דיון כתיבה בהווה - בעד או נגד?

[RACHELIZ]

השאלה איך באמת כותבים עתיד איכותי?
בד"כ בהקדמה/פתח דבר או בכריכה מודיעים לקורא שמדובר בזמן עתידי, ואז בסיפור עצמו מדברים בלשון הווה
זה לדעתי טריק קצת מסכן, כמו ילדים שלא יודעים לספר בדיחה אז הם מודיעים; 'עכשו אני אומר בדיחה', ואחרי הבדיחה; 'עכשו תצחק'
אילו טריקים הייתם מכניסים בתוך השורות כדי שהקורא יחוש מעצמו שמדובר בזמן עתידי?

נראה לי שהכוונה לכתוב בלשון עתיד, לא על זמן מהעתיד. לדוגמא:

הוא יפסע בסמטה, החושך ילך ויאפיל. רגליו ישקשקו וידונו האם לאבד משיווי משקלם. הפחד יכה את ליבו בגל קור מקפיא.
או אז יגלה שאת אשר יגור - יבוא.

 

[קוביד]

השאלה איך באמת כותבים עתיד איכותי?

בוטי ביש-המזל יטוס בחליליתו המקטעת, בדיוק בשעה שהכטב"ם האנונימי בעולם יחל את תרגולי הלייזר שלו...
מי יודע?

 

[-חיה-]

נראה לי שהכוונה לכתוב בלשון עתיד, לא על זמן מהעתיד. לדוגמא:

הוא ילך בסמטה, החושך ילך ויאפיל. רגליו ישקשקו וידונו האם לאבד משיווי משקלם. הפחד יכה את ליבו בגל קור מקפיא.
או אז יגלה שאת אשר יגור - יבוא.

אהבתי ממש!
רק שלטעמי כתיבה בלשון העתיד מתאימה יותר לשירה ופחות לסיפור...

 

[palm]

נראה לי שהכוונה לכתוב בלשון עתיד, לא על זמן מהעתיד.

מעין גילוי עתידות
בכ"ז מסקרן אם אפשר לכתוב עתיד ממש

 

[7שבע7]

היי, אולי אני החברה הזו?..

לא נראה לי... (לצערי החברה הזו כבר הפסיקה לעסוק בכתיבה).

באותו קטע? זלזול מחפיר באינטלגנציה של הקורא.
פרקים פרקים או מעבר עדין בתוך פרק - יכול לבוא בחשבון, לדעתי

להפך, כתיבה בצורה כזו משתמשת ממש באינטליגנציה של הקורא.
כמובן, כשיש משמעות למעבר בין עבר להווה, ולא כי זה קרה בטעות.
התחלתי פעם לכתוב סיפור שלם שעובר באותו פרק בין עבר להווה, ובהתאם גם הלשון משתנה.

וסתם אנקדוטה - סיפורון קצר שכתבתי פעם לתרגיל כתיבה שביקש לשלב בין הזמנים ובין הגופים בתוך סיפור אחד:




האוויר הקר טופח על פניי, חודר בעד החורים הקטנים שבסריג שלי, מרעיד את נשמתי.

אני מהדקת את ידיי אל גופי, מנסה לגונן על עצמי מהכפור הדוקר את לבי בנשיפות של בדידות.

לבד. אני לבד כאן מול הרחוב שסאונו מחריש כשקרֵב לאוזניי, מול הבתים הסוגרים עליי בעוצמתם, מול המטר הדקיק שמתחיל לרדת.

עוד להדק את הסוודר. עוד לחבק את עצמי בעצמי.

עוד לסתום את האוזניים מצעקות הלב, שעדיין מסרב להתאכזב.

ולנסות לשכוח, למחות בממטרים של מים, את זִכרו של זה שעזב אותי כעת. גם הוא.

***

העננים האפורים-לבנים שייטו בינות לקרני השמש החיוורות, שפגעו את אורן היְשֵר אל הרחוב הרחוץ שמתחתן. תחת מעטה הקרניים הילכו שתי דמויות, בנינוחות לחוצה, בזרימה מעט מאולצת.

היא ידעה שסוף-כל-סוף הגיעה לנקודה כלשהי של תקווה, ולבה פעם בתשוקה למצות עד תום את הנקודה הזו. למצוא סוף סוף את השלווה שאחרי קיום התקווה.

אחזה בחוזקה את פינות חולצתה ארוכת-השרוולים, והנהנה בחיוך לדבריו של הבחור שלצדה.

***

את תלכי על השביל הלבן, המעוטר בפרחים, כששמלתך בוהקת מאור השמש האביבית הקרבה אל סוף סיבובה.

