דרוש מידע ללמוד רק מילה אחת.

[אחד העורכים]

איש עסקים אנכי, ובמשך השנה איני לומד מילה, לצערי. או למען האמת לא כל כך לצערי, אני לא אברך ותורה אינה הכוס תה שלי, אני מעריך את בני הישיבות והכוללים אבל משאיר את עצמי באלגנטיות מחוץ למחיצתם, ואפילו קצת יותר רחוק.
בליל שבועות אחר הסעודה אני הולך כמובן לבית הכנסת, כי מה...
שם אני שותה קפה שחור ומיד יוצא למדרגות הכניסה נשען על המעקה ומביט פעם ראשונה בשעון.
הרוח הלילית הערנית והקרירה שמתרוצצת בסמטאות קוראת לי לשחק איתה, ואני נענה לה ויוצא לשוטט בחושך.
ככה אין לי הרבה הזדמנויות לשוטט, אני תמיד במשרד מול המחשב, או על הכורסא בבית או באוטו, לפסוע ברחוב ריק שקט וקר זו חויה מעניינת לי, ואני מגדיל את טווח הסבוב שלי ולאט יוצא מן השכונה.
זה לא חידוש בכלל, ככה נראה ליל שבועות שלי בכל שנה,
שוטטות.
האם אינני מרגיש בודד ומנותק?
בטח שמרגיש.
אבל זה מה שאני באמת, מנותק.
תלוש, נידח, בן אובד לאלקים.
בדרך כלל אני לא מטריד את עצמי יותר מידי במחשבות דכדוך, אני פשוט ממלא את מוחי בתכנוני הביזנעס. המצאות, שכלולים, וסטרטאפים מדהימים נולדו בלילות שבועות.
השנה משום מה שקעתי דוקא בזכרונות.
בשנות הישיבה, באוירת המתח של מתן תורה, ובשיחות המשגיחים שנשאגו בפאתוס ולרוב חלפו הרחק מאוזניי, אבל משפטים מסוימים איכשהו נתקלו בי בשוגג, וחדרו.
כמו המשפט שעולה בי עכשיו, מילה אחת של לימוד תורה שווה יותר מכל התריג מצוות.
שכשאני מתבונן בו עכשיו בעינים של ביזנעסמאן, הוא נראה ממש מוזר ולא מציאותי, ויחד עם זאת נדלקת פה נורת הזדמנות.
אם מילה אחת כל כך משמעותית, אז אולי אלמד מילה אחת.
מילה אחת בליל שבועות, זה כמו לחיצה אחת במחשב על הקליד הנכון בתזמון הנכון, שיכול לסגור עסקת מליונים.
מה כבר המאמץ הנדרש? מילה אחת. יאללה.
נכנסתי לבית כנסת לא מוכר בשכונה לא מוכרת, ונגשתי לארון הספרים.
הוצאתי כרך משניות (גמרא לא העזתי), יצא לי "נשים א".
התישבתי ופתחתי בהתחלה, מסכת יבמות.
פרק א
משנה א
מילה א
"חמש" קראתי בהטעמה את המילה שלי, סגרתי את הספר, וקמתי להחזיר לארון.
זה באמת נחשב ש"למדת" מילה? לחש בתוכי משהו, הרי אין לזה שום משמעות, חמש מה?
התיישבתי ופתחתי שוב את הספר.
"חמש"....."עשרה".
חמש עשרה מה?
"חמש עשרה נשים"!
זהו.
יש כאן יחידת מידע מסוימת, אבל בתוכי עדיין כרסם הספק שזה עדיין לא נחשב "לימוד", והאמת שגם קצת הסתקרנתי חמש עשרה נשים זו קבוצה מוזרה למדי, מה הן זוממות לעשות שם הלאה, במשנה א?
שוב התיישבתי, ושוב פתחתי.
"חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן וצרות צרותיהן".
די, זה כבר בטוח נחשב. יש כאן דין ברור, עם נושא (פוטרות) נשוא (15 נשים) ומושא (צרות צרורות).
אבל כשהספקות מרימים ראש הם לא מורידים אותו כל כך מהר, האם כשלא הבנתי מה הדין הזה אומר בכלל, זה נקרא ללמוד?
ובמקביל גם הסקרנות שלי התגברה.
נזכרתי משום מה בשיר מהילדות (תעתועי האסוסיאציה)
"שלשה עשר מלחים על ארון של מת, הו הו הו ובקבוק של רום".
שיר של שודדי ים, מתוך "אי המטמון" נדמה לי.
פתחתי את המשנה שוב:
"חמישה עשר נשים פוטרות צרותיהן, הו הו הו מן החליצה והיבום".
מישהו מקצה בית הכנסת הרים את ראשו, כנראה ששרתי מידי בקול.
התחלתי לקרוא את המפרשים המתפתלים כנחשים מסביב לטקסט המרכזי.
וגיליתי כמה מושגים חדשים שלא ידעתי עליהם בכלל, מה זו יבמה, ומה זו ערוה, מה אסור ומה מותר, ומה אסור ופתאום נהיה מותר. זה היה הגיוני. זה היה מאתגר, וזה דרש שתיה חמה.
"חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, הו הו הו וכוס של קפה".
אבדתי את תחושת הזמן וכשיהודים החלו למלא את בית הכנסת עטופים בטליתות, כאומרים הגיע זמן ק"ש של שחרית, אני כבר הייתי עמוק בשאלה של רעק"א למה צריך פסוק להתיר צרת צרה, הרי היא בעצם צרת אשת אח שלא הותרה?
הוא צודק, רעק"א, זו חתיכת שאלה!

