הנושאים החמים
הנושאים החמים
בשטח ההפקר שבין יום ללילה, כשהים נראה כמו ציור שמן במליון צבעים, זה הזמן שבו היתה נועה אמורה להגיע לחוף, בלי לצרף אליה את המוקד או פרט אחר מהבוקר. ונתי היה אמור לבוא גם, ולשכוח מהמנהל, ומאחים שלו, וממורגנשטרן החצוף הקטן. והם היו אמורים ללכת על החוף ולבכות את היום יום המשוגע והחדגוני שלהם ולטפטף את הדמעות לתוך הים. הם לא עשו את זה.
הרבה עצובים אחרים ישבו שם ובכו, עם או בלי דמעות, ולכן הים מלוח.
אל תאמינו לתכלת המדהים שעל העטיפה, כי המאורעות שם מודפסים רק במדפסת שחור לבן בלי טיפת צבע. קמים בבוקר ליום אפור וחוזרים ללילה אפור בגוש בנינים אפור ודיבורים אפורים. עד שבא לך לצרוח מרוב אפרוריות.
זה נראה ככה:
נתי מתקשר: מה נשמע?
נועה: ברוך ד', גרוע. איך היה לך?
נתי: ברוך ד', זועה.
בסוף כמובן הם מוצאים את הצבע, ואת הדרך לים, ולגלים, ולצדפים, ולרוגע ולכייף. אבל מה היה כל ה400 עמודים עד עכשיו?
בא נעשה הכרות (:
נועה, נשואה צעירה, לא-טובה-בשום-מקצוע. פשוט לא. לא מתקבלת לשום עבודה. לא שורדת שום לימודים. עד שלא נותר לה ברירה אלא לעבוד איפה שהיא שונאת, וכל בוקר להאנח שזה הקללה שלה, ולחכות כמו תלמידה גרועה לשעה שלוש ללכת הביתה.
לפחות יש לה שם את בקי, ואת המטבחון, ואת הטלפונים של נתי לומר לו שהולך זוועה.
מה שמוזר הוא שהיא לא נראית טיפשה בכלל, ולפי השיח שלה היא חכמה ואינטלגנטית, ונחמדה וסבבה עם אנשים, מה שלא הולך עם אחת שלא מתאימה לשום עבודה. טוב, אולי ככה היה ב 2010. כששכר מינימום היה 22 ש"ח
נתי, בעלה, בחור טוב, באמת. בעל מדהים, מרשה לה להתלונן קודם ורק אחר כך הוא.
גם הוא לא מצליח, וחוזר שחוט כל יום אחרי שהוא שלח למנהל כמה תלמידים, ולהכין שיעורים וללכת כפוף לחיידר בשביל לא להצליח ללמד אותם.
ויש את פרויקט החסד המדהים, מוישי, שישן 18 שעות ביום, יושב במבט מזוגג על הספה ומפחיד את הילדים שלו, בדיכאון, בקיצור. ובקי (מה השם הזה קשור?) שלכאורה אין לה סיבה לחייך אף פעם. באמת. גם הדברים הטובים שקורים לה זה לא באמת טוב אלא העדר רע.
בקצה הרחוב אפשר לראות את שֶלי, עם הבובה הישנה שלה, ואת אמא שלה משגיחה מהחלון נון סטופ, בין השאר שהיא לא הולכת לדבר עם נועה.
אין הרבה דמויות בספר, ככה בדרך כלל בספרים של מירי, וזה מקסים. מי צריך יותר מזה. (לא בציניות!)
אז מה קורה שם?
לנועה יש חלום שהיא כתבה בעיפרון חלש ודחפה לעומק הלב וכשהיא הראתה לאמא שלה היא מחקה לה אותו. היא רוצה לנגן על מפוחית. טוב, זה לא בדיבור בכלל, מה שבדיבור זה לרוץ לאוטובוס, להתעצבן מכמה פחות אנשים, לשרוד את המצבי רוח של נתי כשהוא מחפש הלואה, לשמוע את בקי אלף פעמים, וזהו, בערך.
עד שיום אחד כשהיא שקועה בשגרה אפורה ומנסה להבין טבלאות של תשלומים של לקוחה צווחנית הסחרחורת לוקחת אותה לעולם מקביל. אממ, בא נאמר, ממש כמו ההתעתקויות של הארי פוטר, שמתוך תחנת רכבת של מוגלוגים הוא מגיע אל משחק קווידיץ' מטורף על פני שטח בלתי אפשרי. ככה נועה עוברת אל מקום שבו היא אחרת לגמרי, פתאום היא קמה מתוך הכלומניקיות שלה ונהית מה-זה-שווָה, ידועה, בעלת כח מאגי, מצילת נשים, והעיקר- מנגנת. (לא על מפוחית, אבל מה חשוב.) בעולם המקביל יש מגיפה שצריך להציל ממנה אנשים, בעולם המקביל יש הרבה אנשים עצובים, וחוף ים שאף אחד לא בא אליו חוץ מנתי. בעולם המקביל אין כמעט שום דבר טוב, כי האנשים עובדים בלי משכורת, חיים בלי חרות, מפחדים ממדים חומים ובורחים למקלטים, אז הדבר הטוב שיש לעשות זה להוריד קצת רע לאנשים. וזה מה שנתי ונועה עושים.
