הנושאים החמים
הנושאים החמים
ההורים שלי הענישו אותנו – לאחר פטירתם בשיבה טובה – בארבעה נכסים ענקיים שהם הורישו לנו בעינם הטובה ולבם הרחום. הם פשוט קרעו אותנו לגזרים והמיטו על המשפחה שלנו/שלהם קלון שאינו ניתן לריפוי.
אין מלים לתאר את הצער ועגמת הנפש שהם גרמו במו ידיהם לנו ולדורותינו אחרינו. דם ואש ותמרות עשן. שמחות ללא שמחה וחורבות של משפחה. אנו מאחלים להם תמיד שלא ידעו מכך, במקומם בגן עדן. יסתיר מהם ה' את המידע המעציב הזה. תהא שם מנוחתם בשקט תחת כנפי השכינה.
זה שנים שאיננו עולים ביחד על קברם, איננו משתתפים בשמחות המשפחתיות, וגם מתקשים לסגור שידוכים עם צאצאינו בתוך הקהילה, בגלל ריח הביאושים הנורא הנודף למרחקים ממשפחתנו ההרוסה.
את כל זה העניקו לנו ההורים במו ידיהם הרחמניות, בארבעת הנכסים שעמלו עליהם כל חייהם – בשבילנו, רק בשבילנו.
ההורים של אשתי, שגם הם היו בעלי נכסים – העניקו לנו במתנה ירושה נכבדה מאד שחולקה בינינו שווה בשווה, באהבה ואחווה ושלום וריעות, וגרמו לכולנו רווחה כלכלית ואהבה משפחתית הדדית ונפלאה.
השמחות שלנו מלאות במשפחתיות נעימה, אוהבת ומלכדת. הששון והצהלה הם נחלת כולנו, תמיד, ואנו חיים במשותף את חיינו גם בשעות שמחות, וגם בשעות שאינן כאלה ח"ו.
כשאנו יושבים בצוותא בעזרת הגברים ובעזרת הנשים – אחים ואחיות, גיסים וגיסות, נכדים ונכדות, נינים ונינות – אנו רק מייחלים לכך שעיני ההורים בגן עדן רואות ושמחות. שה' הטוב משתף אותם בנחת הגדולה.
את כל זה העניקו לנו ההורים במו ידיהם הרחמניות, גם דרך הנכסים שעמלו עליהם כל ימיהם, בשבילנו, ורק בשבילנו.
תשאלו, מה ההבדל?
התשובה כרוכה במלה אחת: צוואה.
ההורים שלי, נשמתם עדן, לא הצליחו להגיע אל שלב כתיבת הצוואה, כשהם היו עדיין כשירים לכך.
הם דחו את זה מיום ליום, בגלל חילוקי דעות שונים, ובגלל שלא היו מסוגלים לרדת אל סוף פרטי הפרטים. יום רדף יום, חודש גרר חודש, והזמן עשה את שלו. הם התבגרו והתעסקו יותר בענינים רפואיים עד שכתיבת הצוואה לא יצאה אל הפועל.
עוד במהלך ה'שבעה' של אבא ז"ל, החליט אחי הבכור, שמאחר ואין צוואה – דין תורה קובע שרק הבנים יורשים ולא הבנות. אמא ע"ה כבר לא היתה אז בין החיים. בהינף יד של החלטה שרירותית, הוא מידר את כל אחיותי מן הירושה הענקית וגרם בכך לגל תמרורים אדיר. גיסיי, בני תורה המחתנים ילדים, כורעים תחת נטל חובות. הם לא קיבלו מאומה.
שניים מתוך הבנים – ואני ביניהם – התנגדנו לכך בכל תוקף, בטענה שאין זה רצון ההורים. זו היתה הסנונית הראשונה של הקרע בינינו. בין משפחותינו. בין בני הדודים ובין כולנו. קרע שהולך ומתרחב עד היום, עשור לאחר הפטירה של אבא.