אמנם לא יהיה זה אביב שנותייך, אך יהיה זה האביב של חייך, האביב של התגשמות תקוותייך.

בידייך תישאי פרחים של שמחה, פרחים של שלווה, מאוגדים זה בזה כמו ליבותיכם.

וכשקרן בודדת אחת תפגע בשפתיו המתנועעות של זה שמצאה תפילתך לשעבר – תתני לאוזנייך להיפתח, ולספוג לתוכן את מצהלותיו המשותפות של האושר המרעיד הזה.

 

[RACHELIZ]

בכ"ז מסקרן אם אפשר לכתוב עתיד ממש

מה עם אחד מאלף של מיה קינן? אומנם לא בלשון עתיד, אבל מדבר על העתיד. זה הרבה פחות מסובך, מעבר לכשרון הדמיון כמובן.

 

[RACHELIZ]

לא נראה לי... (לצערי החברה הזו כבר הפסיקה לעסוק בכתיבה).

להפך, כתיבה בצורה כזו משתמשת ממש באינטליגנציה של הקורא.
כמובן, כשיש משמעות למעבר בין עבר להווה, ולא כי זה קרה בטעות.
התחלתי פעם לכתוב סיפור שלם שעובר באותו פרק בין עבר להווה, ובהתאם גם הלשון משתנה.

וסתם אנקדוטה - סיפורון קצר שכתבתי פעם לתרגיל כתיבה שביקש לשלב בין הזמנים ובין הגופים בתוך סיפור אחד:




האוויר הקר טופח על פניי, חודר בעד החורים הקטנים שבסריג שלי, מרעיד את נשמתי.

אני מהדקת את ידיי אל גופי, מנסה לגונן על עצמי מהכפור הדוקר את לבי בנשיפות של בדידות.

לבד. אני לבד כאן מול הרחוב שסאונו מחריש כשקרֵב לאוזניי, מול הבתים הסוגרים עליי בעוצמתם, מול המטר הדקיק שמתחיל לרדת.

עוד להדק את הסוודר. עוד לחבק את עצמי בעצמי.

עוד לסתום את האוזניים מצעקות הלב, שעדיין מסרב להתאכזב.

ולנסות לשכוח, למחות בממטרים של מים, את זִכרו של זה שעזב אותי כעת. גם הוא.

***

העננים האפורים-לבנים שייטו בינות לקרני השמש החיוורות, שפגעו את אורן היְשֵר אל הרחוב הרחוץ שמתחתן. תחת מעטה הקרניים הילכו שתי דמויות, בנינוחות לחוצה, בזרימה מעט מאולצת.

היא ידעה שסוף-כל-סוף הגיעה לנקודה כלשהי של תקווה, ולבה פעם בתשוקה למצות עד תום את הנקודה הזו. למצוא סוף סוף את השלווה שאחרי קיום התקווה.

אחזה בחוזקה את פינות חולצתה ארוכת-השרוולים, והנהנה בחיוך לדבריו של הבחור שלצדה.

***

את תלכי על השביל הלבן, המעוטר בפרחים, כששמלתך בוהקת מאור השמש האביבית הקרבה אל סוף סיבובה.

אמנם לא יהיה זה אביב שנותייך, אך יהיה זה האביב של חייך, האביב של התגשמות תקוותייך.

בידייך תישאי פרחים של שמחה, פרחים של שלווה, מאוגדים זה בזה כמו ליבותיכם.

וכשקרן בודדת אחת תפגע בשפתיו המתנועעות של זה שמצאה תפילתך לשעבר – תתני לאוזנייך להיפתח, ולספוג לתוכן את מצהלותיו המשותפות של האושר המרעיד הזה.

יפה מאוד. זה באמת משולב שכל קטע בזמן אחר ולא ערבוב של כמה זמנים בקטע אחד.

 

[פירי]

שימוש בזמן עתיד תמיד מרגיש לי כמו שבירת הקיר הרביעי.
הורס לי את החוויה.

 

[ליאורהA]

האוויר הקר טופח על פניי, חודר בעד החורים הקטנים שבסריג שלי, מרעיד את נשמתי.

אני מהדקת את ידיי אל גופי, מנסה לגונן על עצמי מהכפור הדוקר את לבי בנשיפות של בדידות.

לבד. אני לבד כאן מול הרחוב שסאונו מחריש כשקרֵב לאוזניי, מול הבתים הסוגרים עליי בעוצמתם, מול המטר הדקיק שמתחיל לרדת.

עוד להדק את הסוודר. עוד לחבק את עצמי בעצמי.

