דיון כתיבה בהווה - בעד או נגד?

[מ. י. פרצמן]

ציפור קטנה לחשה באוזניי שהטרנד היום הוא לכתוב בלשון הווה.
לא, רגע:
ציפור קטנה מלחשת באוזניי שהטרנד היום הוא לכתוב בלשון הווה.

יום אחד עוד אממש את החלום שלי לכתוב ספר בלשון עתיד, עד אז בואו נתמקד בהווה ובציפור שיש לנו ביד:
עבר? הווה?
יפה? לא יפה? מתיימר? אמנותי?
האם זה נכון שזה באמת הטרנד החם?
ואם זה נכון,
האם זה נכון לכתוב משהו בגלל שזה טרנד?
ואם זה נכון,
האם אתם ממליצים בכל פה, או מתנגדים חמורות?

חוות דעתכם, בבקשה.

 

[יוסף יצחק פ.]

יום אחד עוד אממש את החלום שלי לכתוב ספר בלשון עתיד

אני מקווה שגם אני..

האם זה נכון שזה באמת הטרנד החם?

אין לי מושג.

האם זה נכון לכתוב משהו בגלל שזה טרנד?

לא נראה לי, טרנדים באים וטרנדים הולכים. היופי בכתיבה הוא משהו שתמיד כיף לקרוא, ולא רק 'כי כולם קוראים את זה לאחרונה'.

 

[RACHELIZ]

חושבת שכתיבה בהווה מחברת מאוד את הקורא לסיפור ומוסיפה לאמינות ולאותנטיות.

מנסה לחשוב למה בעבר פחות השתמשו בזה (או שבכלל לא, הסורק במח שלי לא עובד עכשיו )
אולי כי הכל היה מרוחק יותר, פחות רגשי, פחות חושפני.
יש לי הרגשה שזה סוג כתיבה שלא יחלוף והוא לא טרנד. בטוחה שיהיו טרנדים אחרים שיחליפו אותו לעיתים אבל הוא לא יעלם. רק ימים יגידו...

לגבי 'האם נכון לכתוב משהו בגלל שהוא טרנד', לדעתי למה לא לזרום ולהתנסות בסוג כתיבה חדש? אם ממש לא הולך, אז כמוכן שלא חייבים בכח, כי אז בטוח שזה יצא לא משהו...

מאמינה שגם בתוך טרנד עדיין יישמר ה DNA של הכותב.

 

[קוביד]

אני קורא כעת ספר חדש יחסית של סופרת טובה, אך חדשה. היא משתמשת בהבהרות שהתבררו רק אחר התקופה המסופרת, כדי להסביר את מהלך הסיפור. אני מקווה שבספריה הבאים היא מזניחה את הנוהג הזה, כיון שהוא מוציא את הקורא מחוויית הווה, לחוייה של צבירת מידע.
הספרות העכשווית ישירה יותר, בוטה יותר, נטולת כפפות (נו נו), וכהמשך חשוב, גם מתארת את ההווה המתרחש לעיני הקורא, ולא מקנה לו ידע על העבר.

 

[בובה בובה]

עבר? הווה?

אישית אוהבת את השילוב ביניהם.

יפה? לא יפה? מתיימר? אמנותי?

יפה, במידה. אמנותי? אם יודעים איך לעשות את זה. מתיימר? אם לא יודעים, אני משערת...

האם זה נכון שזה באמת הטרנד החם?

לא הייתי אומרת.
דבורי רנד כותבת כך, ובאמת פופולרית מאד. מעבר לה ולעוד כמה סופרות שלמדו אצלה - לא ראיתי שימוש חריג בזמן הווה.

ואם זה נכון,
האם זה נכון לכתוב משהו בגלל שזה טרנד?

לדעתי העניה לא.
זה ענין של נטיה אישית של היוצר ולא יצליח למי שיכתוב רק בגלל טרנד.
מדי פעם, להכניס משהו בגלל טרנד - זה עובר, אבל לא מעבר.

ואם זה נכון,
האם אתם ממליצים בכל פה, או מתנגדים חמורות?

