הנושאים החמים
הנושאים החמים
(הפרקים הקודמים)
פרק י"ב
לאאאא!
יכול להיות שהוא צודק?
ההצדעה הזאת באמת מפריעה לך? אבל לך!
מנסה לגייס את כל הכנות שבי.
חושבת שלא. מזהה את התשובה החלושה.
זו סתם דרך אחרת לומר שלום. לא משהו שמכוונים בו או אמורים לחשוב עליו יותר מידי.
איפה העיניים שלי היו עד היום?
עוד דינג.
מסתובבים בגאולה. איציק שורק איזו מנגינה. אולי תשמור את זה לבית ולא ככה בחוץ?
אבא לא היה מעז לשרוק ככה ברחוב. או בכלל.
איציק שוכב על הספה של אבא ואמא עם הרגליים למעלה. היי, תוריד אותן.
נס שאבא עוד לא חזר מהתפילה.
איציק צוחק בקול חזק מידי. הלו, תנמיך.
אבא מסתכל.
נזכרת בכל הפעמים האלו שפעולות מסוימות הוציאו אותי משלוותי.
מנסה להלביש דמות אחרת לאירועים. נגיד מוישי. אני עוקבת בכאב אחרי התשובה. לא היה לי אכפת.
כולם מקבלים אותו כמו שהוא. ואפילו יותר מזה, אז למה רק לי מפריע? למה אני מודדת אותו על פי אבא?
הוא אדם טוב, מתחשב, שמח. אף פעם לא משעמם לידו. אז למה???
הוא תמיד מוזג לי שתיה כשלוקח לעצמו. מתעניין באמת בשלומי. כמעט לכל שאלה יש לו תשובה...
הרגליים שלי עוד רגע מתקפלות. חייבת לשבת. עכשיו.
"איציק, בוא נשב רגע".
"מה יש, מה קרה?" הוא שואל בעיניים מופתעות.
"הנה, יש שם ספסל".
אני מתיישבת. הוא עומד לידי, לא מבין מה קרה לי.
"רבקי, הכל בסדר?"
"מה יהיה איתנו?" אני פולטת בלי קשר. בעצם עם. ורציתי בכלל לומר משהו אחר.
הסכר שלי נפרץ, לא מתחשב בכך שאנחנו באמצע הרחוב.
איציק מתיישב. "יהיה טוב", הוא מחייך אבל אני מזהה עצב בין העיניים.
"סליחה".
הוא מהנהן, סוף סוף אנחנו מבינים אחד את השני בלי מילים.
יושבים שם עוד כמה דקות. לא יודעת כמה בדיוק. השעון הפנימי שלי עצר.
עוד מעט נקום, נמשיך לצעוד לכיוון התחנה. נראה כמו עוד זוג צעיר. עם מזוודה. נוסעים לשבת.
אבל אני יודעת שמסע לא ברור לפני. לא תמיד יצלצלו לי דינגים. לא תמיד אבחין מי אני ומי אבא בין הקולות.
אבל אני רוצה לצאת לדרך הזאת. להילחם. לגעת בערפל. ואולי יום אחד הוא יתפזר...
פרק י"ב
לאאאא!
יכול להיות שהוא צודק?
ההצדעה הזאת באמת מפריעה לך? אבל לך!
מנסה לגייס את כל הכנות שבי.
חושבת שלא. מזהה את התשובה החלושה.
זו סתם דרך אחרת לומר שלום. לא משהו שמכוונים בו או אמורים לחשוב עליו יותר מידי.
איפה העיניים שלי היו עד היום?
עוד דינג.
מסתובבים בגאולה. איציק שורק איזו מנגינה. אולי תשמור את זה לבית ולא ככה בחוץ?
אבא לא היה מעז לשרוק ככה ברחוב. או בכלל.
איציק שוכב על הספה של אבא ואמא עם הרגליים למעלה. היי, תוריד אותן.
נס שאבא עוד לא חזר מהתפילה.
איציק צוחק בקול חזק מידי. הלו, תנמיך.
אבא מסתכל.
נזכרת בכל הפעמים האלו שפעולות מסוימות הוציאו אותי משלוותי.
מנסה להלביש דמות אחרת לאירועים. נגיד מוישי. אני עוקבת בכאב אחרי התשובה. לא היה לי אכפת.
כולם מקבלים אותו כמו שהוא. ואפילו יותר מזה, אז למה רק לי מפריע? למה אני מודדת אותו על פי אבא?
הוא אדם טוב, מתחשב, שמח. אף פעם לא משעמם לידו. אז למה???
הוא תמיד מוזג לי שתיה כשלוקח לעצמו. מתעניין באמת בשלומי. כמעט לכל שאלה יש לו תשובה...
הרגליים שלי עוד רגע מתקפלות. חייבת לשבת. עכשיו.
"איציק, בוא נשב רגע".
"מה יש, מה קרה?" הוא שואל בעיניים מופתעות.
"הנה, יש שם ספסל".
אני מתיישבת. הוא עומד לידי, לא מבין מה קרה לי.
"רבקי, הכל בסדר?"
"מה יהיה איתנו?" אני פולטת בלי קשר. בעצם עם. ורציתי בכלל לומר משהו אחר.
הסכר שלי נפרץ, לא מתחשב בכך שאנחנו באמצע הרחוב.
איציק מתיישב. "יהיה טוב", הוא מחייך אבל אני מזהה עצב בין העיניים.
"סליחה".
הוא מהנהן, סוף סוף אנחנו מבינים אחד את השני בלי מילים.
יושבים שם עוד כמה דקות. לא יודעת כמה בדיוק. השעון הפנימי שלי עצר.
עוד מעט נקום, נמשיך לצעוד לכיוון התחנה. נראה כמו עוד זוג צעיר. עם מזוודה. נוסעים לשבת.
אבל אני יודעת שמסע לא ברור לפני. לא תמיד יצלצלו לי דינגים. לא תמיד אבחין מי אני ומי אבא בין הקולות.
אבל אני רוצה לצאת לדרך הזאת. להילחם. לגעת בערפל. ואולי יום אחד הוא יתפזר...
- סוף -
