1.
מי שמספיק זמן במקצוע הכתיבה, בוודאי אם הוא עוסק בזה בקביעות, מתחיל להרגיש לפעמים תחושות של ייאוש עמוק מ'זמן המסך' הקצרצר שיש לעמלו.
בהתחלה מלוות ובעצם מניעות את הכתיבה – שלל דחפים, ובראשם הצורך הכמעט נואש בהכרה. להיות מישהו, ומישהו חשוב, כזה שיש לו דעה אמיתית ונחשבת, כזו שמפנים לה מקום בעיתון (לצורך העניין). כשיש תגובות אתה ממריא, וכשיש עניין סביב דבריך אתה כבר בשחקים. עצם העובדה שאתה מישהו שיש לו מקום, תודה לה', ממלאית אותך סיפוק גדול.
בשלב הזה, מה שמעסיק אותך זה פחות התוכן עצמו ויותר התפאורה סביב. מתוך חוסר מסוים בביטחון העצמי, אתה עדיין לא מספיק רואה את עצמך כ'חלק מהתעשייה', וכל טור שכן מופיע איפשהו, כל שכן אם הוא מודפס ומכובד - מחזק את הדימוי הזה בעיני עצמך.
בתהליך מרתק הולכות ומתפוגגות התחושות הקודמות. ההכרה בחוכמתך הופכת מובנת מאליה, התגובות מפסיקות לרגש אותך כל כך, ואפילו השאיפות להתעשר מהמקצוע מתמתנות מכורח המציאות. אז, אז אתה מגיע אל הלוז. אז אתה מתחיל לכתוב מתוך רובד פנימי יותר. מתוך דחף אמיתי. לא רק כדי לזכות לאהדה, ולא רק כדי 'להתאים' את עצמך למערכת, אלא כי אכן יש לך מה לומר.
בשיאו של התהליך אתה מתיישב לכתוב משהו על משהו, ותוך כדי כתיבה הדברים מתבהרים לך ביתר שאת, עד שהם מתחילים לבעור בעצמותיך. אתה מחדד ומדייק את עצמך, משקיע את מיטב כוחותיך במחשבה על עצם הדברים, אתה פנוי לגמרי לחשוב על הקורא, לא רק בקטע של מה ירשים אותו אלא באמת איך יקרא ומה יבין. ואז, אחרי שיש בידך את הסיפור או המאמר או הקטע, אתה מתמלא אושר מן הסוג שמי שלא טעם לא יידע.
וכשהדברים הללו מתפרסמים, אתה לא נלהב רק לראות את שמך מתנוסס שם, אלא בעיקר צמא ממש לדעת איך הדברים יחלחלו. מה הם יעשו, והאם אכן הקורא ייצא עם מה שביקשת שייצא.
אלא שבדיוק בשלב המצוין הזה באה גברת מציאות לדכא את המסיבה. והמציאות היא שבסופו של דבר, אף קורא לא יוכל להגיע למעמקים אליהם אתה צללת בעת הכתיבה. במקרה הטוב הוא יהרהר בדבריך, ימצא בהם טעם, ויעבור למדור / כתבה / סיפור / ספר הבא. מה שכל כך היה משמעותי מבחינתך, הופך להיות פסיק קטן ונעלם בחייו של הקורא.
וגרוע יותר: לא רק בחייו של הקורא זה הופך להיות פסיק נעלם, אלא גם בחייך עצמך. כי נשימה אחת לאחר שפרסמת חלק מנשמתך, אתה צריך כבר להתקדם הלאה. לטור / כתבה / סיפור / ספר הבא. זה המבנה המתסכל של החיים המתגלגלים ומתקדמים ללא הפסק. זה בוודאי טוב, אבל עדיין מתסכל ברמה הנקודתית.
התוצאה המסוכנת שעלולה להיות לתהליך הזה, הוא זלזול בכתיבה שלך. אם כן, בשביל מה לעמול כל כך? האם דקות התהילה הבודדות בהן היצירה שלך נמצאת על הגלגל - מצדיקות את החיטוט המתיש הזה במעמקי הנפש?
בוא נצטט משהו, נבזוק קצת דמגוגיה, נשלב איזו בדיחה וחידוד לשון, והנה מילאתי את המכסה. מי יגיד לי לא. הרי כבר קניתי את שמי הטוב ברוב עמל.