לא יודע, מה כבר מילה אחת יכולה להשפיע? אבל כשחזרתי הביתה אשתי התבוננה בפניי במין הערצה כזאת, שמיהרתי להסתכל במראה.
השנה אני יודע בדיוק לאיזה בית כנסת אני הולך, ואיזה ספר אני הולך לפתוח.
אני מקוה שליל השבועות הקצר יספיק לי בשביל המילה החדשה שאלמד.

וואו!
קראתי בנשימה אחת השארתי אותי עם פה פתוח, כל כך הזדהתי
אני מקוה בשבילך שתמצא השנה "מילה" לא פחות מוצלחת משנה שעברה...

 

[תמי אחת]

מעורר הרבה מחשבות.
תודה

 

[תותית מפונקת]

אויי זה כל כך יפה!
מצחיק ועצוב גם יחד
אבל הכי הרבה- מרגש!!
ישר כח גדול!!

 

[סופר חיובי]

יש בטקסט המון עצב....וכאב !
עם המון רגש...
רואים שמטפל רגשי כתבבב!

 

[הווה פשוט]

יש בטקסט המון עצב....וכאב !
עם המון רגש...
רואים שמטפל רגשי כתבבב!

יש תופעה שנקראת compassion fatigue - עייפות החמלה.
אצל מטפלים או אנשי רפואה, שעובדים עם הרבה סבל של אחרים - מתחילים להישחק.

 

[סופר חיובי]

יש תופעה שנקראת compassion fatigue - עייפות החמלה.
אצל מטפלים או אנשי רפואה, שעובדים עם הרבה סבל של אחרים - מתחילים להישחק.

צריך לזכור שלומדים תורה זה סם החיים כפשוטו לנפש ולנשמה...
שווה לקבוע חברותה בראש ....זה יכול להפיג המון מהעייפות...
בכל אופן כתיבה מרתקת...

 

[שרי ש.]

"חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן, הו הו הו וכוס של קפה".
אבדתי את תחושת הזמן וכשיהודים החלו למלא את בית הכנסת עטופים בטליתות, כאומרים הגיע זמן ק"ש של שחרית, אני כבר הייתי עמוק בשאלה של רעק"א למה צריך פסוק להתיר צרת צרה, הרי היא בעצם צרת אשת אח שלא הותרה?
הוא צודק, רעק"א, זו חתיכת שאלה!

זו הפיסקה שהכי אהבתי, במיוחד המשפט הראשון (השיר) -
שזה פשוט הסגנון של @הווה פשוט!
איך שפתאום יש תפנית בעלילה.... במין מקצב והומור מקאברי שכזה.
מסר מדהים וכתיבה משובחת.
מחכים לספר!

 

[REBEKA997]

וואו
וואו
אני מרוגשת עד דמעות
נושבת רוח אהבת תורה בין השורות, בתוך המילים
ריגשת

 

[הווה פשוט]

תודה לכל המחמיאים מחממי הלב, יהי רצון שהמסר הזה של פתיחת פתח כחודו של מחט ישמש לפתוח לכולם פתחי אולמות, זה לא רק בלימוד התורה, אלא בכל תחום רוחני, ובכלל בחיים.
ואלה מכם שהפוסט צרם להם - אני מקנא בכם, באמת. שאתם כל כך שרויים בתוך הקדושה עד שכל סטיה קטנה מציקה לכם. מחלקי יהיה חלקכם
חג שמח לכולם, כולם,
כי כל ישראל ואורייתא חד הם

 

[חגי פאהן]

כנראה הוא מחפש חברותא שיכול להגיע תוך כמה שעות מהמילה הראשונה שהוא לומד במשניות , עד הקושיא של צרת צרה של רעק"א ...

הוא לא כתב כמה זמן הוא שוטט באותו לילה לפני שהוא נכנס לבית הכנסת...

 

[שלג קל]

כל כך מרגש שהייתי חייב לסמן 'שכוייח' מכל הניקים שלי!

 

[בעילום שם]

נראה לי שבשיר היו איזה תשעה או עשרה מלחים, אבל לא כל כך משנה...

 

[הווה פשוט]

נראה לי שבשיר היו איזה תשעה או עשרה מלחים, אבל לא כל כך משנה...

מאן מלחי - רבנן.

 

[הערינג לשמחות]

הסיפור יפה ומרגש, אבל לא אמין בעליל.

אם מותר לי להעיר, שמתי לב שכמעט כל מי שהתרגשו ממנו עד דמעות, אלו נשים.
נשים לא יודעות מה זה ההתמודדות הלא פשוטה ויחסי הגומלין המורכבים שיש לנו הגברים עם התורה,
אז מרגש אותן לשמוע סיפור שמגשים פנטזיה נסתרת על מישהו ש-הוקוס פוקוס הצליח להתחבר בן לילה לתורה והגיע למדרגת גדולי המתמידים שלא שמים לב לשעון. פתרת את צרותיהן...
אבל אל תיטע אשליות. זה לא משהו שבאמת יכול לקרות ככה. בוא.

 

[יוק]

פתרת את צרותיהן...

חזזזק!

 

[טראמפ 2024]

הסיפור יפה ומרגש, אבל לא אמין בעליל.

אם מותר לי להעיר, שמתי לב שכמעט כל מי שהתרגשו ממנו עד דמעות, אלו נשים.
נשים לא יודעות מה זה ההתמודדות הלא פשוטה ויחסי הגומלין המורכבים שיש לנו הגברים עם התורה,
אז מרגש אותן לשמוע סיפור שמגשים פנטזיה נסתרת על מישהו ש-הוקוס פוקוס הצליח להתחבר בן לילה לתורה והגיע למדרגת גדולי המתמידים שלא שמים לב לשעון. פתרת את צרותיהן...
אבל אל תיטע אשליות. זה לא משהו שבאמת יכול לקרות ככה. בוא.

השאלה אם הסופר התכוון שנחשוב שזה אמיתי?
או שבכלל יצר סיפור יפה שכולנו מבינים שהוא דימיוני או כמעט בלתי אפשרי, אבל מהדהד מסר מסויים?
אני אישית חושב שהתשובה השניה היא הנכונה......

 

[yonatanr]

הסיפור יפה ומרגש, אבל גם אני סבור שזה בלתי אפשרי עבור אחד שבמשך שנים לא פתח דף גמרא, לעבור בתוך כמה שעות ממלמול כמה מילים במשניות לקושיא של ר' עקיבא אייגר. בכל זאת, זו קושיא של ר' עקיבא אייגר...

 

[הווה פשוט]

חזזזק

ואו, לא שמתי לב, באמת חזק

 

[הווה פשוט]

הסיפור יפה ומרגש, אבל לא אמין בעליל.

אם מותר לי להעיר, שמתי לב שכמעט כל מי שהתרגשו ממנו עד דמעות, אלו נשים.
נשים לא יודעות מה זה ההתמודדות הלא פשוטה ויחסי הגומלין המורכבים שיש לנו הגברים עם התורה,
אז מרגש אותן לשמוע סיפור שמגשים פנטזיה נסתרת על מישהו ש-הוקוס פוקוס הצליח להתחבר בן לילה לתורה והגיע למדרגת גדולי המתמידים שלא שמים לב לשעון. פתרת את צרותיהן...
אבל אל תיטע אשליות. זה לא משהו שבאמת יכול לקרות ככה. בוא.

כדי להביע רעיון בצורה שתחדור - חייבים להגזים.

 

[הווה פשוט]

השאלה אם הסופר התכוון שנחשוב שזה אמיתי?
או שבכלל יצר סיפור יפה שכולנו מבינים שהוא דימיוני או כמעט בלתי אפשרי, אבל מהדהד מסר מסויים?
אני אישית חושב שהתשובה השניה היא הנכונה......

הסיפור לא היה אבל יש לו אחיזה במציאות, זה קרה לי בתור ילד אמנם לא בליל שבועות אבל כן עם המשנה הראשונה ביבמות (לא כולל רעקא) ואני זוכר את החויה ההיא היטב אני זוכר אפילו את הריח של כרך המשניות הישן ההוא.