הנושאים החמים
הנושאים החמים
חושבת לעצמי שלא מן הנמנע שבקהל כאן יש מטופלות של ברטלר, מה שהופך את העיסוק בנושא לרגיש ביותר.
יחד עם זאת, היא זו שכותבת את הספרים ומן הסתם מודעת לעיסוק בהם כמו גם לביקורת עליהם, אישית פניתי לשאול אותה על תהיותי ולא נעניתי בצורה שהניחה את דעתי.
מתוך לימודי הטיפול שלי, (אני רק בתואר ראשון ובהחלט יוכלו להבין יותר ממני) אני מכירה את אחת ההגדרות לאישיות גבולית, שהיא - העירבוב של האדם בעל א"ג לסובבים אותה. כמטפלים, ישנה הזהרה להשתדל ככל האפשר שלא לקבל יותר ממטופל גבולי אחד, מהחשש שהמטפל לא יעמוד בכך. א"ג ידועה בערעור הגבולות, גם המטפל מתקשה לעשות הפרדות ביינו לבין המטופל: של מי הקושי, ההצפה, הטשטוש, והעירבוב הגדולים, למי שייכת הסערה.
לא קראתי את כל ספריה של ברטלר, אבל מאלו שקראתי, צפה לי תחושת ערבוב גדולה מאד. הן מהפן האתי (מטופלות שמגיעות בכל אחת משעות היממה, בת מאומצת שאולי שומעת מה מתרחש בחדר הסמוך, עוד לרוב) והן מהפן האישיותי. תגובות של קוראות מספרות על כך מאד. כאילו החוויות בסיפורי הטיפול "פורצות" לתוך הנפש, מסירות מיידית את ההגנות. זה יכול להחשב כמשהו נפלא - מישהו "נוגע" בי ישר בנקודה. אבל להגנות של הנפש תפקיד חשוב ביותר, ופריצה שלהן, מסוכנת. גם כשאני קראתי את ספריה, וגם כשהמורה שלי (ד"ר, מטפלת מזה שנים ארוכות) שהבאתי לה את הספרים לקריאה, זו התחושה שעלתה, תחושה של פריצה ועירבוב גדול בנפש שלי כקוראת. אם כך נעשה הטיפול, או אם חושבים שכך נעשה טיפול, זוהי סכנה, ולכל הפחות, גם אם יש כאן מבין הקוראות אלו שמטופלות או מכירות, יש להבין שצריך להיזהר בדיוק מהמקומות האלו. מטפלת לא צריכה להיות "אמיצה" היא צריכה לתת למטופלות שלה להיות אמיצות. טיפול נעשה לאט לאט, ללא פרובוקציות ודרמות. טיפול אמיתי נעשה בהצנע. מתוך כבוד לנפש. היום הזדמן לי לקרא את כיתוב השער ב"לילה ולא דומיה" היא כותבת שם שכל אחד יכול לטעות וכל אחד צריך לתקן. הלוואי.
יחד עם זאת, היא זו שכותבת את הספרים ומן הסתם מודעת לעיסוק בהם כמו גם לביקורת עליהם, אישית פניתי לשאול אותה על תהיותי ולא נעניתי בצורה שהניחה את דעתי.
מתוך לימודי הטיפול שלי, (אני רק בתואר ראשון ובהחלט יוכלו להבין יותר ממני) אני מכירה את אחת ההגדרות לאישיות גבולית, שהיא - העירבוב של האדם בעל א"ג לסובבים אותה. כמטפלים, ישנה הזהרה להשתדל ככל האפשר שלא לקבל יותר ממטופל גבולי אחד, מהחשש שהמטפל לא יעמוד בכך. א"ג ידועה בערעור הגבולות, גם המטפל מתקשה לעשות הפרדות ביינו לבין המטופל: של מי הקושי, ההצפה, הטשטוש, והעירבוב הגדולים, למי שייכת הסערה.
לא קראתי את כל ספריה של ברטלר, אבל מאלו שקראתי, צפה לי תחושת ערבוב גדולה מאד. הן מהפן האתי (מטופלות שמגיעות בכל אחת משעות היממה, בת מאומצת שאולי שומעת מה מתרחש בחדר הסמוך, עוד לרוב) והן מהפן האישיותי. תגובות של קוראות מספרות על כך מאד. כאילו החוויות בסיפורי הטיפול "פורצות" לתוך הנפש, מסירות מיידית את ההגנות. זה יכול להחשב כמשהו נפלא - מישהו "נוגע" בי ישר בנקודה. אבל להגנות של הנפש תפקיד חשוב ביותר, ופריצה שלהן, מסוכנת. גם כשאני קראתי את ספריה, וגם כשהמורה שלי (ד"ר, מטפלת מזה שנים ארוכות) שהבאתי לה את הספרים לקריאה, זו התחושה שעלתה, תחושה של פריצה ועירבוב גדול בנפש שלי כקוראת. אם כך נעשה הטיפול, או אם חושבים שכך נעשה טיפול, זוהי סכנה, ולכל הפחות, גם אם יש כאן מבין הקוראות אלו שמטופלות או מכירות, יש להבין שצריך להיזהר בדיוק מהמקומות האלו. מטפלת לא צריכה להיות "אמיצה" היא צריכה לתת למטופלות שלה להיות אמיצות. טיפול נעשה לאט לאט, ללא פרובוקציות ודרמות. טיפול אמיתי נעשה בהצנע. מתוך כבוד לנפש. היום הזדמן לי לקרא את כיתוב השער ב"לילה ולא דומיה" היא כותבת שם שכל אחד יכול לטעות וכל אחד צריך לתקן. הלוואי.