זה כל כך נפלא עד שהיא חיבת לעזוב שם, ולהצליח לנגן בעולם הזה את הדברים הטובים שהיא ראתה שם. זה קורה בעמוד 412.
תפאורה
אז העולם הדמיוני הוא דמיוני כמו פלימוביל, היער ליד הים, הבתים אפורים ושבורים למחצה כמו באירופה ב 1945, הארמונות בחול יוצאים מושלמים תמיד, ונתי תמיד מוצא איפה לקנות לה פילונים חרסינה. איזה מותק.
ובעולם הזה יש זוג שגר בבנין סתמי בירושלים,(לא חבל על ירושלים היפה שלא מספרים עליה כלום? אפילו לא פעם אחת שנסעו לכותל אין, עגום.) במרחק בינוני יש את בקי ומוישי וסטנדר למכירה, והמוקד, שמחולק למדורים פרטיים ואוזניות שאף אחד לא יכול לשמוע את הצעקות חוץ ממך ( וגבי, ויעלה, וספיר) ומטבחון, ואוטובוס פעם ב 20 דקות, שאפשר לספר בו את כל הצרות שיש ולהיות עדין בטוחה שאיש לא יודע.
אופססס, משו חורק פה
נתי, קיבל מהמנהל 14 שעות הוראה, חילקו לו את זה ל 6 ימי עבודה שהוא כל בוקר רץ לחיידר? אלוקים, כמה שיעורי חלון דפקו לו?
נועה ונתי חיים על השקל, או על המינוס, אז למה למען ד' יש להם את החדר השלישי והמיותר ההוא בבית, לא חבל על שכירות יקרה?
למה לנגן במפוחית זה סוד שנתי לא ראוי לדעת?
איך זה שנועה לא מתגעגעת לאמא שלה בכלל?
למה נועה ונתי הם טכניים כל כך, הולכים לעבודה, חוזרים, מחפשים כסף, כועסים על ההורים החצופים ועל הר"ציות הקרציות. וכאן זה נגמר?
והכי מהכל, למה לוקח לאנשים כל הרבה זמן להבין שלעבוד במשו ששונאים זה לא חיים, למה?
ועוד משהו, כמו אנשים קרי מזג ומעונבים, אנחנו אוטומטית מתגרדים כשפוגשים איזה קיטש.
שלאחראית משמרת הכי סנובית ומעצבנת קוראים דווקא יעלה.
שכשנתי הדגיש מילה במשפט שלו, הקלדנית שמה אותה על בולד, שנבין שזה היה הטון שהיא נאמרה.
יותר מידי פעמים הם משתמשים בשמות פרטיים:
זה רעיון, נתי.
אולי, נועה.
אתה צודק, נתי.
נתי, אתה אוהב נגרות?
מי זאת, שלי?
בקי, שמעת מה אמרתי עכשיו?
קיטש, קיטש, קיטש.
ואי אפשר בלי המשפטים היפים, מוזמנים להוסיף עוד:
לא את הכל אני זוכרת, אבל מידי פעם אמרתי לעצמי, יואו, אנשים יודעים לכתוב!
יכולתי לומר עוד מילים חסרות משמעות, אבל זה מה שהן היו, חסרות משמעות.
אולי כולנו צריכים להיות בדיכאון, הוסיפה בקי אחרי רגע, אולי פשוט לא שמענו עד עכשיו את הסיבות. חחח זה משפט לאוסף המשפטים המלנכולים שלי
אף פעם לא אראה איך הוא מלקט לאט ובזהירות את כל מה שכאן שייך לו כבר ממזמן.
ככה נשמעת דממה: עלים מרשרשים ברוח, פסיעות רכות ממרחק, קרן שמש עצילה ומופזת ורפרוף של פרפר תועה.
אז כמה טוב מירי, שאת מכירה שירי אריק אינשטין, שם טוב בחרת לספר.
כייף שיש ספרים שווים לכתוב עליהם.
אני חושבת שהספר הזה מדבר (וחבל שהוא לא צועק) דבר טוב מאוד, ואם הוא יקים אנשים לבחור בעבודה שתתן להם מעבר לכסף,קצת מימוש וחוויה, היה זה שכרך. כי כאחת שאוהבת את העבודה שלה מאוד, אני יודעת כמה זה חשוב.