עוד לסתום את האוזניים מצעקות הלב, שעדיין מסרב להתאכזב.

ולנסות לשכוח, למחות בממטרים של מים, את זִכרו של זה שעזב אותי כעת. גם הוא.

***

העננים האפורים-לבנים שייטו בינות לקרני השמש החיוורות, שפגעו את אורן היְשֵר אל הרחוב הרחוץ שמתחתן. תחת מעטה הקרניים הילכו שתי דמויות, בנינוחות לחוצה, בזרימה מעט מאולצת.

היא ידעה שסוף-כל-סוף הגיעה לנקודה כלשהי של תקווה, ולבה פעם בתשוקה למצות עד תום את הנקודה הזו. למצוא סוף סוף את השלווה שאחרי קיום התקווה.

אחזה בחוזקה את פינות חולצתה ארוכת-השרוולים, והנהנה בחיוך לדבריו של הבחור שלצדה.

***

את תלכי על השביל הלבן, המעוטר בפרחים, כששמלתך בוהקת מאור השמש האביבית הקרבה אל סוף סיבובה.

אמנם לא יהיה זה אביב שנותייך, אך יהיה זה האביב של חייך, האביב של התגשמות תקוותייך.

בידייך תישאי פרחים של שמחה, פרחים של שלווה, מאוגדים זה בזה כמו ליבותיכם.

וכשקרן בודדת אחת תפגע בשפתיו המתנועעות של זה שמצאה תפילתך לשעבר – תתני לאוזנייך להיפתח, ולספוג לתוכן את מצהלותיו המשותפות של האושר המרעיד הזה.

מבנה מעניין וביצוע יצירתי! לפני שקראתי את הקטע - הייתי סבורה שמעבר בין זמנים באותו סיפור נראה פחות מקצועי, אבל הוכחת שזה אפשרי ולא מוריד מיופיו של הסיפור. אומנם לדעתי לוקח זמן להתרגל, וממבט ראשון יכול להיראות שהמעברים היו בטעות, אבל כנראה גם לכתיבה בזמן הווה לקח זמן להתרגל...

יש משמעות מאחורי הסדר של הווה-עבר-עתיד במקום עבר-הווה-עתיד? כי נראה שקטע הראשון (הווה) מתרחש לפני הקטע האמצעי (עבר).

 

[מ. י. פרצמן]

מה עם אחד מאלף של מיה קינן? אומנם לא בלשון עתיד, אבל מדבר על העתיד. זה הרבה פחות מסובך, מעבר לכשרון הדמיון כמובן.

ועכשיו נסי לדמיין איך זה היה נראה אם כל הספר היה נכתב בלשון עתיד.

 

[פירי]

ועכשיו נסי לדמיין איך זה היה נראה אם כל הספר היה נכתב בלשון עתיד.

יראה כמו סוג של חיזוי עתידות? סיפור דמיונות?

 

[RACHELIZ]

ועכשיו נסי לדמיין איך זה היה נראה אם כל הספר היה נכתב בלשון עתיד.

אמממ, נשמע לא משהו

 

[7שבע7]

יש משמעות מאחורי הסדר של הווה-עבר-עתיד במקום עבר-הווה-עתיד?

אין משמעות מיוחדת. פשוט מה שהסתדר לי מבחינת התהליך של הסיפור.

 

[כותב השורות]

דעתי הלא מלומדת

עבר? הווה?

בעבר הייתי נגד, בהווה אני בעד. או במילים אחרות: העבר מאחורינו, העתיד עוד לפנינו,

יפה? לא יפה?

שתי הצורות יפות אם הן נאמנות לעצמן ומדויקות
סלט בין שניהן, לא תמיד עובר חלק בגרון.

מתיימר?

בהחלט!
ומסיבה פשוטה.
כתיבה בזמן עבר: אמינה.
בהעברת סיפור לקורא בזמן הווה יש ניסיון ליצור אצלו את החוויות בזמן אמת, [אחרת, בשביל מה?]
מה שלא באמת נכון, אלא אם כן מדובר בחומר שהוא 'על זמני'.

אמנותי?

ברור
מה זה אם לא?
להפוך עבר להווה ביצירה זה מדהים!

האם זה נכון שזה באמת הטרנד החם?

אין לי מושג

ואם זה נכון,
האם זה נכון לכתוב משהו בגלל שזה טרנד?

יש טרנד כזה לכתוב מה שבטרנד...

ואם זה נכון,
האם אתם ממליצים בכל פה, או מתנגדים חמורות?

מי אני שאמליץ
אבל כן, ממליץ בחום
לגוון את הכתיבה, לפתח את יכולות היצירה,
בתנאי אחד, שתהיה סיבה טובה לחיבור בין העבר להווה. [למשל: אין ערך בהנגשת 'סיפור היסטורי' להווה, אלא"כ יש ערכים נוספים חוץ מהיסטוריה, דוגמא יהודית: יציאת מצרים].

לנצח את מרחב הזמן זה הישג משמעותי, והוא אפשרי, לפחות בכתיבה.

 

[Ruty Kepler]

סיבה נוספת, שהרגשתי אותה כשהתנסתי בכתיבה בזמן הווה, היא שהזמן הזה מסורבל יותר לכתיבה. בטח באנגלית, אבל גם בעברית. הוא מזמן הוספת גופים, ולי זה הרגיש מכביד. לדוגמא:
דוד תהה מה הוא אמור לעשות עם הארנק, אבל בדיוק כשחצה את הכביש לעבר המכולת, עצרה למולו המכונית השחורה בחריקת בלמים.
דוד תוהה מה הוא אמור לעשות עם הארנק, אבל בדיוק כשהוא חוצה את הכביש לעבר המכולת, עוצרת למולו המכונית השחורה בחריקת בלמים.

כשהופכים קטע מעבר להווה, זו עבודה בפני עצמה. היא כוללת גם התאמות והשלמות, ולא רק עבודה טכנית של 'הפיכת כל פועל מעבר להווה'.

במקרה הזה הייתי מתרגמת להווה:
דוד תוהה מה הוא אמור לעשות עם הארנק. מתחיל לחצות את הכביש לעבר המכולת, ומכונית שחורה עוצרת מולו בחריקת בלמים.

(המילה 'בדיוק' יכולה להמחק, למשל. ובמשפט על המכונית, הקדמת הנושא (המכונית) לנשוא (עוצרת), משרתת טוב יותר את הכתיבה.

כך גם פה:

הוא יפסע בסמטה, החושך ילך ויאפיל. רגליו ישקשקו וידונו האם לאבד משיווי משקלם. הפחד יכה את ליבו בגל קור מקפיא.
או אז יגלה שאת אשר יגור - יבוא.

אמנם הפסוק המקורי באיוב הוא 'אשר יגורתי - יבוא לי', כשה'יבוא' בלשון עתיד.
ובכל זאת, בשימוש היומיומי הביטוי המקובל הוא 'אשר יגורתי בא לי', בעבר, כתיאור למקרה שכבר קרה.

ולכן בציטוט שלך, עדיף לתרגם כך:
"או אז יגלה שאת אשר יגור - בא'.
(כי כשהוא יגלה את זה, המקרה כבר יהיה מאחוריו).

 

[RACHELIZ]

ולכן בציטוט שלך, עדיף לתרגם כך:
"או אז יגלה שאת אשר יגור - בא'.
(כי כשהוא יגלה את זה, המקרה כבר יהיה מאחוריו).

זה מה שרשמתי בהתחלה מתוך ההרגל ותיקנתי כי רציתי להקצין את השימוש בעתיד. תכל'ס, יש כאן איזשהו פרדוקס.

 

[palm]

אמנם הפסוק המקורי באיוב הוא 'אשר יגורתי - יבוא לי', כשה'יבוא' בלשון עתיד.

במקורות זה באמת מצוי כלשון של שגרה ובמיצוי מירבי[מה שמדגיש את 'סוף מעשה במחשבה תחילה]; 'ויאמר' / 'ואולך אתכם במדבר ארבעים שנה' וכנ"ל 'ואשר יגרתי יבא לי'[וזה צירוף ממש מעניין כי הוא משמש לשני זמנים בברור] 'ככה יעשה לאיש'
אבל כל זה מתאים לספרות תורנית, מה בכו"א מתאים לספרות העממית? אני מאמינה שכתיבה עתידית יכולה להרים מוטיבציה/תקוה/כושר דימיון וכו' אצל הקורא, ובאופן מושכל זה יכול להיות אפילו שיטה טיפולית, מה דעתכם?

 

[לאלה]

אני חושבת שהטרנד הוא שילוב של גוף ראשון עם זמן הווה (לפחות בספרות הישראלית)
אני באופן אישי מאוד אוהבת את הסגנון כתיבה הזה,
גם חשוב להתאים את סגנון הכתיבה לדור.
פעם, כתבו 'שי עגנון'. אני לא חושבת שככה דברו ביום יום, אך כמות הסלנגים הייתה מתונה יותר.
היום, אנחנו דור שחי בקצב של טיק טוק, פחות מעניין אותו סיפורים שקרו אי-אז, וחשוב להתאים את סגנון הכתיבה.
מאוד רווח היום לכתוב סיפור (גם בסרטים זה ממש פופולרי) היסטורי מנקודת מבט של בן דורנו.

