סיפור בהמשכים לא פשוט להיות!!!

  • פותח הנושא 535
  • פורסם בתאריך

535

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
-פרק 1-
יום שני, א' חשוון התשפ"ד
בום. טראח. בום!
קולות שבירה והתנפצות חדרו אל תוך שנת הצהריים המתוקה של תהילה, קטעו אותה באחת. היא התישבה על המיטה
בבהלה, משפשפת עיניים. טילים? יירוטים? יריות? אוטומטית קישרה את הקולות אל המלחמה השוררת בארץ, משביתה
פעילות וחיים.
הקולות לא חדלו. עתה הבחינה, אלו זכוכיות מתנפצות, וזה נשמע קרוב, קרוב מתמיד.
תהילה קפאה על מיטתה, התאבנה, החווירה והלבינה. זה יכול להיות מחבלים, והם כאן באזור. אולי אני מדמיינת או חולמת?
השלתה את עצמה, אך אז הם באו : עוד בום עוד אחד ועוד. ולאחריהם- שתיקה וריח חריף שנישא בחלל. היא מזהה אותו.
ריח שקיים בכל הבקבוקים במדף היינות של אבא.
תהילה מזיעה, הרגליים שלה רועדות והשיניים נוקשות זו לזו . בשניות היא מזדחלת אל מתחת למיטה ומצטנפת שם.
מוצאת לה מקום מחסה.
הריח האלכוהולי מתחדד ומתעצם מרגע לרגע ובכל רגע שכזה הדופק שלה פועם מהר יותר, לחוץ יותר.
"אבא, אני רוצה לחיות!" פורצת מתוכה זעקה שרק הוא שומע.
פתאום, נושכת את השפתיים עד זוב דם. נזכרת ברות. איך במשך שתיים וחצי דקות מקפיאות דם דאגה רק לעצמה
כשאחותה גם היא כאן בבית? איך לא חשבה עליה?
תהילה מושכת בחוזקה בשיער, מכאיבה לעצמה. הוא מלא באבק שהצטבר תחת המיטה .
היא מעבירה לעצמה חשבון מהיר בראש: נכנסתי לנוח לפני חצי שעה. רות אז הייתה בסלון. בדיוק התחילה לקפל כביסה
בכמות שאמורה לקחת לה לפחות שעה. היא הבטיחה לעצמה שלא תעצור באמצע, רצתה שהכול יהיה מקופל עד שאמא
תחזור מהעבודה. קולות הנפץ הגיעו מהסלון, הפוגרום מתרחש שם.
אני לא אפקיר את רות בעד שום מחיר שבעולם!!! תהילה מחליטה להתגבר, להתעלות מעל הפחדים ולצאת להיאבק על
חיי אחותה הקרובה אליה ביותר, בלב ובגיל.
היא מחלצת את עצמותיה המצונפות ממקום מחבואן ויוצאת אל המסדרון , מודעת לכך שהמעשים שעושה עכשיו מסכנים
אותה, אך היא חדורת מטרה. מדמיינת את עיניה המתחננות של רות שזועקות :"בואי להציל אותי! לא אכפת לך מאחותך?"
המילים תובעות, מחייבות. כאילו נאמרו.
היא עושה את דרכה לעבר הסלון, צמודה לקיר המסדרון. מתקרבת מדודות, צעד אחר צעד, בשקט ובהיחבא.
מהסלון עולה שקט מהול בארומה חריפה. הוא גורם לה להעביר במוחה תסריטי אימה, לדמיין את הגרוע מכל.
ברררר! המיקי מאוסים שעל גרביה מאדימים, המסכנים. כפות הרגליים שלה חשות במגע רטוב וצונן, איכס!
