הנושאים החמים
הנושאים החמים
אתמול, לאחר 9 שעות עבודה (!) עליתי סוף סוף על הרכבת בדרכי הביתה.
מדובר בנסיעה שלוקחת בד"כ 45 דקות כולל עיכובים והמתנות למניעת מפגש רכבות.
לאחר פחות מעשרים דקות נסיעה, בשעה 17:50 הרכבת נעצרה לה באמצע הדרך בין תחנת בת ים לחולון.
לאחר רבע שעה של המתנה, בשעה 18:05, טרחו לעדכן ברמקול שישנה תקלה בקטר וכרגע הם מנסים להתגבר עליה.
המתנו.
אחרי רבע שעה נוספת, עידכנו שאין להם אפשרות להתגבר על התקלה ולכן הם עוברים לקטר הדרומי ויחזרו חזרה לתחנת בת ים.
יופי.
בשעה 18:30 עידכנו אותנו ברוב צער שגם הקטר הדרומי מקולקל ועלינו להמתין לקטר חילוץ שיגיע לגרור אותנו חזרה לראשל"צ.
עברה חצי שעה נוספת ו- כלום.
שני סכרתיים עברו בין הקרונות לשאול אם יש למישהו שוקולד או משהו מתוק כי הם על סף עילפון.
הלוואי והיה לי מה לתת להם. רק שאני את ארוחת הבוקר שי סיימתי באחת וחצי ומאז לא הכנסתי לפה כלום חוץ מכמה כוסות מים.
קשישה אחת על סף עילפון חיפשה בדחיפות מים ראויים לשתיה... לצערי שלי נגמרו כבר מזמן וגם הפה שלי כבר היה מיובש.
קמתי לחפש שקע להטעין את הפלאפון שלי שכבר אותת על מצוקה חריפה. ואז הבנתי למה כולם יושבים על המדרגות. נקודת החשמל היחידה בקרון נמצאת סמוך למדרגות ולא מעל כול מושב כמו ברכבות חדישות.
הצטרפתי לתור הממתינים להטענת הטלפון.
כשהגיע תורי, הגברת שלפני הצליחה סוף סוף לקבל מענה מנציגת שירות ברכבת ישראל.
הנציגה לא ממש הבינה מה הבעיה.
נכון שאנחנו תקועים ברכבת כבר שעה (ועוד חצי שעה של נסיעה) אבל ישנם סדרנים שעוברים בין הקרונות ומחלקים מים וחטיפים לנוסעים. כמה שניסינו להסביר לה שכבר שעה לא ראינו כאן שום סדרן ושהללו פשוט פינו את קרון המקומות השמורים, כיבו בו את האור והמיזוג, פתחו את הדלת ונימלטו לקטר...
המוקדנית ממש לא הבינה.
כשהטלפון שלי סוף סוף היה טעון באיזה 30% התקשרתי למשטרת ישראל
100 בשבילך.
המוקדנית היתה נחמדת, השתתפה בצערי וסבירה לי שאם אני חשה ברע אני מוזמנת להתקשר למד"א.
בעלת הקלסרופוביה שלידי מימשה את ההצעה וטילפנה למד"א.
אלו האחרונים עידכנו אותה שהיא תשלם אגרת פינוי במלואה.
הקלסרובית ויתרה על הרעיון ונשארה לרעוד ולהזיע ואפילו כוס מים לא יכולתי להציע לה.
אחד הנוסעים, ייצור מגודל עם רעמת שער, החל לעשן בקרון וחוץ מלגדף ולהיחנק בשקט לא היה לנו מה לעשות.
אפילו פקח שיכבה לו את הסיגריה לא היה.
נוסעים ניסו לפתוח את הדלת באמצעות ידית החירום אבל ללא כול הצלחה.
(רק אח"כ התברר לנו שהסדרנים חששו מאפשרות שכזו וטרחו לנעול את כול הדלתות מבחוץ.)
בשעה 19:10 הגיע סוף סוף קטר החילוץ.
הוא החל בנסיעה קצרה ואז חשנו כולם טלטלה עזה, הרכבת כמעט והתהפכה
החיבור התנתק.
ולא היה שום סדרן שיסביר, לא היה מישהו שיעבור וירגיע, כלום.
סוף סוף בשעה 19:30 הגענו לתחנת בת ים.