ועדיין, יש את החן הזה של סיפורים שקרו פעם. וכשכותבים סיפור, בטח היסטורי, משמעות הזמן בו הוא ייכתב משמעותית לעוד דברים מלבד 'רוח התקופה'.
ולכן נשאר עדין מקום לכתיבה בזמן עבר.


לגבי ערבוב זמנים - אני קוראת כאן וחושבת לעצמי שזה כמעט בלתי אפשרי לערבב זמנים, ולכתוב בזמן עתיד זה בכלל הזיה. ואז אני קולטת שבאתגר הדו שבועי, כתבתי סיפור שמתחיל בזמן עבר, ממשיך לזמן הווה ומסתיים בעתיד. משמע - הכל אפשרי, אם רק תבחר.

 

[נ. גל]

את רוב הדברים שרציתי לומר, כבר אמרו גדולים וטובים כאן. ערבוב בין זמנים דורש מקצועיות וזהירות, אך יכול להיות מעולה. הכתיבה בהווה נדמית כפופולארית יותר היום, וכתיבה בעתיד נשמעת כמו אתגר של ממש.

אך מעבר לזה, הרהרתי בסיבות לכך, וזו דעתי (כל דעתי, ורק דעתי) :
הסיבה לכך שכתיבה בעבר פופולארית, היא כיוון שרוב השיח שלנו הינו בעבר. "שמע מה קרה לי. אתמול הלכתי ברחוב, ופתאום פגשתי חבר מהישיבה קטנה. לא השתנה, אני אומר לך. נשאר בן ארבע עשרה."
בשנים האחרונות, שיח בלשון הווה הולך ונכנס למיינסטרים. "הבן אדם פשוט דופק בדלת. אני פותח לו, ומה הוא אומר לי? תגיד, אפשר סוכר? מה סוכר, שתיים בלילה אני אומר לך!"
ולכן גם הכתיבה, מקבלת את הפנים האלו.
שיח בלשון עתיד לא מקובל, למיטב ידיעתי. מלבד במקרים בהם האדם משער מה יקרה (ובכך יש שימוש בספרות גם היום). אפילו כאשר מתכננים את העתיד, לרוב לשון הווה או עבר משתרבבת לשיח. "אתה תגיע מימין, אני מאגף משמאל, סופרים לשלוש, ואז נצעק לו ביחד מזל טוב. אבל תצעק חזק, אתה יודע, הוא כבר בן שמונים."
לכן אני לא מאמינה שזה יכנס בקרוב. הכתיבה הולכת אחרי הציבור, בנושא הזה, ולא לפניו.

בתור אתגור ליכולות הכתיבה זה נשמע משעשע ומוצלח, אבל לא מעבר.

 

[palm]

שיח בלשון עתיד לא מקובל, למיטב ידיעתי. מלבד במקרים בהם האדם משער מה יקרה

כשמדובר בלשון עבר/הווה/עתיד זה פשוט מאד
אבל נראה לי שיש כאן שאלה עם גוון מעט שונה, כמו שנכנסים למנהרת זמן העבר, כלומר מדמיינים כאילו נמצאים 1000 שנים אחורה, כך יש מצב להכנס למנהרה שתוביל אותנו כמה שנים קדימה, אבל חייב להיות איזה טריק חזק כדי שהציבור יסתקרן במיוחד. למה? כי קריאה על העבר מכניסה למן הרפיה, נינוחות, הייתי אומרת אפילו נגיעה של עצלות, הכל כבר קרה אין מה להילחץ, כל הבעיות כבר הגיעו לפתרונן צריך רק להמתין לעמוד האחרון... אבל התחושה העתידית נותנת יותר משמעות לחוסר הידע, ללחץ ולמתחים, בתת ההכרה הבעיות עוד לא הגיעו לפתרונן, לכן הקורא צריך להתנער מהעצלות המחשבתית 'ולטכס עצות' גם אם הוא מצליח לצחוק ע"ע שזה סה"כ סיפור דימיוני, לכן אני שוב חוזרת על מה שכבר כתבתי למעלה

אני מאמינה שכתיבה עתידית יכולה להרים מוטיבציה/תקוה/כושר דימיון וכו' אצל הקורא, ובאופן מושכל זה יכול להיות אפילו שיטה טיפולית, מה דעתכם?