דרוש מידע כישלון - דרך התמודדות

[וקסשטוק טיפול רגשי]

ראשית חשוב מאוד להיות איתו במקום שלו כמו שכתבו כאן, וואו ככה אתה מרגיש?(בטון של הזדהות) לשאול אותו מה בדיוק היה? וכדו' להתעניין בלי להשתמש במשפטים כמו 'זה לא נורא' / 'זה כלום' / 'עוד תגדל' / 'אל תעשה מזה עסק' כשהילד ירגיש שמבינים אותו אז הוא יכנס למצב של קבלה ואז ניתן להסביר לו כל מיני מסרים כמו 'אין כישלון אלא למידה' שמכל כישלון לומדים להבא וכו'.
ילד קטן משחק בגן בחול, הוא חופר שם ועושה מנהרות, בשבילו המנהרה שהוא חפר זה כל העולם, אין לו עוד משהו בראש. פתאום מגיע ילד אחר מהגן ובטעות דורך על המנהרה והמנהרה קורסת, העולם שלו נחרב, והוא מתחיל לבכות, הגננת מגיעה ומרימה אותו, מחבקת אותו, לאט לאט הוא נרגע ושוכח עם הזמן מה שהיה, אחרי הצהריים אמא מגיעה לקחת את הילד ושואלת אותו איך היה היום בגן? הילד שכח ששכח. המנגנון של הרגשות זה שיש כישלונות בחיים ואנחנו שוכחים ... אתה ילד חזק ואני בטוח/ה שתצליח לעבור את זה.

 

[סבא ישראל]

מה אמרו לי שלא התקבלתי לישיבה שמאד רציתי
בכל ישיבה יש בחורים טובים מאד ופחות טובים והבחור עצמו יכול לממש את כוחותיו בכל מקום (אותי זה חיזק ונראה לי שכל מילה שאמרו אז חיזקה אותי)

 

[בן ציון הלמ]

צריכים הרבה זהירות עם המשפט הזה.
זה לא נכון להכליל ולומר על כל כישלון שזה לא סוף העולם,
אם אנחנו היינו אמורים לעשות יותר והתרשלנו אז כן ראוי לחשוב איך לא נטעה פעם אחרת.
אם ישר נאמר שזה לא סוף העולם, אנחנו עלולים לעשות אותו לנכה לכל החיים,
שתמיד הוא ירשה לעצמו להתרשל כי בלא"ה הוא לא צריך לקחת אחריות.

 

[בן ציון הלמ]

כמובן, גם במקרה שאנחנו אשמים,
אחרי שלמדנו את הטעות וכיצד היא לא תקרה בעזהי"ת,
צריך לזכור ששבע יפול צדיק וקם !
גם נפילה גדולה אינה סוף העולם, אם רוצים לקום ממנה.

 

[יהורם]

אני לא יודע מה עוזר לבחור אבל יש לי שתי המלצות לפתרונות ששמעתי שהצילו והעלו על דרך המלך אנשים רבים.
א. יש ספר של הרב יחיאל פליסקין שליט"א שקוראים לו עד עלות השחר, הוא מתמקד בכשלונות ובניסיונות.
ב. יש לר' מיילך בידרמן שתי הרצאות מלוות במוזיקה שהם פשוט מעיפות אותך קדימה ומכניסות תקווה ושמחה בכל הרמח והשס"ה. מצו"ב קישור. יש גם בעברית וגם ביידיש.

https://www.kolhalashon.com/New/Shiurim.aspx?Lang=Hebrew&FID=78054

 

[שושנה שרה]

בלת"ק
משפט אחד חזק,
שלא ממש מתאים לילד, אבלי לי הוא עשה את זה-

 

[תאורת חרום]

אולי לקחח אותו לאחד מגדולי ישראל או הרבנים באזור להתייעצות ולברכה.
לומר לרב את התחושות של הבחור.

 

[וכאשר אבדתי אבדתי]

מהתחתית יש רק דרך לעלות

ומי אמר לך שזאת התחתית?
הרבה פעמים מגלים שיש עוד יותר נמוך...
אמרו לי-תתעודד, יכול להיות גרוע יותר
התעודדתי-ובאמת נהיה גרוע יותר!

תודה לכולם עד עכשיו,
אבל תכלס אם הוא נכשל במשהו, נגיד מבחן לישיבה שהוא מאוד רצה
מה אני אומרת לו?

שאם הוא ניסה וניסה ולמרות זאת נכשל - זה משמים, והמקום ההוא לא התאים לו, ובעזרת ה' הוא יתקבל לישיבה שתתאים לו ותגדל אותו.

