שיתוף - לביקורת לא ליפול

[הקה]

היום החופשי – כמה שהאורך שלו מתעתע! בלילה שלפניו, הוא נדמה לי ארוך מאד, ואני מתכננת להספיק בו אלפי מטלות. ובמהלכו – הוא רק מתחיל, לא הספקתי אפילו חצי מהמטלות המתוכננות, ו- הופ, כבר נגמר לו.

אחת המטלות הקבועות ליום החופשי שלי, היא הקניה השבועית בסופר. בדרך לסופר, בעודי מהרהרת במטלות הצפויות לי להיום, חשתי פתאום בעיטה ברגלי. מה זה?! הרמתי את עיני מופתעת. הא, זאת שרי. הבת של שניידר- אלה החדשים. נו, אם היא אכן גאונית, כמו שחיה, אחותי שלומדת במחזור שלה טוענת, אז תקופת מבחנים בשבילה היא סיבה להשתעמם, אפילו עכשיו יומיים לפני המבחן מושגים ביהדות.

"שרי, מה שלומך?" ניסיתי לרמוז לה על התחליף הלא מקובל ל- שלום, מה נשמע, בוקר טוב או כל ברכת נימוסין אחרת.

"לא חברה שלך!" היא התיזה בתגובה.

"למה לא? לא זכור לי שפגעתי בך או הצקתי לך", התפלאתי.

"כי את לא מבינה אותי. לא רק את, אף אחד לא מבין אותי! לכן החלטתי שאני לא חברה של אף אחת, ודי!" ענתה בעצב.

"ולמה החלטת שאף אחד לא מבין אותך?" ניסיתי להבין בכל אופן.

"אף אחד גם לא יכול להבין אותי, כי אני אספרגר. מי שלא אספרגר, לא יכול להבין את מי שכן", היא ענתה בטון עצוב, והתרחקה ממני בלי להיפרד לשלום.

הסתכלתי עליה בעודה מתרחקת. כמה שהיא דומה לשימי שלי... אמנם לה יש אספרגר, ושימי שלי אוטיסט, ובכל זאת יש ביניהם כל כך הרבה מן המשותף: שניהם לא חושבים לפני שאומרים או עושים משהו, שניהם חסרי טקט מינימאלי, שניהם ברמה שכלית גבוהה בהרבה מהממוצע לגילם... טוב, אספרגר הוא בכל זאת על הרצף של האוטיזם. הגיוני שיש ביניהם מכנה משותף.

אני צריכה לדבר עם רבקה שניידר, לשתינו יהיה מה לתרום זו לזו בקשר לגידול המורכב של הילדים האלו. למרות שאיני אוהבת לחשוף את הבעיה של שימי, בכל זאת הרי משכנות לא כל כך אפשר להסתיר. הנה, נוספה לי עוד מטלה ליום החופשי...