מי שמספיק זמן במקצוע הכתיבה, בוודאי אם הוא עוסק בזה בקביעות, מתחיל להרגיש לפעמים תחושות של ייאוש עמוק מ'זמן המסך' הקצרצר שיש לעמלו.
בהתחלה מלוות ובעצם מניעות את הכתיבה – שלל דחפים, ובראשם הצורך הכמעט נואש בהכרה. להיות מישהו, ומישהו חשוב, כזה שיש לו דעה אמיתית ונחשבת, כזו שמפנים לה מקום בעיתון (לצורך העניין). כשיש תגובות אתה ממריא, וכשיש עניין סביב דבריך אתה כבר בשחקים. עצם העובדה שאתה מישהו שיש לו מקום, תודה לה', ממלאית אותך סיפוק גדול.
בשלב הזה, מה שמעסיק אותך זה פחות התוכן עצמו ויותר התפאורה סביב. מתוך חוסר מסוים בביטחון העצמי, אתה עדיין לא מספיק רואה את עצמך כ'חלק מהתעשייה', וכל טור שכן מופיע איפשהו, כל שכן אם הוא מודפס ומכובד - מחזק את הדימוי הזה בעיני עצמך.
בתהליך מרתק הולכות ומתפוגגות התחושות הקודמות. ההכרה בחוכמתך הופכת מובנת מאליה, התגובות מפסיקות לרגש אותך כל כך, ואפילו השאיפות להתעשר מהמקצוע מתמתנות מכורח המציאות. אז, אז אתה מגיע אל הלוז. אז אתה מתחיל לכתוב מתוך רובד פנימי יותר. מתוך דחף אמיתי. לא רק כדי לזכות לאהדה, ולא רק כדי 'להתאים' את עצמך למערכת, אלא כי אכן יש לך מה לומר.
בשיאו של התהליך אתה מתיישב לכתוב משהו על משהו, ותוך כדי כתיבה הדברים מתבהרים לך ביתר שאת, עד שהם מתחילים לבעור בעצמותיך. אתה מחדד ומדייק את עצמך, משקיע את מיטב כוחותיך במחשבה על עצם הדברים, אתה פנוי לגמרי לחשוב על הקורא, לא רק בקטע של מה ירשים אותו אלא באמת איך יקרא ומה יבין. ואז, אחרי שיש בידך את הסיפור או המאמר או הקטע, אתה מתמלא אושר מן הסוג שמי שלא טעם לא יידע.
וכשהדברים הללו מתפרסמים, אתה לא נלהב רק לראות את שמך מתנוסס שם, אלא בעיקר צמא ממש לדעת איך הדברים יחלחלו. מה הם יעשו, והאם אכן הקורא ייצא עם מה שביקשת שייצא.
אלא שבדיוק בשלב המצוין הזה באה גברת מציאות לדכא את המסיבה. והמציאות היא שבסופו של דבר, אף קורא לא יוכל להגיע למעמקים אליהם אתה צללת בעת הכתיבה. במקרה הטוב הוא יהרהר בדבריך, ימצא בהם טעם, ויעבור למדור / כתבה / סיפור / ספר הבא. מה שכל כך היה משמעותי מבחינתך, הופך להיות פסיק קטן ונעלם בחייו של הקורא.
וגרוע יותר: לא רק בחייו של הקורא זה הופך להיות פסיק נעלם, אלא גם בחייך עצמך. כי נשימה אחת לאחר שפרסמת חלק מנשמתך, אתה צריך כבר להתקדם הלאה. לטור / כתבה / סיפור / ספר הבא. זה המבנה המתסכל של החיים המתגלגלים ומתקדמים ללא הפסק. זה בוודאי טוב, אבל עדיין מתסכל ברמה הנקודתית.
התוצאה המסוכנת שעלולה להיות לתהליך הזה, הוא זלזול בכתיבה שלך. אם כן, בשביל מה לעמול כל כך? האם דקות התהילה הבודדות בהן היצירה שלך נמצאת על הגלגל - מצדיקות את החיטוט המתיש הזה במעמקי הנפש?
בוא נצטט משהו, נבזוק קצת דמגוגיה, נשלב איזו בדיחה וחידוד לשון, והנה מילאתי את המכסה. מי יגיד לי לא. הרי כבר קניתי את שמי הטוב ברוב עמל.