נדייק קצת-שלמרות שהוא מרגיש עכשיו כישלון ושהוא נדפק-וזאת הרגשה אמיתית-שידע שבסוף ה' מוליך אותו במסלול אחר, וזה המסלול שיעשה לו טוב
אם הוא לא מצליח לקבל את זה אז פשוט להזדהות עם הכאב שלו-לא נראה לי שיש משהו אחר שיועיל

מה אמרו לי שלא התקבלתי לישיבה שמאד רציתי
בכל ישיבה יש בחורים טובים מאד ופחות טובים והבחור עצמו יכול לממש את כוחותיו בכל מקום (אותי זה חיזק ונראה לי שכל מילה שאמרו אז חיזקה אותי)

נו באמת
חיזוק יפה אבל לא ממש נכון
היינו-יש מקומות שהרבה יותר יעזרו לאדם לממש את הכוחות שלו

 

[שלג קל]

מכתב מדהים מרבי יצחק הוטנר על נושא זה ממש
מצורף בספוילר

ספוילר: מכתב

הרב יצחק הוטנר, פחד יצחק, אגרות וכתבים עמ’ ריז-ריט​

…רעה חולה היא אצלנו, שכאשר מתעסקים אנו בצדדי השלימות של גדולינו, הננו מטפלים בסיכום האחרון של מעלתם. מספרים אנו על דרכי השלימות שלהם, בשעה שאנו מדלגים על המאבק הפנימי שהתחולל בנפשם. הרושם של שיחתנו על הגדולים מתקבל כאילו יצאו מתחת יד היוצר בקומתם ובצביונם. הכל משוחחים, מתפעלים ומרימים על נס את טהרת הלשון של החפץ-חיים זצ”ל, אבל מי יודע מן כל המלחמות, המאבקים, המכשולים, הנפילות, והנסיגות לאחור שמצא החפץ חיים בדרך המלחמה שלו עם יצרו הרע, משל אחד מני אלף. ודי לנבון שכמותך לדון מן הפרט אל הכלל. התוצאה מזה היא כשנער בעל רוח, בעל שאיפה, בעל תסיסה מוצא בעצמו מכשולים, נפילות, ירידות, הרי הוא דומה בעיניו כבלתי “שתול בית השם”. שלפי דמיונות של נער זה להיות שתול בבית השם, פירושו הוא לשבת בשלות הנפש על נאות דשא של מי מנוחות וליהנות מיצרו הטוב כדרך שצדיקים נהנים מזיו השכינה שעטרותיהם בראשיהם במסיבת גן-עדן. ולאידך גיסא, לא להיות מורגז מסערת היצר על דרך הכתוב “במתים חפשי”. אבל דע לך, חביבי, ששורש נשמתך הוא לא השלוה של היצר-הטוב, אלא דוקא מלחמתו של היצר-הטוב. ומכתבך היקר הנלבב מעיד כמאה עדים כי אכן לוחם נאמן אתה בצבאותיו של היצר-הטוב. באנגלית אומרים war Lose a battle and win the הפסד את הקרב, אבל תנצח מלחמה. בודאי שהנך נכשל ועומד להיות נכשל (אין בזה משום פתיחת פה לשטן) ובכמה מערכות תפול שדוּד. אבל אני מבטיח לך שלאחר הפסד כל המערכות תצא מן המלחמה כשזר הנצחון על ראשך, והטרף החד מפרפר בין שיניך. החכם מכל אדם אמר “שבע יפול צדיק וקם”. והטפשים חושבים כי כונתו בדרך רבותא. אף על פי ששבע יפול צדיק מכל מקום הוא קם. אבל החכמים יודעים היטב שהכונה היא שמהות הקימה של הצדיק היא דרך ה”שבע נפילות” שלו. וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד. טוב זה יצר טוב. מאד זה יצר הרע. אהובי, הנני לוחץ אותך אל לבבי, ולוחש באזניך, כי אילו היה מכתבך מספר לי אודות המצוות ומעשים טובים שלך הייתי אומר כי זהו מכתב טוב. עכשו שמכתבך מספר על דבר ירידות ונפילות ומכשולים, הנני אומר שקבלתי מכתב טוב מאד. רוחך סוערת לקראת השאיפה להיות גדול. בבקשה ממך אל תצייר לעצמך גדולים שהם ויצרם הטוב בבחינת חד הוא. לעומת זאת צייר בנפשך גדלותם של גדולי עולם באותיות של מלחמה נוראה על כל הנטיות השפלות והנמוכות. ובזמן שהנך מרגיש בקרבך סערת היצר, דע לך שבזה הנך מתדמה אל הגדולים הרבה יותר מאשר בשעה שאתה נמצא במנוחה שלימה שאתה רוצה בה. דוקא באותם המקומות שהנך מוצא בעצמך הירידות הכי מרובות, דוקא באותם המקומות עומד הנך להיות כלי להצטיינות של כבוד שמים…​

בהשתתפות בסבלך, בבטחון בנצחונך, בתפלה להצלחתך – יצחק הוטנר​

 

[המקל והגזר]

אולי תנסו למצא מבוגר שעבר את אותו כישלון שלו
דבר ראשון יבין אותו ויכיל אותו
ודבר שני יסביר לו ממרום גילו כמה הוא צמח והתחשל מהנסיון הזה,
וכמה כל מה שקורה כאן בעולם זה לטובה.

