחיל להתנועע, להיטלטל מצד לצד, ועל השחקן להיטיב את אחיזתו, לזכור את תפקידו, ולהמשיך לחשב את דרכו, איך הוא מתקדם, ודבר הכרחי יותר, איך הוא לא נופל.
התקדמות תוך כדי האתגרים כשהחבל מיטלטל מזכה בנקודות רבות, כשזה מה שבעצם מקדם את השחקן במשחק.
ומניסיוני במשחק –
היו לי רגעים קשים תוך כדי, בהם אמרתי לעצמי, שחררי, עזבי, את גם ככה לא תשרדי עד הסוף, תיפלי, מה כבר יכול לקרות, תסתכלי קדימה כמה נפלו לפנייך, אין לך סיכוי.
אבל כל פעם שהצלחתי להחזיק את עצמי תלויה בין שמים לארץ, למרות הטלטולים והזעזועים שחוויתי תוך כדי, התמלאתי באנרגיות חיוביות, רצון, ויכולת שרידות, שהחזיקו אותי עוד קצת.
כיום אני אוחזת בשלב מתקדם, ועדיין אני לא רואה את הסוף, אני בשלב שיש גם חושך שלא נותן לי אפילו תקווה קטנה או מידע כל שהוא כמה דרך עוד נשארה לי.
אני מקווה שאחזיק מעמד ועד הסוף.
היום אני מבינה את מה שהחיים לימדו אותי - לשחק בחבל.
שכחתי עוד פרט קטן...
כל שלב חדש במשחק החבל, מתחיל בקריאה "חבלי משיח" ו... "הנה זה בא".
כל שלב חדש במשחק החבל, מתחיל בקריאה "חבלי משיח" ו... "הנה זה בא".
נערך לאחרונה ב:
