כלוב הפחד - הקדמה

[גדי ישראלי]

זה סוג של תערובת בין יעל רועי, נחמן גרשונוביץ ועוד כמה קצת פחות בולטים. מעולה!

תודה ידידי הטוב על הפירגון. אבל היי, זה פשוט גדי ישראלי.

 

[גדי ישראלי]

הקהל הדומם שישב ביציע מולו מנה אלפי אנשים. מחכים למוצא פיו. אימת קהל.

הוא זע על מקומו באי נוחות גוברת, רגליו נתקעו במעמיד למקרופון. נשמע ציפצוף אלקטרוני צורם. הרחש שעבר בקהל גרם לפה שלו להתייבש.

הוא השפיל את עיניו והבחין בטקסט מוקלד בגודל מאיר עיניים, מונח על המעמד. הוא כחכח בגרונו וניסה להתחיל לקרא.

רועדות וחלשות, יצאו להן המילים מפיו. כאב בטן הזדחל לאיטו בשיפולי קיבתו. הוא אחז את מוט המקרופון חזק והמשיך לקרא את הנאום. לאט לאט הקול החל להתייצב, והטון עלה ברור ומתנגן. פעימות ליבו נרגעו.

לפתע שמע פיצוץ זכוכית מאחוריו. הוא הסתובב לאחור. לשון אש ענקית, מפוצלת כלשונו של דרקון פרצה מבעד לחלון הגדול שמאחוריו. הוא החזיר את פניו, הקהל נעלם.

לשונות הארגמן התפשטו במהירות והחלו לכתר אותו. הוא זינק מהבימה עליה עמד לכיוון הפתח. מסעד של כסא פגע בברכו, האדרנלין הקהה את הכאב והוא דהר קדימה בצליעה. החום הסמיך צרב לו את הגרון.

ואז הוא ראה אותו.

יושב לבדו בשורה האחרונה. בוהה באש המשתוללת משותק מאימה. הגיל שלו לא עלה על ארבע שנים.

הוא נעצר מריצת האמוק שלו, מחשב את עיכוב ההצלה מול הזמן שנותר לו. קורת עץ כבדה אחוזה בלהבות קרסה לידו וחצצה ביניהם. אבקת גיצים התפזרה באויר וכיסתה את הילד המאובן.

מבט מהיר הבהיר לו שהדלת כבר נכנעה תחת שלטון האש. הוא נסוג ורץ צולע כמטורף לעבר המפלט האחרון ללא מחשבה. להבות אדומות נאחזו משני צידי המשקוף כשהן מתקרבות באיטיות אחת לשניה. הפתח החל נסגר במסך של אש.

הכאב נעלם. גם ההגיון. ראייתו טושטשה. ההצלה היחידה הלכה ונעלמה. הוא קפץ...



הוא זינק מהאלונקה בתנופה. אזיקי הברזל בהם היה קשור, בלמו אותו באויר וזרקו אותו בחזרה על המושב הקר. רועד, מתנשף ומזיע.

האיש הקרח לבוש הלבן, עמד בגבו אליו ותיקתק בזריזות על המקלדת.

האזיקים נפתחו בקול נקישה מהדהדת. הוא קם, מבולבל ומטושטש.

"הצלחתי?", שאל בחשש.

האיש המשיך לתקתק.

הוא פסע באיטיות לעבר הדלת.

"למה לא הצלת את הילד?", נשמע קולו הקפוא של האיש.

הוא ניסה להסתובב בכדי לנסות להסביר את הפחד, החולשה, איבוד צלילות הדעת... וגילה את עצמו מחוץ לכלוב הפחד, בשביל הזכוכית האפלולי.

הוא התייצב מול המסדרון האינסופי, ופרץ בריצה נחושה אל עבר החדר הבא...

 

[נריה מגן]

תודה ידידי הטוב על הפירגון. אבל היי, זה פשוט גדי ישראלי.

או קיי. אתקן: זה סוג של תערובת בין יעל רועי, נחמן גרשנוביץ, גדי ישראלי ועוד כמה קצת פחות בולטים. מעולה!


והיי, אולי שמישהו יגיב גם למלפפונים הכבושים שלי?....

 

[סביונית]

מרתק! כתוב בצורה זורמת ומותחת. אני מניחה שגם הדוגמאות של ההתמודדויות שלו באות לסמל משהו. אולי אפשר יותר להביע את זה בדוגמאות עצמן, שיהיו פחות נקודתיות. אבל באמת- ממש יפה. אהבתי.

 

[Rachel Greenstein]

הפרק האחרון באמת הזכיר לי קטע מתוך הספר של יעל רועי - רק עם קצת יותר אקשן
כמובן אני מדברת על מחנה הקיץ ההוא
בכל אופן, כתיבה מצוינת! תודה!