נחלי האדום האדום הזה מצאו יציאה מהסלון, זרמו ממנו הלאה. באו עד אליה. בערוצי הנחל משייטים בשלווה רסיסי זכוכיות,
נעים עם הזרם.
תהילה מנסה לפלס דרך בין ים ליבשה, להימלט מזכוכיות, מצליחה חלקית. רגליה אמנם חפות מכל פגע ושריטה אך
מדשדשות הן בערבוביית משקאות אלכוהוליים.
רגע האמת הגיע. רגע השיא. היא בפתח הסלון.
הלב שלה קופא. עוצמת עיניים, כאילו שהמציאות תיעלם.
חלקיק שנייה עובר והיא פותחת חזרה, לא נותנת לעצמה להשתהות. הזמן יקר מדי.
עמוד | 2
המוח שלה פועל, מניע גלגלים, נערך לכל תרחיש. פניה לבנות, חיוורות. השפתיים כחולות, רועדות. העיניים אדומות,
בוכיות, דואגות ו- מציצות פנימה.
שום מחבלים. שום מחבלים ושום נעליים.
רק רות. רות שיושבת בתוך ים אדום כאילו הייתה סירה. בידיה שני בקבוקים, משמשים לה כמשוטים. וויסקי ועראק. אחרונים
מתוך עשרות.
ברגע הראשון עיניה של תהילה מצומצמות, ממצמצות בחוסר הבנה. ברגע השני העיניים גדלות, יוצאות מחוריהן. הלם.
ברגע השלישי הפה נפער, מוציא מעצמו גמגום: " רות, א, א, איפה ה, המחבלים?"
רות מביטה בתהילה בעיניים מזוגגות. "מחבלים ,איזה מחבלים, אין פה שום מחבלים." רות מושכת את המילים, מורחת
אותם כאילו היו מסטיק בלתי נגמר. "מה יש לך, תהילה?"
תהילה נועצת מבט בשיבאס ריגל שביד השמאלית של רות. באותו הרגע מעיפה אותו רות בקשת ישירה לכיוון הספה והוא
מתנפץ למאות רסיסים.
"את שואלת אותי מה יש לי? מה יש לך, רות??? מה קורה פה?" היא צורחת. השאלות שלה מהדהדות ברחבי הסלון באלפי
סימני שאלה, לא זוכות למענה.
כמה שניות של שקט ואז פורצת רות בצחוק מתגלגל, פרוע.
היא מורידה ראש לרצפה, טובלת את תלתליה בערבוביית נוזלים שנאמדו פעם בשווי אלפי שקלים, כשהיו ממולאים
בבקבוקים שעמדו במדף המשקאות, בן טיפוחיו של אבא, שכעת מרוקן מתכולתו.
רות מרימה באחת את ראשה חזרה. מעיפה את הקוקו אחורה. הקיר הלבן מתמלא בנתזים אדומים. היא ממשיכה לצחוק
בפראות, בחוסר שליטה. הצחוק שלה ממלא כל פינה שקטה בבית.
תהילה עדיין עומדת בכניסה לסלון, לא מעזה להתקרב. המומה.
מנסה להבין, לעכל, לא מצליחה. מה יש להבין פה? היא השתבשה, רות!
היא מעדיפה לשתוק. אין בה מילים. רק דמעות שגואות, חונקות את הגרון. גדול עליה. את המערכה הזו צריכים חכמים
ומנוסים ממנה לנהל.
05:15 , היא מעיפה מבט לשעון. טוב שבגלל המלחמה העבודה בבנק נגמרת בשלוש. תכף אמא תחזור משם, תתמודד.
קשה לתהילה לחשוב שאילו המראות שיקבלו את פניה של אימה, אך אין לה ברירה. היא לא מסוגלת יותר.
היא בורחת לחדר, מרטיבה את הכרית בדמעותיה. יוצרת ים נוסף. שקוף ומלוח.
צחוקה של רות ממשיך להיות נישא בחלל...
 

