הודעה מאת
@כנפיים:
ראיתי ת'סקר שלך ורציתי לכתוב לך.
לא יודעת מי האישיות המוערכת שאמרה לך כך, אבל אי אפשר להתעלם מהבהלה שבשאלה.
השאלה הזו לא עולה בדרך כלל, כשמדובר בסדרות המתארות מחלות קשות, בעיות גופניות כאלו ואחרות, התמודדות עם אובדן, וכד',
השאלה הזו גם לא עולה כשבסדרות ובספרים מוכרים ומוערכים מתוארת אלימות קשה ואפילו סאדיזם. שלא לדבר על חשיפת הנוער והילדים לסיפורי רצח, והתעללויות בספורי מתח.
והרי גם כאן היה אפשר לשאול את אותן שאלות. בשביל מה זה טוב? למי זה עושה טוב? וגם לבחון, מהו הנזק ומהי התועלת?
יש לי תחושה שלענות על השאלות הללו, יהיה קשה הרבה יותר.
אבל אף אחד לא שואל.
השאלות עולות רק כשבא מישהו טורף את מגדל הקלפים שבנינו, בו הרשעים הם רשעים נורא, והצדיקים- צדיקי עד. הרשעים-עם רצח בעיניים, (או בנפש - למבוגרים) והצדיקים-טהורי מבט וארוכי זקן, בעלי שאיפות נעלות, שטעם החטא היחיד שהם טעמו, היה סטיית המחשבה בתפילה, או נדנוד קל של גאוה, וגם הוא היה מריר מאד עבורם.
הן עולות דווקא כשמדובר בבעיות שהחברה נוטה להתעלם מהן. כאלו, שהיה נעים לנו מאד לחשוב שאינן קיימות במחננו, שהכתר בו עיטרנו את עצמנו כחברה נעלה ומעולה (ובצדק), מוכיח את עצמו בכל התחומים, ומונע מהן להתקיים בתוכנו.
ובכן, בעיניי, השאלה הזו, "למה זה טוב?" לא רלוונטית, זו שאלה נמנעת, מפוחדת ומבוהלת. השאלה הנכונה היא- למה זה לא טוב?
בכל זאת אנסה לענות עליה.
זה טוב כי כל היכרות שלנו עם מצבי חיים שונים, סיטואציות, תחושות של אנשים, מורכבויות מצבים, מפתחת בנו משהו.
זה טוב כי יכולות רגשיות, מנטליות, תובנות חיים עמוקות והרבה כוח ויכולת התמודדות- צומחים מהיכרות עם חלקים שונים בחיים, ודווקא מאלו הפחות קלים לעיכול, והיותר כואבים.
זה טוב כי הצפת תופעות חברתיות ודיון בהן מגביר את המודעות, ומשביח אותנו כחברה.
הנטייה שלנו כחברה שמרנית, להרחיק ולהתרחק מהצפת בעיות שונות, ובאופן כללי, ממורכבויות שונות, נובעת גם מחרדה על גורל הדור הצעיר (שהיא חרדה לגיטימית ומובנת, כל אדם חרד על הדבר היקר לו מכל.) שמא יתבלבל, שמא לא יקרא נכון את המפה, אולי חלילה יבין שייתכן שגם בתוך נופת הצופים של חברתנו, ישנם בורות שורצים נחשים.
אולי יחדרו גווני האפור אל יקום השחור-לבן האוטופי אותו הרכבנו עבורו בעמל רב כל כך.
אם בשם היהדות באה הטענה, הרי שמקורותינו מלאים בהוכחות כי מאז ומעולם לא הוסתרו שגיאות ונפילות בני אדם, צדיקים וגדולי אומה. ולא היו תופעות מהן התעלמה היהדות מתוך "ערך" של "לא כדאי לדבר על זה".
אפשר לראות את זה לאורך חמישה חומשי תורה, בסיפורי הנ"ך, והלאה. זו מהותה של היהדות. וחי בהם. היא מלווה את החיים על כל מה שהם כוללים, ואינה עוקפת בעיות. ודאי שלא מסתירה אותן.
הנטייה הזו נובעת גם מתפיסה שאומרת, שמה שלא מדברים עליו לא קיים. התפיסה הזו מלווה חלקים נרחבים בחיינו, כמו התעלמות מרגשות שליליים, הדחקת קשיים אובייקטיביים, ועוד רבים.
למרות שישנה תועלת מסויימת במקרים מסוימים, בהסתרת הנתונים כמות שהם, נדמה שהגיע הזמן לבחון גם את הנזקים הקשים שגוררת התנהלות זו.
נדמה שהגיע הזמן להסתכל טוב טוב בעיניים, למחירים שגבתה צורת ההסתכלות הזו מהחברה ומהיחיד. מהתבוננות, גם אם לא מעמיקה, עולות שאלות מהותיות, לגבי שלל תופעות.
האם ישנו קשר בין התעלמות מקשיים, ודה-לגיטימציה לדיבור אודותיהם, לחוסר כנות בין האדם לבין עצמו, ולריחוק רגשי?
האם ישנו קשר בין הריחוק הרגשי של אנשים מעצמם, הנובע מצורת החיים הזו, לבין הריחוק הגדול בין אנשים לאלוקיהם ולתורתם?
האם אנו כחברה, נעשים טובים יותר, כשהבעיות נותרות נסתרות, או שאנחנו רק לומדים טוב יותר לרמות את עצמנו, ואת ילדנו?
האם אין באחיזת העיניים הזו, תרומה מכרעת לשלווה בה מתקבלת בחברה שלנו הסתירה הפנימית של חיצוניות יראת שמיים ופנימיות רקובה ורחוקה?
האם כחברה המייצגת ערכים נעלים כל כך, מצופה מאיתנו להעלים עין מתופעות הנוגדות את אותם ערכים? ולא רק על הטיפול בבעיה בשטח באה השאלה, אלא גם על העלאת המודעות.
אמת כי ישנה אחריות גדולה על הכותב/ת המתעסק/ת בנושאים רגישים, להעמיד את הדברים בפרופורציה הנכונה להם, לא להכליל, להקיף את התופעות מכל ההיבטים, להיות זהירים בתיאור סימני התופעה, להישאר אובייקטיביים כמה שניתן, לטפל בכל באחריות הראויה, ובעיקר, לזכור את השליחות.
אבל בעיניי, אין בכל ההסתייגויות האלו, כדי להצדיק הימנעות.
מובן שכל האמור לעיל הוא דעתי האישית. כשאני רואה את הכתיבה הרגישה, היכולת להעביר היטב את הסיטואציה ולהקיף את התחושות, עולה בי רק המחשבה-
אם צריך לעשות את זה, ככה צריך לעשות את זה.
אם יש מישהו שצריך לעשות את זה, את צריכה לעשות את זה.
ה' יתקן אותך בעצה טובה. מתפללת עלייך.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