כמו שאמרה לי חברה: כשכייף לך בעבודה, זה משפיע על כל היום, אז גם אם עבודה זה לא חשוב מידי, זה פשוט משפיע מידי.
ביקורת שניה שאני כותבת לך, וזאת מחמאה.
הרבה עצובים אחרים ישבו שם ובכו, עם או בלי דמעות, ולכן הים מלוח.
לכן הים מלוח
אל תאמינו לתכלת המדהים שעל העטיפה, כי המאורעות שם מודפסים רק במדפסת שחור לבן בלי טיפת צבע. קמים בבוקר ליום אפור וחוזרים ללילה אפור בגוש בנינים אפור ודיבורים אפורים. עד שבא לך לצרוח מרוב אפרוריות.
זה נראה ככה:
נתי מתקשר: מה נשמע?
נועה: ברוך ד', גרוע. איך היה לך?
נתי: ברוך ד', זועה.
בסוף כמובן הם מוצאים את הצבע, ואת הדרך לים, ולגלים, ולצדפים, ולרוגע ולכייף. אבל מה היה כל ה400 עמודים עד עכשיו?
בא נעשה הכרות (:
נועה, נשואה צעירה, לא-טובה-בשום-מקצוע. פשוט לא. לא מתקבלת לשום עבודה. לא שורדת שום לימודים. עד שלא נותר לה ברירה אלא לעבוד איפה שהיא שונאת, וכל בוקר להאנח שזה הקללה שלה, ולחכות כמו תלמידה גרועה לשעה שלוש ללכת הביתה.
לפחות יש לה שם את בקי, ואת המטבחון, ואת הטלפונים של נתי לומר לו שהולך זוועה.
מה שמוזר הוא שהיא לא נראית טיפשה בכלל, ולפי השיח שלה היא חכמה ואינטלגנטית, ונחמדה וסבבה עם אנשים, מה שלא הולך עם אחת שלא מתאימה לשום עבודה. טוב, אולי ככה היה ב 2010. כששכר מינימום היה 22 ש"ח
נתי, בעלה, בחור טוב, באמת. בעל מדהים, מרשה לה להתלונן קודם ורק אחר כך הוא.
גם הוא לא מצליח, וחוזר שחוט כל יום אחרי שהוא שלח למנהל כמה תלמידים, ולהכין שיעורים וללכת כפוף לחיידר בשביל לא להצליח ללמד אותם.
ויש את פרויקט החסד המדהים, מוישי, שישן 18 שעות ביום, יושב במבט מזוגג על הספה ומפחיד את הילדים שלו, בדיכאון, בקיצור. ובקי (מה השם הזה קשור?) שלכאורה אין לה סיבה לחייך אף פעם. באמת. גם הדברים הטובים שקורים לה זה לא באמת טוב אלא העדר רע.
בקצה הרחוב אפשר לראות את שֶלי, עם הבובה הישנה שלה, ואת אמא שלה משגיחה מהחלון נון סטופ, בין השאר שהיא לא הולכת לדבר עם נועה.
אין הרבה דמויות בספר, ככה בדרך כלל בספרים של מירי, וזה מקסים. מי צריך יותר מזה. (לא בציניות!)
אז מה קורה שם?
לנועה יש חלום שהיא כתבה בעיפרון חלש ודחפה לעומק הלב וכשהיא הראתה לאמא שלה היא מחקה לה אותו. היא רוצה לנגן על מפוחית. טוב, זה לא בדיבור בכלל, מה שבדיבור זה לרוץ לאוטובוס, להתעצבן מכמה פחות אנשים, לשרוד את המצבי רוח של נתי כשהוא מחפש הלואה, לשמוע את בקי אלף פעמים, וזהו, בערך.
עד שיום אחד כשהיא שקועה בשגרה אפורה ומנסה להבין טבלאות של תשלומים של לקוחה צווחנית הסחרחורת לוקחת אותה לעולם מקביל. אממ, בא נאמר, ממש כמו ההתעתקויות של הארי פוטר, שמתוך תחנת רכבת של מוגלוגים הוא מגיע אל משחק קווידיץ' מטורף על פני שטח בלתי אפשרי. ככה נועה עוברת אל מקום שבו היא אחרת לגמרי, פתאום היא קמה מתוך הכלומניקיות שלה ונהית מה-זה-שווָה, ידועה, בעלת כח מאגי, מצילת נשים, והעיקר- מנגנת. (לא על מפוחית, אבל מה חשוב.) בעולם המקביל יש מגיפה שצריך להציל ממנה אנשים, בעולם המקביל יש הרבה אנשים עצובים, וחוף ים שאף אחד לא בא אליו חוץ מנתי. בעולם המקביל אין כמעט שום דבר טוב, כי האנשים עובדים בלי משכורת, חיים בלי חרות, מפחדים ממדים חומים ובורחים למקלטים, אז הדבר הטוב שיש לעשות זה להוריד קצת רע לאנשים. וזה מה שנתי ונועה עושים.