535

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
-פרק 1-
יום שני, א' חשוון התשפ"ד
בום. טראח. בום!
קולות שבירה והתנפצות חדרו אל תוך שנת הצהריים המתוקה של תהילה, קטעו אותה באחת. היא התישבה על המיטה
בבהלה, משפשפת עיניים. טילים? יירוטים? יריות? אוטומטית קישרה את הקולות אל המלחמה השוררת בארץ, משביתה
פעילות וחיים.
הקולות לא חדלו. עתה הבחינה, אלו זכוכיות מתנפצות, וזה נשמע קרוב, קרוב מתמיד.
תהילה קפאה על מיטתה, התאבנה, החווירה והלבינה. זה יכול להיות מחבלים, והם כאן באזור. אולי אני מדמיינת או חולמת?
השלתה את עצמה, אך אז הם באו : עוד בום עוד אחד ועוד. ולאחריהם- שתיקה וריח חריף שנישא בחלל. היא מזהה אותו.
ריח שקיים בכל הבקבוקים במדף היינות של אבא.
תהילה מזיעה, הרגליים שלה רועדות והשיניים נוקשות זו לזו . בשניות היא מזדחלת אל מתחת למיטה ומצטנפת שם.
מוצאת לה מקום מחסה.
הריח האלכוהולי מתחדד ומתעצם מרגע לרגע ובכל רגע שכזה הדופק שלה פועם מהר יותר, לחוץ יותר.
"אבא, אני רוצה לחיות!" פורצת מתוכה זעקה שרק הוא שומע.
פתאום, נושכת את השפתיים עד זוב דם. נזכרת ברות. איך במשך שתיים וחצי דקות מקפיאות דם דאגה רק לעצמה
כשאחותה גם היא כאן בבית? איך לא חשבה עליה?
תהילה מושכת בחוזקה בשיער, מכאיבה לעצמה. הוא מלא באבק שהצטבר תחת המיטה .
היא מעבירה לעצמה חשבון מהיר בראש: נכנסתי לנוח לפני חצי שעה. רות אז הייתה בסלון. בדיוק התחילה לקפל כביסה
בכמות שאמורה לקחת לה לפחות שעה. היא הבטיחה לעצמה שלא תעצור באמצע, רצתה שהכול יהיה מקופל עד שאמא
תחזור מהעבודה. קולות הנפץ הגיעו מהסלון, הפוגרום מתרחש שם.
אני לא אפקיר את רות בעד שום מחיר שבעולם!!! תהילה מחליטה להתגבר, להתעלות מעל הפחדים ולצאת להיאבק על
חיי אחותה הקרובה אליה ביותר, בלב ובגיל.
היא מחלצת את עצמותיה המצונפות ממקום מחבואן ויוצאת אל המסדרון , מודעת לכך שהמעשים שעושה עכשיו מסכנים
אותה, אך היא חדורת מטרה. מדמיינת את עיניה המתחננות של רות שזועקות :"בואי להציל אותי! לא אכפת לך מאחותך?"
המילים תובעות, מחייבות. כאילו נאמרו.
היא עושה את דרכה לעבר הסלון, צמודה לקיר המסדרון. מתקרבת מדודות, צעד אחר צעד, בשקט ובהיחבא.
מהסלון עולה שקט מהול בארומה חריפה. הוא גורם לה להעביר במוחה תסריטי אימה, לדמיין את הגרוע מכל.
ברררר! המיקי מאוסים שעל גרביה מאדימים, המסכנים. כפות הרגליים שלה חשות במגע רטוב וצונן, איכס!
נחלי האדום האדום הזה מצאו יציאה מהסלון, זרמו ממנו הלאה. באו עד אליה. בערוצי הנחל משייטים בשלווה רסיסי זכוכיות,
נעים עם הזרם.
תהילה מנסה לפלס דרך בין ים ליבשה, להימלט מזכוכיות, מצליחה חלקית. רגליה אמנם חפות מכל פגע ושריטה אך
מדשדשות הן בערבוביית משקאות אלכוהוליים.
רגע האמת הגיע. רגע השיא. היא בפתח הסלון.
הלב שלה קופא. עוצמת עיניים, כאילו שהמציאות תיעלם.
חלקיק שנייה עובר והיא פותחת חזרה, לא נותנת לעצמה להשתהות. הזמן יקר מדי.
עמוד | 2
המוח שלה פועל, מניע גלגלים, נערך לכל תרחיש. פניה לבנות, חיוורות. השפתיים כחולות, רועדות. העיניים אדומות,
בוכיות, דואגות ו- מציצות פנימה.
שום מחבלים. שום מחבלים ושום נעליים.
רק רות. רות שיושבת בתוך ים אדום כאילו הייתה סירה. בידיה שני בקבוקים, משמשים לה כמשוטים. וויסקי ועראק. אחרונים
מתוך עשרות.
ברגע הראשון עיניה של תהילה מצומצמות, ממצמצות בחוסר הבנה. ברגע השני העיניים גדלות, יוצאות מחוריהן. הלם.
ברגע השלישי הפה נפער, מוציא מעצמו גמגום: " רות, א, א, איפה ה, המחבלים?"
רות מביטה בתהילה בעיניים מזוגגות. "מחבלים ,איזה מחבלים, אין פה שום מחבלים." רות מושכת את המילים, מורחת
אותם כאילו היו מסטיק בלתי נגמר. "מה יש לך, תהילה?"
תהילה נועצת מבט בשיבאס ריגל שביד השמאלית של רות. באותו הרגע מעיפה אותו רות בקשת ישירה לכיוון הספה והוא
מתנפץ למאות רסיסים.
"את שואלת אותי מה יש לי? מה יש לך, רות??? מה קורה פה?" היא צורחת. השאלות שלה מהדהדות ברחבי הסלון באלפי
סימני שאלה, לא זוכות למענה.
כמה שניות של שקט ואז פורצת רות בצחוק מתגלגל, פרוע.
היא מורידה ראש לרצפה, טובלת את תלתליה בערבוביית נוזלים שנאמדו פעם בשווי אלפי שקלים, כשהיו ממולאים
בבקבוקים שעמדו במדף המשקאות, בן טיפוחיו של אבא, שכעת מרוקן מתכולתו.
רות מרימה באחת את ראשה חזרה. מעיפה את הקוקו אחורה. הקיר הלבן מתמלא בנתזים אדומים. היא ממשיכה לצחוק
בפראות, בחוסר שליטה. הצחוק שלה ממלא כל פינה שקטה בבית.
תהילה עדיין עומדת בכניסה לסלון, לא מעזה להתקרב. המומה.
מנסה להבין, לעכל, לא מצליחה. מה יש להבין פה? היא השתבשה, רות!
היא מעדיפה לשתוק. אין בה מילים. רק דמעות שגואות, חונקות את הגרון. גדול עליה. את המערכה הזו צריכים חכמים
ומנוסים ממנה לנהל.
05:15 , היא מעיפה מבט לשעון. טוב שבגלל המלחמה העבודה בבנק נגמרת בשלוש. תכף אמא תחזור משם, תתמודד.
קשה לתהילה לחשוב שאילו המראות שיקבלו את פניה של אימה, אך אין לה ברירה. היא לא מסוגלת יותר.
היא בורחת לחדר, מרטיבה את הכרית בדמעותיה. יוצרת ים נוסף. שקוף ומלוח.
צחוקה של רות ממשיך להיות נישא בחלל...
אשמח לתגובות
 