כולנו, הבנים, התעשרנו מאד – אבל קוללנו בקללת המריבה השחורה והסוערת, גם בינינו האחים, וגם בינינו לבין אחיותינו. כסף רב זרם בחשבונות הבנקים שלנו עם המון דם רע שמשחיר את חיי השלווה שידענו בעבר. הוי, מי יתן והיו הורי אביונים, נעדרי נכסים, והיה השלום מנת חלקנו. מוחל על הכספים הללו ולא מוחל על כל מה שהם הביאו בעקבותיהם.
כי מאז, תפילותיי אינן תפילות. תורתי אינה תורה. ימיי אינם ימים ולילותיי אינן לילות. חיי לעולם לא ישובו להיות מה שהיו בעבר – לפני העשירות המקוללת שנחתה עלי בפתע פתאום וקברה את משפחתי תחתיה. "וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".
הורי אשתי, זכו לכתוב צוואה.
בהגיעם לגיל שבעים הם החליטו כי השעה כבר מאוחרת, וזה לא בסדר שהם לא עשו זאת עד היום. את נכסיהם הם חילקו שוה בשוה בין הבנים והבנות, ועיגנו את צוואתם בדין תורה ועל פי חוקי המדינה. הם סגרו את כל הקצוות האפשריים במו ידיהם, וכאשר לקח השם את נשמת חמותי ע"ה – שלוש וחצי שנים אחר חמי ז"ל – ידענו כי כולנו נחלוק מעתה בינינו את נחלת הברכה אשר בירכם ה'.
ונעשתה חלוקה הוגנת וצודקת, בעין יפה, במאור פנים, בלב ונפש חפיצה. כל אחד ואחת רצה שיהיה לכולם טוב. אחר שהנכסים הגדולים חולקו שווה בשווה, המשיכה העין הטובה לשרור גם כאשר נערכה חלוקה על תכולת הדירה, שלא נכללה בצוואה.
כלי כסף ותכשיטי זהב, ספרים עתיקים וחפצי נוסטלגיה, חולקו בינינו במהלך שעה אחת. היו פריטים שערכנו עליהם גורל, כאשר הכל מלווים במחיאות כפיים את הזוכה המאושר שקיבלם לידיו.
שתי משפחות. מחותנים אלה עם אלה.
אחת זכתה והשניה לא.
כיתבו צוואה. היום. יפה שעה אחת קודם.
אין מלים לתאר את הצער ועגמת הנפש שהם גרמו במו ידיהם לנו ולדורותינו אחרינו. דם ואש ותמרות עשן. שמחות ללא שמחה וחורבות של משפחה. אנו מאחלים להם תמיד שלא ידעו מכך, במקומם בגן עדן. יסתיר מהם ה' את המידע המעציב הזה. תהא שם מנוחתם בשקט תחת כנפי השכינה.
זה שנים שאיננו עולים ביחד על קברם, איננו משתתפים בשמחות המשפחתיות, וגם מתקשים לסגור שידוכים עם צאצאינו בתוך הקהילה, בגלל ריח הביאושים הנורא הנודף למרחקים ממשפחתנו ההרוסה.
את כל זה העניקו לנו ההורים במו ידיהם הרחמניות, בארבעת הנכסים שעמלו עליהם כל חייהם – בשבילנו, רק בשבילנו.
ההורים של אשתי, שגם הם היו בעלי נכסים – העניקו לנו במתנה ירושה נכבדה מאד שחולקה בינינו שווה בשווה, באהבה ואחווה ושלום וריעות, וגרמו לכולנו רווחה כלכלית ואהבה משפחתית הדדית ונפלאה.
השמחות שלנו מלאות במשפחתיות נעימה, אוהבת ומלכדת. הששון והצהלה הם נחלת כולנו, תמיד, ואנו חיים במשותף את חיינו גם בשעות שמחות, וגם בשעות שאינן כאלה ח"ו.
כשאנו יושבים בצוותא בעזרת הגברים ובעזרת הנשים – אחים ואחיות, גיסים וגיסות, נכדים ונכדות, נינים ונינות – אנו רק מייחלים לכך שעיני ההורים בגן עדן רואות ושמחות. שה' הטוב משתף אותם בנחת הגדולה.
את כל זה העניקו לנו ההורים במו ידיהם הרחמניות, גם דרך הנכסים שעמלו עליהם כל ימיהם, בשבילנו, ורק בשבילנו.