הומ... לא ממליצה בכל פה ולא מתנגדת חמורות. איזון היא המילה כאן, לטעמי.

חוות דעתכם, בבקשה.

בבקשה!

 

[Talya kadosh]

לרוב, אני כותבת בזמן הווה. מאז שאני זוכרת את עצמי כותבת.
זה טרנד? חידשת לי. מפתיע. כי רוב קוראות הסיפורים שלי מעירות לי שעדיף שימוש בזמן עבר.
משום מה, אני לא כל כך מתחברת. קשה לי לכתוב בעבר, לא מצליחה להעביר בו את התחושות והרגשות כמו שאני אוהבת. הווה זורם לי מהמקלדת מצוין. עבר, קצת פחות.

אני חייבת לציין שאף פעם לא שמעתי שיש מושג כזה טרנד כתיבה, תסלחו לי על הבורות. אבל אם מסתבר שזה קיים, אני לא הייתי כותבת על פי טרנדים שהיום באים ומחר הולכים. חסר טעם.
יש לי טרנד עצמאי, אישי, נראה לי הכי נכון. אין עניין להיות מה שאתה לא.

 

[palm]

בכללות, רוב תחומי האומנות פועלים ומתנהלים בטרנדים. הטרנדים משתנים במקביל למנטליות של הזמן שמשתנה מתקופה לתקופה. ה"טרנד" היום, זה להיות מעודכן בכל רגע נתון במה שקורה בעולם, מה שהיה אתמול כבר לא רלוונטי להיום, וזה ודאי משפיעה על סגנון הכתיבה שציבור הקוראים מבקש.
אני מאמינה שבקצב המסחרר שאנו חווים, לא ירחק היום שאנשים יבקשו לקרוא ב'טרנד עתידי', ואם אני לא טועה אז אפשר כבר לראות פה ושם ניצנים שלו

 

[למאי נפקא מינה]

באותה הזדמנות:
נא הביעו דעתכם על המעבר מעבר להווה ולהיפך.
באלגנטיות, כמובן, לא באופן בולט.

יעבור את שבט הביקורת שלכם? ובעיקר - למה?

 

[נודד]

גם אני לא ידעתי שזה טרנד עדכני יותר.
באופן כללי כתיבה נוסטלגית ורגשית הרגישה והשתלבה לי תמיד עם כתיבה בלשון עבר.
ואילו כתיבה סוערת וקצבית, מלאת מתח ואדרנלין, מצריכה כתיבה עכשווית. בלשון הווה. זה קורה!! ממש עכשיו!! ברגעים אלו!!
אני חושב שאפשר בהחלט לשלב בצורה עדינה ומסוגננת בין שני הסגנונות.

 

[7שבע7]

אם זה טרנד או לא - אני לא יודעת לומר. יודעת לומר שאני בעבר כתבתי יותר בזמן עבר, וכיום נטה הרבה פעמים לזמן הווה.
לדעתי זה סגנון, שצריך להתאים לסיפור המסוים. אין פה נכון ולא נכון.
ממה שראיתי וממה שנראה לי מתאים - זמן הווה מתאים בעיקר לספרי מבוגרים, ומסתדר יפה עם גוף ראשון.
יש בכתיבה בזמן הווה קצב מיוחד, שמכניס את הקורא ממש לאווירה. והכי יפה, כמובן, להשתמש בזה בצורה אומנותית - כמו שדבורי רנד עושה בספריה (מזגזגת בין לשון העבר ללשון ההווה כדי להפריד בין עלילות), או כמו ספר שחברה שלי התחילה פעם לכתוב, המשלב סיפור עבר (שנכתב בלשון הווה) וסיפור הווה (שנכתב בלשון עבר).