535

משתמש רשום
כתיבה ספרותית
-פרק 2-
יום שלישי, ב' חשוון התשפ"ד
משעמם.
תהילה מוטלת על הספה בחוסר מעש, בתנועה שבין ישיבה לשכיבה.
חופש נקרא דבר נחמד. אנשים אוהבים אותו, מחכים לו.
אבל עכשיו, יחי החופש. מוטב יהיו לימודים ולא יהיה חופש בכאלו נסיבות. שבויים, פצועים, הרוגים... צער שאי אפשר
לשאת, בלתי אפשרי להתעלם ממנו ולהנות.
לכן לא אפשרי לצאת לקניות למשל, לחדש מלתחה. לא אפשרי גם כי אשדוד מושבתת, הכול סגור. חוץ מזה שתמיד, אבל
תמיד, תהילה יוצאת לקניות עם רות. אוהבת את הרוח החיה שבה, את הצחוק המתגלגל ואת הטעם שלה, בבגדים ובחיים.
זו חוויה. כמו כל דבר שעושים עם רות. בעצם, שעשו עם רות. בלשון עבר. דברים השתנו.
רות. תהילה הוגה את השם בשפתיה. נושכת אותן. מה עם רות עכשיו? מהבוקר תהילה לא ראתה אותה יוצאת מהחדר.
היא מרימה את עצמה מהספה ומשרכת רגליה אל חדרן המשותף.
הדלת סגורה. היא פותחת, חושך מקבל את פניה. רות שוכבת במיטתה בעיניים פקוחות. השיער שלה סתור. היא לבושה
עדיין בשמלה של אתמול. לצבעי השחור לבן שלה נוסף עוד גוון, כתמים של חום-אדום.
"רות! בוקר טוב! חמש בצהריים עכשיו. מה את שוכבת כאן ככה?"
נכון שתהילה בעצמה שכבה מקודם קצת על הספה, אך אין מה להשוות. רות כבר מאתמול בערב באותה תנוחה, עם אותם
הבגדים, על אותם המטר שמונים של מיטתה.
רות בוהה בתהילה, שותקת.
"אכלת היום משהו, רות?" הקול של תהילה מלא דאגה.
רות מוציאה "לא" חלוש מהפה, מסובבת ראש לקיר.
תהילה מתקרבת אליה ומעבירה ליטוף על גבה, "רות, מה קרה?" היא מתחננת לדעת, מייחלת לשמוע קול. "רוצה שאני
אביא לך לכאן לחמניות שום? אפיתי היום ואת אוהבת."
אפס תגובה.
תהילה נאנחת, יוצאת מהחדר. מתי רות תחזור להיות היא?
"תהילההההההההההההה" אביגיל מגייסת את כל כוחותיה כדי לקרוא לה. תהילה נכנסת לסלון, מוצאת שם את אביגיל
יושבת ליד השולחן, משועממת.
"כן, אביגיל" היא מתקרבת אליה, מגלה אותה חורטת על דף בפנדה שחורה.
אביגיל הופכת את הדף המקושקש, מציירת בצד הנקי עיגול. בתוכו שתי עיניים ופה קטן. עצוב. שחור.
"משעמם לי!" היא מתבכיינת. פניה נראות בדיוק כמו הציור שלה. "ורות, רות שוכבת כמו סמרטוט ובכלל לא מתייחסת אליי
ואני לא יכולה לשחק איתה בקלפים כמו שהיא תמיד משחקת איתי והיא לא חייכה אליי ולא אמרה לי איזה חמודה אני וכל
הבגד שלה מלוכלך ונראה לי היא בכלל לא מרגישה טוב."
הנאום העגמומי בא לסיומו. ככה היא תמיד, אביגיל. ילדונת בת שש שדוחסת שישים מילים למשפט אחד.
"את רוצה לשחק איתי?" מציעה תהילה. "כי רות באמת לא מרגישה טוב."
עמוד | 4
אביגיל דוחה את ההצעה. "לא. אני רוצה להבין מה יש לרות כי בכלל היא אמרה לי לפני כמה ימים שלא כואב לה כלום והיא