תשאלו, מה ההבדל?
התשובה כרוכה במלה אחת: צוואה.
ההורים שלי, נשמתם עדן, לא הצליחו להגיע אל שלב כתיבת הצוואה, כשהם היו עדיין כשירים לכך.
הם דחו את זה מיום ליום, בגלל חילוקי דעות שונים, ובגלל שלא היו מסוגלים לרדת אל סוף פרטי הפרטים. יום רדף יום, חודש גרר חודש, והזמן עשה את שלו. הם התבגרו והתעסקו יותר בענינים רפואיים עד שכתיבת הצוואה לא יצאה אל הפועל.
עוד במהלך ה'שבעה' של אבא ז"ל, החליט אחי הבכור, שמאחר ואין צוואה – דין תורה קובע שרק הבנים יורשים ולא הבנות. אמא ע"ה כבר לא היתה אז בין החיים. בהינף יד של החלטה שרירותית, הוא מידר את כל אחיותי מן הירושה הענקית וגרם בכך לגל תמרורים אדיר. גיסיי, בני תורה המחתנים ילדים, כורעים תחת נטל חובות. הם לא קיבלו מאומה.
שניים מתוך הבנים – ואני ביניהם – התנגדנו לכך בכל תוקף, בטענה שאין זה רצון ההורים. זו היתה הסנונית הראשונה של הקרע בינינו. בין משפחותינו. בין בני הדודים ובין כולנו. קרע שהולך ומתרחב עד היום, עשור לאחר הפטירה של אבא.
כולנו, הבנים, התעשרנו מאד – אבל קוללנו בקללת המריבה השחורה והסוערת, גם בינינו האחים, וגם בינינו לבין אחיותינו. כסף רב זרם בחשבונות הבנקים שלנו עם המון דם רע שמשחיר את חיי השלווה שידענו בעבר. הוי, מי יתן והיו הורי אביונים, נעדרי נכסים, והיה השלום מנת חלקנו. מוחל על הכספים הללו ולא מוחל על כל מה שהם הביאו בעקבותיהם.
כי מאז, תפילותיי אינן תפילות. תורתי אינה תורה. ימיי אינם ימים ולילותיי אינן לילות. חיי לעולם לא ישובו להיות מה שהיו בעבר – לפני העשירות המקוללת שנחתה עלי בפתע פתאום וקברה את משפחתי תחתיה. "וְהַשָּׂבָע לֶעָשִׁיר אֵינֶנּוּ מַנִּיחַ לוֹ לִישׁוֹן. יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ".
הורי אשתי, זכו לכתוב צוואה.
בהגיעם לגיל שבעים הם החליטו כי השעה כבר מאוחרת, וזה לא בסדר שהם לא עשו זאת עד היום. את נכסיהם הם חילקו שוה בשוה בין הבנים והבנות, ועיגנו את צוואתם בדין תורה ועל פי חוקי המדינה. הם סגרו את כל הקצוות האפשריים במו ידיהם, וכאשר לקח השם את נשמת חמותי ע"ה – שלוש וחצי שנים אחר חמי ז"ל – ידענו כי כולנו נחלוק מעתה בינינו את נחלת הברכה אשר בירכם ה'.
ונעשתה חלוקה הוגנת וצודקת, בעין יפה, במאור פנים, בלב ונפש חפיצה. כל אחד ואחת רצה שיהיה לכולם טוב. אחר שהנכסים הגדולים חולקו שווה בשווה, המשיכה העין הטובה לשרור גם כאשר נערכה חלוקה על תכולת הדירה, שלא נכללה בצוואה.
כלי כסף ותכשיטי זהב, ספרים עתיקים וחפצי נוסטלגיה, חולקו בינינו במהלך שעה אחת. היו פריטים שערכנו עליהם גורל, כאשר הכל מלווים במחיאות כפיים את הזוכה המאושר שקיבלם לידיו.
שתי משפחות. מחותנים אלה עם אלה.
אחת זכתה והשניה לא.
כיתבו צוואה. היום. יפה שעה אחת קודם.