וגם אני חולמת לנסות לכתוב סיפור בזמן עתיד

 

[סיפור8]

בעז"ה


שאלה מצוינת. שמחה לקרוא כאן את התגובות המעניינות. מעניין אותי גם לדעת האם יש חומר על זה בספרות המקצועית (כלומר, מחקר, מאמרים וכדומה).
אני חושבת שהסיפור בצורתו הטהורה הוא בזמן עבר. הסיפור מספר על מה שהיה. ההווה לא מסופר, כי הוא קורה כעת.
זו הסיבה, אני חושבת, שרוב הסיפורת היא בזמן עבר.
סיבה נוספת, שהרגשתי אותה כשהתנסתי בכתיבה בזמן הווה, היא שהזמן הזה מסורבל יותר לכתיבה. בטח באנגלית, אבל גם בעברית. הוא מזמן הוספת גופים, ולי זה הרגיש מכביד. לדוגמא:
דוד תהה מה הוא אמור לעשות עם הארנק, אבל בדיוק כשחצה את הכביש לעבר המכולת, עצרה למולו המכונית השחורה בחריקת בלמים.
דוד תוהה מה הוא אמור לעשות עם הארנק, אבל בדיוק כשהוא חוצה את הכביש לעבר המכולת, עוצרת למולו המכונית השחורה בחריקת בלמים.

בכל מקרה, בטח יש יתרונות לסיפור בזמן הווה שאין בזמן עבר. אולי כמו שאמרו כאן, תחושת עכשוויות, שהכל קורה עכשיו.

או כמו ספר שחברה שלי התחילה פעם לכתוב, המשלב סיפור עבר (שנכתב בלשון הווה) וסיפור הווה (שנכתב בלשון עבר).

היי, אולי אני החברה הזו?..

 

[-חיה-]

אני חושבת שכתיבה בלשון הווה דומה לסרט בהרבה מובנים, הקורא ממש יכול לראות את הכל דרך דפי הספר הרבה יותר מאשר בלשון עבר, ובכלל אם כותבים בגוף ראשון אז הקורא ממש יכול להכנס לנעליים של הדמות ולהתחבר אליה.

באופן אישי כשאני כותבת סיפור בלשון הווה אני ממש מנסה לדמיין את הסיטואציה פה מולי כולל תקתוקי השעון ורעש המאוורר, כדי לחוש את ההרגשה שזה קורה ממש ולנסות להעביר אותה לקוראים.

 

[RACHELIZ]

דוד תוהה מה הוא אמור לעשות עם הארנק, אבל בדיוק כשהוא חוצה את הכביש לעבר המכולת, עוצרת למולו המכונית השחורה בחריקת בלמים.

ניתן גם לכתוב בלי התוספת:
דוד תוהה מה הוא אמור לעשות עם הארנק, אבל בדיוק כשחוצה את הכביש לעבר המכולת, עוצרת למולו מכונית וכו'.
נכון שקצת פחות מובן, אבל בהחלט אפשר לכתוב גם כך.

 

[בובה בובה]

באותה הזדמנות:
נא הביעו דעתכם על המעבר מעבר להווה ולהיפך.
באלגנטיות, כמובן, לא באופן בולט.

יעבור את שבט הביקורת שלכם? ובעיקר - למה?

באותו קטע? זלזול מחפיר באינטלגנציה של הקורא.
פרקים פרקים או מעבר עדין בתוך פרק - יכול לבוא בחשבון, לדעתי

 

[חדוי לינד]

יש משהו בכתיבה בהווה, שאני מצליחה להתחבר יותר לדמות. במיוחד כמספרת, יותר קל לי להעביר את הרגשות והתחושות.

נא הביעו דעתכם על המעבר מעבר להווה ולהיפך.
באלגנטיות, כמובן, לא באופן בולט.

יש לי את זה כמעט בכל פרק בסיפור בהמשכים שאני כותבת,
אני חושבת שזה צריך להיות במינון המתאים, במיוחד אם זה לא במסגרת נפרדת.
שיהיה מובן שעברנו לעבר, אבל שזה לא יהיה כל פעם: "ופתאום נזכרתי במה שהיה כשהייתי ילדה"

מעתיקה דוגמאות מתוך פרקים:

הוא מקשיב ומסכם, "טוב, קודם כל נואכל את כל החטיפים, נזכה בהגרלה, ניסע בשבת לצפון, ננוח, נאגור כוח ושם מול הכינרת נחליט מה נעשה."
ישראל מאושר, "כן ללי, מצפה לנו חופשה זוגית מושלמת על חשבון 'עלית'" הוא לא מפסיק לזמזם אלי בעיניים נוצצות 'ואת עלית, עלית על כולנההה'
רק שלא יתאכזב.
נופש יכול להיות אחד הדברים הכי מאכזבים ביקום.
"זאת תהיה חופשה מושלמת. נחזור רגועים. נישן לילה שלם בשקט. בלי אזעקות." מאם מנסה להלהיב אותנו.
נהוראי היחיד המקפץ באושר.
"אתה מקפץ כמו פצמ"ר" רחל צועקת. "אני רוצה לעבור דירה! לא רוצה לגור בשדרות! לא צריכה נופש! לא רוצה! מה זה שווה רק כמה ימים בנופש המושלם הזה? בסוף נחזור הביתה, מי אומר שיהיה לנו בכלל בית? אולי יפול פה פצמ"ר, על כל המכתביות שלי, על המחברות של ליאה, על המכוניות של נהוראי. תפסיק לקפץ!"
צבע אדום מניס אותנו לממ"ד.


מרגישה כל היום דרוכה כמו קפיץ. עומדת עליו חזק, חזק. לא נותנת לו לקפוץ. אבל תזוזה הכי מינימלית שלי, חישוב קטן לא נכון. הקפיץ מנתר כלפי מעלה. עף לי בפרצוף.
זה כואב.
ואני קבוע, עפה אחורנית יחד עם הקפיץ.
קפיץ.
זה מה שבחרתי ביום הראשון בכיתה ד'. המורה ברכה הניחה על שולחן במרכז הכיתה מגוון חפצים בלי כל קשר ביניהם.
הוא תפס אותי מיד.
הקפיץ.
מברזל, ישן וחלוד. אבל עדיין, קפיץ מקפץ.
"קוראים לי ליאה דהן. בחרתי קפיץ כי מאז הקסאמים אני מרגישה כמוהו. ישנה, חלודה, מין זקנה כזאת. כבר לא ילדה."
שיחקתי עם הקפיץ, לוחצת עליו, משחררת, נותנת לו לתפוס גובה ומיד לוחצת עליו חזרה.
"הקפיץ הזה רק מרגיש כל הזמן שלוחצים עליו, זה לוחץ לו, הוא מכווצץ כזה, לא יודע מתי יוכל להשתחרר, ועד שהוא משתחרר, מיד לוחצים עליו שוב.
אני מרגישה כל יום, כל היום כמו הקפיץ הזה, יש לי פחד כזה בלב, שלוחץ עלי חזק, חזק. לא נותן לי לנשום אפילו. אני לא יודעת מה יהיה ברגע הבא, האם באמת אוכל לסיים לצחצח שיניים או שאצטרך לרוץ לממ"ד ולהישאר שם עשר דקות עם טעם וניחוח מנטה מחניקים עוד יותר.

 

[בובה בובה]

הוא מקשיב ומסכם, "טוב, קודם כל נואכל את כל החטיפים, נזכה בהגרלה, ניסע בשבת לצפון, ננוח, נאגור כוח ושם מול הכינרת נחליט מה נעשה."
ישראל מאושר, "כן ללי, מצפה לנו חופשה זוגית מושלמת על חשבון 'עלית'" הוא לא מפסיק לזמזם אלי בעיניים נוצצות 'ואת עלית, עלית על כולנההה'
רק שלא יתאכזב.
נופש יכול להיות אחד הדברים הכי מאכזבים ביקום.
"זאת תהיה חופשה מושלמת. נחזור רגועים. נישן לילה שלם בשקט. בלי אזעקות." מאם מנסה להלהיב אותנו.
נהוראי היחיד המקפץ באושר.
"אתה מקפץ כמו פצמ"ר" רחל צועקת. "אני רוצה לעבור דירה! לא רוצה לגור בשדרות! לא צריכה נופש! לא רוצה! מה זה שווה רק כמה ימים בנופש המושלם הזה? בסוף נחזור הביתה, מי אומר שיהיה לנו בכלל בית? אולי יפול פה פצמ"ר, על כל המכתביות שלי, על המחברות של ליאה, על המכוניות של נהוראי. תפסיק לקפץ!"
צבע אדום מניס אותנו לממ"ד.


