דיון כללי אצבע

[anotherית]

על הסיפור להתחיל כמה שיותר קרוב לסוף

!

שימו לפחות קונפליקט אחד בתוך כל גיבור. כן תצטרכו לשמור על הגיבור שלכם מפיצול אישיות, ולא לגרום לו לנהוג בסצנה אחת הפוך מהמתבקש ממנו בסצנה דומה

צריך להיות מודגש בכלל שלך.
חייבים לדאוג שהמורכבויות תהינה אמינות.
יש כאן וכאן גם כן עצות מעולות! אולי אפילו אפשר לגרור אותן לאשכול כאן

 

[מ. י. פרצמן]

יש לי כמה כללים לכתיבה טובה.
כללים ממש קטנים כאלה, עממיים. פשוטים וחסרי ברק.
אין להם הילה נסתרת ולא חוכמה כבירה. הם לא זכאים לפרס נובל ואפילו לא למחיאות כפיים קצובות.
הם כללים קצת נודניקים כאלו, סתם נדחפו בטעות לאשכול המכובד והמלומד הזה. הם לא כל כך חשובים ומכובדים.
אבל בכל זאת אני רוצה לכתוב אותם.

1. בסוף משפט תבוא נקודה.
2. בתחילת ציטוט תבואנה מרכאות "
3. בסוף ציטוט תבאנה מרכאות "
4. בציטוט בתוך ציטוט יבוא גרש בתחילתו וגרש בסופו ' '
5. בחיבור בין שתי מילים יבוא מקף. ככה-כזה. בלי רווח. לא לפני, לא אחרי. סתם מקף קטן ופשוט.
6. בהפרדה בין שתי מילים יבוא קו מפריד. קו – כזה. ארוך יותר. עם שני רווחים, אחד לפני ואחד אחרי.
אי לכך והתאם לשני הכללים האחרונים, לעולם לא יבוא רווח אחד בלבד לפני או אחרי קו מפריד או מקף. תמיד יהיו - או אפס רווחים, או שני רווחים.
7. לפני פסיק אין רווח.
8. אחרי פסיק יש רווח.
9. לפני נקודה אין רווח.
10. אחרי נקודה יש רווח.
11. שלוש נקודות הן שלוש נקודות. לא ארבע.

 

[וי שלוק]

11. שלוש נקודות הן שלוש נקודות. לא ארבע.

ולא שניים.

אי לכך והתאם

ובהתאם.
סתם הייתי חייב לתקן את המורה.
מקווה שהאימוג'י במקום.

 

[מנוחה כהן]

ולא שניים.

היה על זה דיון שלם בפורום, אם מותר ואם כן אז מתי...
לא זוכרת מה היתה המסקנה, אבל יש לי הרגשה שנשארו שם בתיקו...

 

[וי שלוק]

היה על זה דיון שלם בפורום, אם מותר ואם כן אז מתי...
לא זוכרת מה היתה המסקנה, אבל יש לי הרגשה שנשארו שם בתיקו...

הדיון היה גם על ארבע.
כלומר האם העניין הוא חוקתי או תחושתי של הכותב.
החוק הוא כמובן לצידה של @מ. י. פרצמן אך כשההירהור הוא קצר, הייתי אומר שניתן להטמיע שני נקודות, ואין צורך לענות מקודש אחר כל גחמה של האקדמיה.

 

[מ. י. פרצמן]

היה על זה דיון שלם בפורום, אם מותר ואם כן אז מתי...
לא זוכרת מה היתה המסקנה, אבל יש לי הרגשה שנשארו שם בתיקו...

לא זכור לי דבר כזה (ייתכן שהיה ולא הבחנתי).
כן זכור לי שהידיינו פעם על שני סימני קריאה במקום שלושה, @רותי רפפורט טענה אז שאין לסמן שניים ואני הבאתי לה הוכחה סותרת מהאקדמיה שזה מקובל.
כך או כך, אני מרגישה לאחרונה שאנו חוזרים שוב ושוב בסחרור על 'מותר' ו'אסור' כתורה למשה. אבל לא זאת הנקודה, אנשים. אנחנו לא כותבים כי מכריחים אותנו, אנו כותבים יצירה. וכסופרים, עלינו להפעיל שיקול והיגיון ולחשוב בראש צלול: מה הדבר הנכון עכשיו? לא מה מותר ומה אסור, אלא מה צריך לעשות.
(מרגישה רבנית בהרצאה הזאת, מחילה. אבל זאת נקודה חשובה מאוד בעיניי).
נכון שברוב הפעמים - הדבר הנכון יהיה לפסוק לפי כללי האקדמיה. אבל זה לא בהכרח. לפעמים הדבר הנכון הוא לעשות מה שאסור, כי זה מקובל יותר או כי זה מחליק יותר, וזה יהיה מה שצריך.
עם הזמן מפתחים אומנות בעניין, זה לא מגיע ברגע אחד. אבל אנחנו חייבים להשאיר עיניים פקוחות ומבט רגיש, לקלוט את הבאגים של עצמנו ולפתח סגנון. זה חלק מהשתפשפות שלנו בכתיבה, שנעשית גם אחרי ארבעים וחמישים שנה בתחום. ככל שמבחינים יותר - לומדים יותר.

