רוב האברכים הממוצעים במשק, חיים בשמחה ובנחת מתחת לקו העוני.
כמו בדורות עברו, רואים אברכינו בערך של 'תורה מתוך הדחק' את צורת החיים המועדפת.
נוח להם להתגלגל מגמ"ח לגמ"ח. לחפש בכל עשירי לחודש, את קרוב המשפחה התורן שיעשה איזה העברה קטנה.
ולגהץ את האשראי מבלי להתחיל לחשוב האם יהיה כיסוי.
חיסכון לעתיד? הצחקתם את המשכנתא.
ניהול תקציב? עמידה בהוצאות?
זה טרייף טרייף טרייף.
חוסר ביטחון וכפירה גמורה.
למה אני אומר את זה?
בבית הכנסת שלנו, נתלתה מודעה מטעם ארגון 'מסילה', שיש להם שיטות מוכחות וניסיון רב בהעמדת אלפי משפחות על הרגליים.
המודעה הציעה למתפללים, קורס קבוצתי בין ארבעה מפגשים, שבו יונחו כל העקרונות לחיים נכונים כלכלית.
כדרכן של פרסומות, המודעה פנתה אל נקודת הכאב של הציבור: המינוס!
ובישרה להם שיש תקווה.
כל זה ללא הועיל.
ההתעניינות הייתה כמעט אפסית.
ואם תגידו שהמחיר מרתיע.
כנראה שלא קראתם את המודעה.
כי הקורס מסובסד במלואו. (כנראה ע"י העירייה)
ובנוסף חלק הממשתתפים יקבלו ליווי כלכלי מלא בחינם.
אז למה?
למה לדעתכם אברכים לא קופצים על המציאה, שיתכן מאוד ותתן להם כלים לצאת לחיים של כבוד ואולי גם של עושר?