מרגישה כל היום דרוכה כמו קפיץ. עומדת עליו חזק, חזק. לא נותנת לו לקפוץ. אבל תזוזה הכי מינימלית שלי, חישוב קטן לא נכון. הקפיץ מנתר כלפי מעלה. עף לי בפרצוף.
זה כואב.
ואני קבוע, עפה אחורנית יחד עם הקפיץ.
קפיץ.
זה מה שבחרתי ביום הראשון בכיתה ד'. המורה ברכה הניחה על שולחן במרכז הכיתה מגוון חפצים בלי כל קשר ביניהם.
הוא תפס אותי מיד.
הקפיץ.
מברזל, ישן וחלוד. אבל עדיין, קפיץ מקפץ.
"קוראים לי ליאה דהן. בחרתי קפיץ כי מאז הקסאמים אני מרגישה כמוהו. ישנה, חלודה, מין זקנה כזאת. כבר לא ילדה."
שיחקתי עם הקפיץ, לוחצת עליו, משחררת, נותנת לו לתפוס גובה ומיד לוחצת עליו חזרה.
"הקפיץ הזה רק מרגיש כל הזמן שלוחצים עליו, זה לוחץ לו, הוא מכווצץ כזה, לא יודע מתי יוכל להשתחרר, ועד שהוא משתחרר, מיד לוחצים עליו שוב.
אני מרגישה כל יום, כל היום כמו הקפיץ הזה, יש לי פחד כזה בלב, שלוחץ עלי חזק, חזק. לא נותן לי לנשום אפילו. אני לא יודעת מה יהיה ברגע הבא, האם באמת אוכל לסיים לצחצח שיניים או שאצטרך לרוץ לממ"ד ולהישאר שם עשר דקות עם טעם וניחוח מנטה מחניקים עוד יותר.

הי, קטעים מקסימים!
איפה את כותבת את הספור הזה?

 

[חדוי לינד]

איפה את כותבת את הספור הזה?

אם הדרך

 

[הדוויג]

הקריין והמספר | למה מ. קינן כותבת בזמן הווה?

אף פעם לא שמנו לב לקריין, זה שמספר לנו את הסיפור. ידענו שהוא קיים וקראנו את הדברים שהוא סיפר, אבל לא ממש חשבנו עליו בתור יישות קיימת. אין לקריין רגשות, או שאיפות משלו. תפקידו להעביר את הנתונים ולהיעלם מאחורי הקלעים. לא? ובכן... זה מורכב. מ. קינן אינה הראשונה לכתוב סיפור בזמן הווה, אבל היא בהחלט...

www.theslik.com

 

[palm]

דוד תוהה מה הוא אמור לעשות עם הארנק, אבל בדיוק כשהוא חוצה את הכביש לעבר המכולת, עוצרת למולו המכונית השחורה בחריקת בלמים.

דוד, הארנק...!
נו, מה אני עושה איתו עכשו, לכל הרוחות, איפה אני מניח אותו? אחחח איזה יום איזה יום, אני צריך עוד לתפוס את המכלת ו...אני לא מאמין, תסתכל זו היא, המכונית השחורה! צשסססססס... אבא'ללללללה! איזו חריקת בלמים

 

[palm]

השאלה איך באמת כותבים עתיד איכותי?
בד"כ בהקדמה/פתח דבר או בכריכה מודיעים לקורא שמדובר בזמן עתידי, ואז בסיפור עצמו מדברים בלשון הווה
זה לדעתי טריק קצת מסכן, כמו ילדים שלא יודעים לספר בדיחה אז הם מודיעים; 'עכשו אני אומר בדיחה', ואחרי הבדיחה; 'עכשו תצחק'
אילו טריקים הייתם מכניסים בתוך השורות כדי שהקורא יחוש מעצמו שמדובר בזמן עתידי?