ואסיים בכלל האהוב עליי: כדי לשבור כללים, צריך קודם להכיר בהם.

 

[anotherית]

אבל סוגריים וסימני שאלה, כשהם באים בחלק מדיבור של הגיבור, או הגיבור המספר - מה הבעיה איתם?

לסימן שאלה וקריאה, ברור יש מקום כחלק מציטוט. אבל לסוגריים אין מקום אף פעם, בדיוק כמו ש @כנפיים כתבה כאן:

עכשיו אני רואה שהוא כן כתב רק על אלו שלא כחלק מציטוט. וחשוב מאד ההבדל הזה. סוגריים לדעתי אף פעם לא עוברים בסיפורת. סימני שאלה וקריאה בציטוט- עוברים ודאי, ואפילו מתבקשים.

כשאוטומטית נכתב לכם סוגריים, נסו להוריד את הסוגריים, ולהשאיר את התוכן בפנים, תבדקו האם זה נבלע. מה שנבלע תשאירו, מה שלא, נסו להוציא. תבדקו, זה עובד. (אני עושה את זה גם במיילים סתם של תכתובת, כאני מוצאת את עצמי עם סוגריים עמוסות עמוסות, ומגלה שבהוצאת הסוגריים, והשארת התוכן, לא קורה כלום ולהפך, למרות ששם זה מתקבל, והגיוני. והנה דוגמא, נסו לקרוא בלי הסוגריים, איך זה?)

כמו לדוגמא: 'עכשיו נראה מה קרה בינתיים עם שיינדי מיודעתינו'.

תחרות מי מוצאת מאיפה הדוגמא. סתם אגב, צריך להתחיל לכתוב כאן בלשון נקבה? כל עזרת ישראל ברחו לפורום סגור?

והוספה קלה בקשר לזה:

תיאורי פעולה

תיאורי פעולה זה שוב פעם התערבות של הקורא בסיפור.
הכותב דואג שלא נבין את המשפט כמו שהוא תכנן שנבין, אז הוא מספר לנו מה הוא התכוון.

וכן, זהו גם שבירה של הקיר הרביעי, לדעתי. אמנם בצורה הכי עדינה שיש. אבל זו התערבות הכותב.
הרי הכותב רואה תמונה ומפרשן לנו אותה:

"היא הלכה במהירות".

"היא דיברה בקול זועק".

ולמה לא להשתמש בהם? כי תראה לנו, אל תגיד.
אל תספר לקוראים שלך מה קורה. תראה להם מה קורה.

המשפט : "יעלי בכתה בכי עצוב". בעצם אומר שהכותב רואה את הבכי שלה, ומפרשן שהוא עצוב.

והנה שבירת קיר רביעי עדין עדין עדין. כי הראת, מי הכותב. שיודע שהבכי- עצוב.
במקום זאת, אפשר לומר, בכי קטוע, לדוגמא. כי זאת עובדה.

'היא לחשה' - במקום: 'היא אמרה בלחש'.

'היא מיהרה' - 'במקום היא הלכה במהירות'.

'היא העיפה את המחבת, האדימה. המחבת נפל, הכיור - רעד'. - במקום: 'היא העיפה את המחבת לכיור בזעם'.

'הוא התקרב, נטה קדימה ואמר בשקט, בלי לעצור'. במקום: 'הוא התקרב, שפת גופו שידרה חוזק'.

איך למצוא אותם בתוך הטקסט שלכם, ומתי כן להשתמש בהם בכל אופן?

אם יצא לכם להיתקל בספר\סיפור, שנוגע בראש, שכואב בשכל, לא בלב.
כתבתם תיאור, ואתם מבינים ומרגישים אותו בשכל, אבל ללב הוא לא מצליח לחדור? תבדקו אם יש שם תיאורי פעולה.

לי עולה ברגע זה סופרת מסוימת שכותבת מדהים, בקנה מידה, אבל הספרים שלה נוגעים בראש, ולא צורחים כמו שיכלו לצרוח, והיא באמת משתמשת המון המון בתיאורי פעולה. סביב המשפט האחרון היה סוגריים, והורדתי, אגב, עוד דוגמא.

ולכן, זה הדרך לשבור את הכלל הזה, התיאור הזה נוגע למרות שהוא תיאור? אז לכו על זה.

לדוגמא: "אמרה בשקט", לדעתי, תיאור ולמרות זאת חודר. אז אני משתמשת בו. "הנהן בעצב", מתחבר לי יותר שכלית, אבל יושב על הגדר, אבל "אמר בקול זועם", נרשם לי רק בראש, לא בלב.

זה דוגמאות פרטיות שלי, וזה עניין של הרגשה אישית ותחושה. כל אחד עם שלו.

 

[Angular]

סוגריים לדעתי אף פעם לא עוברים בסיפורת.