עוד 10 דקות של המתנה מורטת עד שסדרן הגיע לפתוח לנו את דלתות הקרון וזהו, אנחנו ברציף.
מנהל התחנה בחר להתמודד עם הנוסעים המתוסכלים בדרך מקורית ביותר, הוא פשוט ברח.
יאמר לשבחו שהו הזמין 2 מוניות לטובת 7 נוסעים שהטיסה שלהם יצאה מנתב"ג עד השעה 10:30...
התחלתי לברר על אפשרות לצאת מהחור הזה.
טלפון ל *8787 הבהיר לי שאין ממש אוטובוס ישיר ונורמלי בשעה הזאת ואני העדפתי שלא להתחיל לטייל בשכונות הקצה של בת ים בשעות החשיכה....
הברירה היחידה היתה להמתין לרכבת הבאה שתאסוף אותנו. זאת התעכה שכן הרכבת התקולה חסמה לה את המסילה...
שאלנו את הסדרנית בתחנה באיזה רציף להמתין והיא השיבה בביטחון שברור שברציף 1 למרות שהרכבת התקולה עדיין חנתה בו...
רק בשעת מעשה, כשראינו את הרכבת מגיעה לרציף 2, נאלצו כולם לעבור מהר לרציף 2.
לצורך העניין המדרגות הנעות גם לא עבדו...
יותר מעשר דקות התעכבה הרכבת בתחנה כדי להעלות את פליטי הרכבת התקולה..
בקושי ומצאתי מקום להניח את שתי רגלי, על לנשום לא חלמתי.
בשעה 20:30 ירדתי סוף סוף בתחנת תל אביב.
ואני עוד שומעת את הקריין מתנצל בפני הנוסעים על העיכוב ועל אי הנוחות הזמנית...
וכעת לעיקר- תביעת פיצויים.
מחיפוש מהיר בגוגל, גיליתי שאני זכאית ל-
2 כרטיסי נסיעה !!
וזהו.
השאלה שלי האם יש למישהו מושג אם ניתן לתבוע לא בגין העיכוב, אלא בגין ההתנהלות שסביב העיכוב?
על כליאת אדם ללא רצונו בלא מזון ושתיה? אולי על שלילת כבוד האדם וחירותו?
מישהו יודע?
מדובר בנסיעה שלוקחת בד"כ 45 דקות כולל עיכובים והמתנות למניעת מפגש רכבות.
לאחר פחות מעשרים דקות נסיעה, בשעה 17:50 הרכבת נעצרה לה באמצע הדרך בין תחנת בת ים לחולון.
לאחר רבע שעה של המתנה, בשעה 18:05, טרחו לעדכן ברמקול שישנה תקלה בקטר וכרגע הם מנסים להתגבר עליה.
המתנו.
אחרי רבע שעה נוספת, עידכנו שאין להם אפשרות להתגבר על התקלה ולכן הם עוברים לקטר הדרומי ויחזרו חזרה לתחנת בת ים.
יופי.
בשעה 18:30 עידכנו אותנו ברוב צער שגם הקטר הדרומי מקולקל ועלינו להמתין לקטר חילוץ שיגיע לגרור אותנו חזרה לראשל"צ.
עברה חצי שעה נוספת ו- כלום.
שני סכרתיים עברו בין הקרונות לשאול אם יש למישהו שוקולד או משהו מתוק כי הם על סף עילפון.
הלוואי והיה לי מה לתת להם. רק שאני את ארוחת הבוקר שי סיימתי באחת וחצי ומאז לא הכנסתי לפה כלום חוץ מכמה כוסות מים.
קשישה אחת על סף עילפון חיפשה בדחיפות מים ראויים לשתיה... לצערי שלי נגמרו כבר מזמן וגם הפה שלי כבר היה מיובש.
קמתי לחפש שקע להטעין את הפלאפון שלי שכבר אותת על מצוקה חריפה. ואז הבנתי למה כולם יושבים על המדרגות. נקודת החשמל היחידה בקרון נמצאת סמוך למדרגות ולא מעל כול מושב כמו ברכבות חדישות.
הצטרפתי לתור הממתינים להטענת הטלפון.
כשהגיע תורי, הגברת שלפני הצליחה סוף סוף לקבל מענה מנציגת שירות ברכבת ישראל.
הנציגה לא ממש הבינה מה הבעיה.