 

[סביונית]

הפרק האחרון באמת הזכיר לי קטע מתוך הספר של יעל רועי - רק עם קצת יותר אקשן
כמובן אני מדברת על מחנה הקיץ ההוא
בכל אופן, כתיבה מצוינת! תודה!

גם לי זה הזכיר קצת את "מחנה הקיץ של אדון הוא", אבל לא בגלל סגנון הכתיבה, בגלל הרעיון

 

[Rachel Greenstein]

כמובן הרעיון.

 

[משויטט]

בפרק הזה התחלתי להבין מה אתה רוצה מחיי. מעולה ממש.
הכתיבה, כהרגלך, מתוקה מדבש וזורמת ממים.
הסגנון כמו שאמרת חדש, ואתה שוחה טוב. נראה שהתמונות מאוד ברורות בדמיונך, ואתה מצליח לשכתב את זה כמו ענק (או אם אתה מתעקש, כמו גדי..)

לגבי הקונספט: מה זת'ומרת עיצוב זהות שיקבע אישיותו של הנער להמשך חייו, מה, שיהיה רובוט כאילו?
בדרך כלל, אני אוהב את השפיטה המפוקחת של מעשים לאחר זמן מעשייתם. בהיעדר כל הנתונים המידיים שהיו בשטח, שממרחק של זמן הם מתגמדים ואף מתפוגגים, פתאום רואים הכל אחרת. אבל מה הרעיון של עיצוב הזהות להבא?

 

[פלנטה הפקות]

אז זו בעצם אלגוריה מסוימת, משולבת במדע בדיוני משהו, ובנוסף באימה.
בתחילה הפריע לי שרוב הטקסט בנוי ממשפטים, ללא פסיקים כמעט.
אבל בקריאה שניה אני סבור שזה דווקא מוסיף נופך מסתורי ומפחיד.
בנוגע לפסקה "הגעת לגיל ההתבגרות נערי, וכעת הינך עומד בפני עיצוב הזהות שלך. בחדר הזה תעמוד מול הפחד, ולפי ההתמודדות שלך תיקבע את אישיותך להמשך חייך" - צריך להוסיף לה קצת פלפל שחור ומפחיד יותר. סומך עליך.
אם כבר אימה ופחד - אז עד הסוף.

גם לי הקטע הזה הרגיש קצת עכשוי ופחות בסגנון של כל הסיפור
הפרק השלישי עולה על כל דמיון

 

[תפנית בעלילה]

העלילה מתפתלת ומסתבכת... אני רואה את הסיטואציה מול העינים וזה טוב. זה מעביר את התמונה. אבל עדיין אפוף תעלומה. מחכים לראות איך זה מתפתח.

 

[גדי ישראלי]

רחל גרין וסביונית - סיקרנתן. אבדוק בל"נ את הספר הזה.
משויטט - רובוט מתוכנת ע"י אדם אחר. כאן, אותו נער כביכול מתכנת את עצמו ב'טקס חניכת התבגרות'. הרעיון בגדול זה התמודדות עם קשיים מתוך מודעות. כמובן, שבקטעים הבוסריים דלעיל לא הובהר הרעיון והעלילה עד תומה. ויש מקום לפלפל.
פלנטה הפקות - תודה. אבל הזהרתי מראש שהכתיבה לא מעובדת.
בב - את רוצה פה את כל הספר? יגמרו הדפים של הפורום... [וגם, הוא עוד בשלבי עיבוד בסיסיים עם עוד כמה רעיונות].

 

[גדי ישראלי]

בפרק הזה התחלתי להבין מה אתה רוצה מחיי. מעולה ממש.
הכתיבה, כהרגלך, מתוקה מדבש וזורמת ממים.
הסגנון כמו שאמרת חדש, ואתה שוחה טוב. נראה שהתמונות מאוד ברורות בדמיונך, ואתה מצליח לשכתב את זה כמו ענק (או אם אתה מתעקש, כמו גדי..)

יש אנשים שלא יכולים לקרא ספר שהוא לא 'מקורקע'. הוא צריך לקרא על גיבור שהולך יפה לעבודה. חוצה כביש אחרי שהביט לצדדין. הציפורים מצייצות והכל כרגיל.
יש אנשים שרק תיתן קסמים ומכשפות על מקלות מטאטא ודלעת מפורצפת והוא מסתדר למשך כמה שעות.
אבל כתיבה משולבת, שבאה בעיקר בשביל המחשת מסר נורמלי, קצת קשה לקבל. לדעתי, צריך בשביל זה לבא עם 'ראש פתוח'. לפי התגובות עד עכשו, נראה שיש כאלה בענין. שמחתי מאד לראות. אגב, יותר קשה לכתוב ככה, כי על הסופר "לברוא מציאות" [פרדוקס] והוא לא יכול לעוף יותר מדי על כנפי הדמיון.