אבל לסוגריים אין מקום אף פעם

זה מעניין. שתיכן מתייחסות לסוגרים כאל פיסוק שבא להסביר. אבל זה לא השימוש היחיד לסוגריים, כן? וקשה לי להבין מה רע בשימושים הנוספים בסיפורת.
שימוש נוסף לסוגריים הוא לביטוי סימולטניות בדיאלוג. אם נרצה לבטא מצב שבו שתי דמויות מדברות בו-זמנית, אפשר להשתמש בסוגריים ולשלב בהם את המלל של "המתפרץ" בתוך המלל של הדמות המדברת המרכזית.

עוד שימוש הוא בשביל מנגינה. כמו לכל פיסוק, גם לסוגריים יש את הניגון שלהם. זה ניגון של בדרך אגב, לאו דווקא של הסבר. וגם כאן אני לא רואה שבירת קיר רביעי, כמו שאני לא רואה שבירת קיר רביעי בכל פיסוק אחר. זאת מנגינה של טקסט, ויש מקומות שזה פשוט יופי של דבר.
מה שכן, בסוג שימוש הזה כדאי להזהר, כי הגבול בינו לבין סוגריים של הסבר הוא דק מאד וקל ליפול שם.

 

[anotherית]

זה מעניין. שתיכן מתייחסות לסוגרים כאל פיסוק שבא להסביר. אבל זה לא השימוש היחיד לסוגריים, כן? וקשה לי להבין מה רע בשימושים הנוספים בסיפורת.
שימוש נוסף לסוגריים הוא לביטוי סימולטניות. אם נרצה לבטא מצב שבו שתי דמויות מדברות בו-זמנית, אפשר להשתמש בסוגריים ולשלב בהם את המלל של "המתפרץ" בתוך המלל של הדמות המדברת המרכזית.

עוד שימוש הוא בשביל מנגינה. כמו לכל פיסוק, גם לסוגריים יש את הניגון שלהם. זה ניגון של בדרך אגב, לאו דווקא של הסבר. וגם כאן אני לא רואה שבירת קיר רביעי, כמו שאני לא רואה שבירת קיר רביעי בכל פיסוק אחר. זאת מנגינה של טקסט, ויש מקומות שזה פשוט יופי של דבר.
מה שכן, בסוג שימוש הזה כדאי להזהר, כי הגבול בינו לבין סוגריים של הסבר הוא דק מאד וקל ליפול שם.

מתוך ויקיפדיה:
כשהם באים ברצף של כתוב, הסוגריים מופיעים משני צדדיה של הערה צדדית, אשר אינה קשורה במישרין לגוף הטקסט.
סוגריים זה פיסוק שבא לפרט יותר ממה שבטקסט. איזה מנגינה יש לסוגריים?

 

[Angular]

מתוך ויקיפדיה:
כשהם באים ברצף של כתוב, הסוגריים מופיעים משני צדדיה של הערה צדדית, אשר אינה קשורה במישרין לגוף הטקסט.

השאלה אם רוצים להצמד להגדרות של ויקיפדיה, או לשימושים בפועל, שיכולים לעזור מאד ולהוסיף יכולות לכתיבה.
בגלל שויקיפדיה מגדירה את זה ככה, אנחנו צריכים להסתבך כשבאים לבטא סימולטניות?

 

[מנוחה כהן]

מתוך ויקיפדיה:
כשהם באים ברצף של כתוב, הסוגריים מופיעים משני צדדיה של הערה צדדית, אשר אינה קשורה במישרין לגוף הטקסט.
סוגריים זה פיסוק שבא לפרט יותר ממה שבטקסט. איזה מנגינה יש לסוגריים?

זה לא בעיקר בהקשר של מאמר?

 

[anotherית]

זה לא בעיקר בהקשר של מאמר?

אז מה זה בסיפור?

 

[מנוחה כהן]

אז מה זה בסיפור?

כמו ש @Angular אמרה

 

[RACHELIZ]

לפעמים הסוגריים באים פשוט לומר: היי, יש כאן פרט חשוב שלא אמרתי קודם או מפאת שיכחה או כדי להמציא משהו שאמור לסדר את ההגיון בסיפור.

 

[מנוחה כהן]

לפעמים הסוגריים באים פשוט לומר: היי, יש כאן פרט חשוב שלא אמרתי קודם או מפאת שיכחה או כדי להמציא משהו שאמור לסדר את ההגיון בסיפור.

ואז זה קצת מעצבן קוראים מסוימים ובצדק...

 

[המלמד מבני ברק]

'היא לחשה' - במקום: 'היא אמרה בלחש'.

'היא מיהרה' - 'במקום היא הלכה במהירות'.

'היא העיפה את המחבת, האדימה. המחבת נפל, הכיור - רעד'. - במקום: 'היא העיפה את המחבת לכיור בזעם'.

'הוא התקרב, נטה קדימה ואמר בשקט, בלי לעצור'. במקום: 'הוא התקרב, שפת גופו שידרה חוזק'.

זה לא נהיה יותר טרחני ומייגע?