נכון שאנחנו תקועים ברכבת כבר שעה (ועוד חצי שעה של נסיעה) אבל ישנם סדרנים שעוברים בין הקרונות ומחלקים מים וחטיפים לנוסעים. כמה שניסינו להסביר לה שכבר שעה לא ראינו כאן שום סדרן ושהללו פשוט פינו את קרון המקומות השמורים, כיבו בו את האור והמיזוג, פתחו את הדלת ונימלטו לקטר...
המוקדנית ממש לא הבינה.
כשהטלפון שלי סוף סוף היה טעון באיזה 30% התקשרתי למשטרת ישראל
100 בשבילך.
המוקדנית היתה נחמדת, השתתפה בצערי וסבירה לי שאם אני חשה ברע אני מוזמנת להתקשר למד"א.
בעלת הקלסרופוביה שלידי מימשה את ההצעה וטילפנה למד"א.
אלו האחרונים עידכנו אותה שהיא תשלם אגרת פינוי במלואה.
הקלסרובית ויתרה על הרעיון ונשארה לרעוד ולהזיע ואפילו כוס מים לא יכולתי להציע לה.
אחד הנוסעים, ייצור מגודל עם רעמת שער, החל לעשן בקרון וחוץ מלגדף ולהיחנק בשקט לא היה לנו מה לעשות.
אפילו פקח שיכבה לו את הסיגריה לא היה.
נוסעים ניסו לפתוח את הדלת באמצעות ידית החירום אבל ללא כול הצלחה.
(רק אח"כ התברר לנו שהסדרנים חששו מאפשרות שכזו וטרחו לנעול את כול הדלתות מבחוץ.)
בשעה 19:10 הגיע סוף סוף קטר החילוץ.
הוא החל בנסיעה קצרה ואז חשנו כולם טלטלה עזה, הרכבת כמעט והתהפכה
החיבור התנתק.
ולא היה שום סדרן שיסביר, לא היה מישהו שיעבור וירגיע, כלום.
סוף סוף בשעה 19:30 הגענו לתחנת בת ים.
עוד 10 דקות של המתנה מורטת עד שסדרן הגיע לפתוח לנו את דלתות הקרון וזהו, אנחנו ברציף.
מנהל התחנה בחר להתמודד עם הנוסעים המתוסכלים בדרך מקורית ביותר, הוא פשוט ברח.
יאמר לשבחו שהו הזמין 2 מוניות לטובת 7 נוסעים שהטיסה שלהם יצאה מנתב"ג עד השעה 10:30...
התחלתי לברר על אפשרות לצאת מהחור הזה.
טלפון ל *8787 הבהיר לי שאין ממש אוטובוס ישיר ונורמלי בשעה הזאת ואני העדפתי שלא להתחיל לטייל בשכונות הקצה של בת ים בשעות החשיכה....
הברירה היחידה היתה להמתין לרכבת הבאה שתאסוף אותנו. זאת התעכה שכן הרכבת התקולה חסמה לה את המסילה...
שאלנו את הסדרנית בתחנה באיזה רציף להמתין והיא השיבה בביטחון שברור שברציף 1 למרות שהרכבת התקולה עדיין חנתה בו...
רק בשעת מעשה, כשראינו את הרכבת מגיעה לרציף 2, נאלצו כולם לעבור מהר לרציף 2.
לצורך העניין המדרגות הנעות גם לא עבדו...
יותר מעשר דקות התעכבה הרכבת בתחנה כדי להעלות את פליטי הרכבת התקולה..
בקושי ומצאתי מקום להניח את שתי רגלי, על לנשום לא חלמתי.
בשעה 20:30 ירדתי סוף סוף בתחנת תל אביב.
ואני עוד שומעת את הקריין מתנצל בפני הנוסעים על העיכוב ועל אי הנוחות הזמנית...
וכעת לעיקר- תביעת פיצויים.
מחיפוש מהיר בגוגל, גיליתי שאני זכאית ל-
2 כרטיסי נסיעה !!
וזהו.
השאלה שלי האם יש למישהו מושג אם ניתן לתבוע לא בגין העיכוב, אלא בגין ההתנהלות שסביב העיכוב?
על כליאת אדם ללא רצונו בלא מזון ושתיה? אולי על שלילת כבוד האדם וחירותו?
מישהו יודע?