זה כל כך נפלא עד שהיא חיבת לעזוב שם, ולהצליח לנגן בעולם הזה את הדברים הטובים שהיא ראתה שם. זה קורה בעמוד 412.
תפאורה
אז העולם הדמיוני הוא דמיוני כמו פלימוביל, היער ליד הים, הבתים אפורים ושבורים למחצה כמו באירופה ב 1945, הארמונות בחול יוצאים מושלמים תמיד, ונתי תמיד מוצא איפה לקנות לה פילונים חרסינה. איזה מותק.
ובעולם הזה יש זוג שגר בבנין סתמי בירושלים,(לא חבל על ירושלים היפה שלא מספרים עליה כלום? אפילו לא פעם אחת שנסעו לכותל אין, עגום.) במרחק בינוני יש את בקי ומוישי וסטנדר למכירה, והמוקד, שמחולק למדורים פרטיים ואוזניות שאף אחד לא יכול לשמוע את הצעקות חוץ ממך ( וגבי, ויעלה, וספיר) ומטבחון, ואוטובוס פעם ב 20 דקות, שאפשר לספר בו את כל הצרות שיש ולהיות עדין בטוחה שאיש לא יודע.
אופססס, משו חורק פה
נתי, קיבל מהמנהל 14 שעות הוראה, חילקו לו את זה ל 6 ימי עבודה שהוא כל בוקר רץ לחיידר? אלוקים, כמה שיעורי חלון דפקו לו?
נועה ונתי חיים על השקל, או על המינוס, אז למה למען ד' יש להם את החדר השלישי והמיותר ההוא בבית, לא חבל על שכירות יקרה?
למה לנגן במפוחית זה סוד שנתי לא ראוי לדעת?
איך זה שנועה לא מתגעגעת לאמא שלה בכלל?
למה נועה ונתי הם טכניים כל כך, הולכים לעבודה, חוזרים, מחפשים כסף, כועסים על ההורים החצופים ועל הר"ציות הקרציות. וכאן זה נגמר?
והכי מהכל, למה לוקח לאנשים כל הרבה זמן להבין שלעבוד במשו ששונאים זה לא חיים, למה?
ועוד משהו, כמו אנשים קרי מזג ומעונבים, אנחנו אוטומטית מתגרדים כשפוגשים איזה קיטש.
שלאחראית משמרת הכי סנובית ומעצבנת קוראים דווקא יעלה.
שכשנתי הדגיש מילה במשפט שלו, הקלדנית שמה אותה על בולד, שנבין שזה היה הטון שהיא נאמרה.
יותר מידי פעמים הם משתמשים בשמות פרטיים:
זה רעיון, נתי.
אולי, נועה.
אתה צודק, נתי.
נתי, אתה אוהב נגרות?
מי זאת, שלי?
בקי, שמעת מה אמרתי עכשיו?
קיטש, קיטש, קיטש.
ואי אפשר בלי המשפטים היפים, מוזמנים להוסיף עוד:
לא את הכל אני זוכרת, אבל מידי פעם אמרתי לעצמי, יואו, אנשים יודעים לכתוב!
יכולתי לומר עוד מילים חסרות משמעות, אבל זה מה שהן היו, חסרות משמעות.
אולי כולנו צריכים להיות בדיכאון, הוסיפה בקי אחרי רגע, אולי פשוט לא שמענו עד עכשיו את הסיבות. חחח זה משפט לאוסף המשפטים המלנכולים שלי
אף פעם לא אראה איך הוא מלקט לאט ובזהירות את כל מה שכאן שייך לו כבר ממזמן.
ככה נשמעת דממה: עלים מרשרשים ברוח, פסיעות רכות ממרחק, קרן שמש עצילה ומופזת ורפרוף של פרפר תועה.
אז כמה טוב מירי, שאת מכירה שירי אריק אינשטין, שם טוב בחרת לספר.
כייף שיש ספרים שווים לכתוב עליהם.
אני חושבת שהספר הזה מדבר (וחבל שהוא לא צועק) דבר טוב מאוד, ואם הוא יקים אנשים לבחור בעבודה שתתן להם מעבר לכסף,קצת מימוש וחוויה, היה זה שכרך. כי כאחת שאוהבת את העבודה שלה מאוד, אני יודעת כמה זה חשוב.
כמו שאמרה לי חברה: כשכייף לך בעבודה, זה משפיע על כל היום, אז גם אם עבודה זה לא חשוב מידי, זה פשוט משפיע מידי.
ביקורת שניה שאני כותבת לך, וזאת מחמאה.