 

[אלישקף]

יפה מאד!
אני לא יודעת מה אתה רוצה מהכתיבה, היא אחלה.
גם לי זה הזכיר מאד את מחנה הקיץ של אדון הוא, מהפרק הקודם עוד.
ועוד ספר אחד, לא זוכרת את שמו: כחול, קטן, דק, לא מוכר... ההר המוזר, אולי? לא נראה לי.
מסופר שם על נער וכל מיני בחירות במציאות לא מציאותית.
מחכים לַסֵּפֶר.

 

[Tweenset]

האמת שאת ההתחלה פחות אהבתי.. איכשהו לא הצלחתי להכנס לתחושת הפחד ולא הרגשתי אותה
יותר קראתי את זה מתוך נימוס ובחצי גבה מורמת
כאילו מרוב שזה מנסה להפחיד זה עבר אותי ושעשע
אבל הפרקים הבאים נהיו מעניינים וסחפו !
הקטע האחרון בכלל.. סוף סוף יש "בשר"
תמשיכו, זה מעניין!

 

[אסטרונאוטית]

גם אני מיד חשבתי על מחנה הקיץ של אדון הוא, זה די אותו רעיון.
אבל יש פה משהו מידי תלוש באוויר, גם התרחשות דמיונית , אולי כדאי שתהיה הגיונית, הקהל נעלם, האש משום מקום...חדר אטום שפתאום יוצא ממנו מסדרון

 

[עדיאל]

אז רק עכשיו קראתי את הסיפור מתחילתו.
קודם כל, מפעים, מרענן, מטלטל, חידוש בעולמנו. משהו שעוד לא היה.
הסגנון קליט, סוג של שילוב מושלם בין ספר מדע בדיוני, משו שבד"כ אין מתחתיו מאומה, לבין מסר עז וחד. באשכול אחר כאן, הגבתי על קטע שלדעתי הוא מתאים לספר מוסר. וכאן יש את מה שחסר שם.

להערותיי:
1. הקטע השלישי, הוא מדהים במידה ואתה מסיים כאן את הכל. כי הפאנץ' כבר נתת, המסר כבר מובן.
מכאן - אני מנחש - הכל הולך לחזור על עצמו, משהו דרמטי בדיוני, היכשלות או הצלחה את האובייקט, ואחרי זה תביעה לנהוג כך או אחרת.
יתכן שעדיף לא לתת את הקטע של "למה לא הצלת את הילד" בכלל, רק בסיומו של הסיפור.

2. תיסחף, תיסחף אחי, בכיף. זה נראה כמו שמשהו עוצר אותך מלהינשא לגמרי על כנפי הדמיון - הפורה, יש לומר... - וסוחב אותך כל הזמן חזרה למציאות. תן בראש, תן משהו בדיוני אמיתי, יהיה לך זמן לחזור למציאות בסיום, כשתיתן את המסר ככה בבום.

3 תן תיאורים יותר ארוכים ומפורטים, תכניס אותנו להוויה, שכנע אותי. בעצם, אמרת שזה לא טקסט סופי וערוך.

ו-כן, יש פה משהו שעוד לא ראינו.

 

[גדי ישראלי]

אבל יש פה משהו מידי תלוש באוויר, גם התרחשות דמיונית , אולי כדאי שתהיה הגיונית, הקהל נעלם, האש משום מקום...חדר אטום שפתאום יוצא ממנו מסדרון

הכתיבה הדמיונית - מכוונת. זה מבחן הדמיה, כמו סימולטור במח.

 

[אסטרונאוטית]

נכון
אבל אני קצת נאבדתי... ורק בקריאה שנייה הצלחתי להבין מה קורה פה...

אבל זה עניין של טעם כנראה

 

[נריה מגן]

גם לי זה הזכיר קצת את "מחנה הקיץ של אדון הוא", אבל לא בגלל סגנון הכתיבה, בגלל הרעיון

מחנה הקיץ של אדון הו. לא הוא.

 

[גדי ישראלי]

האמת שאת ההתחלה פחות אהבתי.. איכשהו לא הצלחתי להכנס לתחושת הפחד ולא הרגשתי אותה
יותר קראתי את זה מתוך נימוס ובחצי גבה מורמת
כאילו מרוב שזה מנסה להפחיד זה עבר אותי ושעשע
אבל הפרקים הבאים נהיו מעניינים וסחפו !
הקטע האחרון בכלל.. סוף סוף יש "בשר"
תמשיכו, זה מעניין!

אכן, בסוף זה יצא שחדר הפחד הוא לא בקטע של אימה, אלא בהתמודדות מול פחדים. הפרק שהיה אמור לעסוק בפחדים, קוצץ. ויותר מזה, שונה לזה שיש עוד הרבה חדרי התמודדות ולא רק פחד, מה שגרם לכותרת כלוב הפחד להיות פחות רלוונטית.
כתבתי בלי לעבד הרבה, רק בשביל לשמוע ביקורת על סגנון סיפורת בדיוני רך. (ולא תלוש מהמציאות).