גם הייתה ככה עצובה ולא עשתה כלום וזה לא יכול להיות שהיא חולה בכלום כזה הרבה זמן כי כלום זה כלום וזה לא מחלה
בכלל."
תהילה מחווירה. טוב שאביגיל שיחקה אצל השכנים אתמול בצהריים ולא הייתה עדה לדרמה עם הבקבוקים. זה באמת היה
הרבה יותר מכלום. וכאילו שהיא, תהילה, יודעת הכול. נכון שיש הבדל בין שכלה של ילדונת בת שש לזה של נערה בת
שמונה עשרה, אבל גם לה הרבה דברים לא ברורים, לא מוסברים.
"רות ככה בגלל הטיל שנפל לידה בשמחת תורה. היא עדיין מפחדת ועצובה." היא עונה לאביגיל בהתאם לרמה שלה, אך
גם אם הייתה רוצה לספר יותר- לא היה לה מה. קודם כל שמישהו יספר לה בעצמה.
אביגיל מקמטת מצח, מנסה להבין.
"אביגיל! בואי לאכול ארוחת ערב!" הקול של אמא עולה מהמטבח. הילדונת הולכת בעקבות ריח החביתות, מותירה את
אחותה הגדולה לבדה ליד השולחן. אחותה הגדולה שמרגישה כל כך קטנה במצב הזה.
הפנדה השחורה מוצאת את עצמה בידיים של תהילה. היא מקרבת אליה גם את הדף, מוסיפה לדמות שאביגיל ציירה
דמעות. ואוזניים. עם עגילי חישוק. ושיער מתולתל, אסוף לקוקו. הפנדה שחורה, לא מעידה על שערה הזהוב של רות.
רות עברה באמת מאורע טראומתי. לברוח לבד באמצע ההקפות עקב השמועות המחרידות, לשמוע אזעקה באמצע הדרך
ולתפוס מחסה בדיוק בבניין בו נופל הטיל. להיות עדה לקול הנפץ ולהדף העוצמתיים, לראות בעיניים הרס וחורבן ודם ואש
ופצועים והרוגים וחובשים ומד"א וזק"א ואמבולנסים ומכבי אש ו...
מזעזע. הנפש לא יכולה להישאר שלווה לאחר שחוותה אירוע כזה. המראות והקולות נצרבים בפנים.
אך, האם ההתנהגות של רות היא צפויה במצב כזה? תהילה מוסיפה לדף סימן שאלה שחור, בשטח הריק שמסביב לדמות
המצוירת.
זה הגיוני שהיא כבר למעלה משבוע שרויה בדיכאון? עוד סימן שאלה נוסף.
שהמצב שלה מחמיר מיום ליום? שהיא כמעט לא מדברת? שהיא לא מגיבה, לא אוכלת, לא צוחקת, קבורה במיטה? הדף
מתמלא בעוד הרבה סימני שאלה.
אבל זה לא רק דיכאון! אל הדף נוסף גם סימן קריאה. החלטי ונחרץ.
יש כאן משהו הרבה מעבר. שבירת הבקבוקים אתמול הוכיחה.
אלוקים! מה עובר עליה? סימן שאלה ענק נחרט על כל הדף, נחרט גם בראש. נשאר שם.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קכו

א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יי אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים:ב אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה:ג הִגְדִּיל יי לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים:ד שׁוּבָה יי אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב:ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ:ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
נקרא  86  פעמים

אתגר AI

קוביסט • אתגר 144

לוח מודעות

למעלה