אני כל כך מבינה את מה שאת כותבת, פותחת האשכול.
חופש אחד בשנות לימודיי בסמינר ניסיתי עם מספר חברות את התפקיד הזה-טלפנות בארגון צדקה לכמה ימים ,
היה נשמע ממש נחמד, נעבוד שבוע-שבועיים, נרוויח קצת כסף ונוכל קצת לפנק את עצמינו, מה רע?
אז זהו שלא שרדתי שם יותר משלושה ימים, והחוויה זכורה לי בבירור.
הייתה שם אחמש"ית קשה שהגישה תכתיב שיחה בדף והקשיבה לשיחות,
לחץ אטומי להוכיח לעצמך ולאחראית שאת מצדיקה את זה שאת כאן
ומצליחה להביא תרומות,
ואחרי כל זה-המון אנשים שבלי בושה טורקים את הטלפון,
לא חושבים שיש בנ"א עם לב מאחורי הקו,
או גרוע מזה משחררים מילים מביישות כל אדם מתורבת.
כאמור אחרי ימים ספורים פרשתי,
אבל מאז יש לי פינה חמה בלב לטלפניות-שיש להדגיש עובדות
בעבודה זו בד"כ כעבודה עיקרית וכפרנסה לביתן, אין להן ברירה!! והתכתיב שלהן
לא תמיד ניתן לבחירה, הן בלחץ ענק, חוזרות מותשות מיום עבודה סוחט ללא סיפוק
עבודה סיזיפית ומתישה(לדעתי לפחות), כל יום לקום עם לחץ-האם אצליח להביא תרומות?
אוקי מבינה שיש כאלו שאולי לא מתנהלות טוב מספיק,
אבל אפשר לענות יפה, כן גם אם זה יגזול עוד דקה-שתיים,
גם אם לא תורמים אפשר לענות בצורה יפה, נעימה, להשאיר את הטלפנית עם תחושה טובה,
אנחנו כל כך הרבה מחפשים ורוצים לעשות חסד, ויש כאן חסד במינימום מאמץ,
ויותר מזה-אני רואה בזה כבוד בסיסי, דבר ראשון לעצמך-העונה, ודבר שני-לטלפנית,
שסה"כ רק רוצה להצליח לסיים יום בלי צעקות השפלות ואולי אפילו חיוך קטן.