 

[פלמינגו 67]

]אמרו לי-תתעודד, יכול להיות גרוע יותר
התעודדתי-ובאמת נהיה גרוע יותר

 

[וכאשר אבדתי אבדתי]

את מסתכלת על זה כבדיחה, אני כתבתי את זה ברצינות.

 

[מועד לשמחה]

לדעתי בשלב ראשוני, לפני כל משפטי אמונה, העצמה, ספרים, רבנים, אנשי מקצוע, שבלהט הרגע זה פחות אפקטיבי.

פשוט אוזן קשבת, לשבת להקשיב לתחושות שלו, לרגשות שלו, להזדהות איתו, לכאוב איתו. לתת לו גב,
להזכיר לו את החוזקות שלו, את הדברים שהוא טוב בהם.

אחר כך, לא בלהט הסערה, לחזק באמונה, שזה המסלול הכי טוב בשבילו, וזה מה שיחשל אותו,
איך אומרים
"לא נפלתי, פשוט התכופפתי להרים את עצמי."
- - - - -

 

[המסודרת]

קצת על כשלון:
נכון קשה להיכשל מאייש להיכשל אבל מי שרוצה להצליח חייב לנסות ולנסות פרושו אולי להיכשל
בעצם בלי להיכשל אנחנו גם לא נצליח
הכישלון הוא מתנה מה' אם אנחנו יודעים להתגבר עליו
ובעצם מי בכלל אמר שנכשלתי? אולי פשוט לא הצלחתי?
ולשאלה:
לדעתי חשוב מאוד להראות לו שאתה עצוב וכאוב ביחד איתו שגם אתה חסר אונים בדיוק כמותו זה מרגיע
אחר כך אפשר לחזק אותו בכל הדברים המחכימים שנכתבו כאן ובדברי אמונה

נראה לי שכמו שלא מרצים אדם בשעת כעסו כדאי גם כאן לתת לו לעבד את הכאב עם עצמו ופשוט להראות לו שיש מישהו שנמצא איתו וכשהוא מעט ירגע לדבר איתו


בשורות טובות

 

[המסודרת]

לדעתי בשלב ראשוני, לפני כל משפטי אמונה, העצמה, ספרים, רבנים, אנשי מקצוע, שבלהט הרגע זה פחות אפקטיבי.

פשוט אוזן קשבת, לשבת להקשיב לתחושות שלו, לרגשות שלו, להזדהות איתו, לכאוב איתו. לתת לו גב,
להזכיר לו את החוזקות שלו, את הדברים שהוא טוב בהם.

אחר כך, לא בלהט הסערה, לחזק באמונה, שזה המסלול הכי טוב בשבילו, וזה מה שיחשל אותו,
איך אומרים
"לא נפלתי, פשוט התכופפתי להרים את עצמי."
- - - - -

כתבנו דברים דומים

 

[מועד לשמחה]

איך אפשר להסביר לילד \ בחור שכישלון הוא לא סוף העולם, גם אם הכישלון קרה במשהו חשוב מאוד?

במחשבה שניה, בתגובה הקודמת שלי, לא עניתי לשאלה...

נכנס לנעליו לרגע, הוא מתוסכל, הוא נכשל, הוא מאוכזב שהוא לא הצליח.

אני הייתי רוצה שיגידו לי עכשיו, זה לא סוף העולם?! יש דברים קשים יותר?! הרבה עברו את זה? הייתי מבין אולי בשכל. אבל הרגש, הרגש זועק. הלב כואב על הכשלון. והוא צריך את הזמן. (כמו שכתבתי בהודעה הקודמת, אמפטיה, הזדהות דבר ראשון. )
כן גם אם בעיני כל העולם הכשלון הזה נראה בקטנה, על מה הדרמות...



ידבר אליו אם תסביר לו כמה קושי מחשל?
שיש לו 2 אופציות או לצמוח מזה, או לנבול מזה. ואנשים שצומחים אחרי שהם היו עמוק בתוך האדמה, הם צומחים הרבה יותר רחבים, הרבה יותר חזקים, עומדים איתנים עם כוחות לשרוד בסערות.


"לא תמיד יהיה פשוט לקבל בהבנה, את ההבנה שזה פשוט לא שלך"

 

[שימי הכבאי]

לכל הקוראים
בשעת כישלון באמת קשה להרגיע אותו
עיקר העבודה היא לפני כן
אם אני כאבא או כאמא אדבר עם הילד שלי על המושג כישלון וידבר איתו על הרגשות שזה מביא ועל ההתמודדות ויספר לו על כך שבכמה מקרים לבסוף למשל הבחור הבין למפרע שלישיבה שהוא הלך זה היה הכי טוב בשבילו ואולי קצת לדבר על עצמינו איך אנחנו מתמודדים בשעת כישלון
או אז זה יתן לילד שלנו כלים
אין לנו מושג מה הכח שד’ נתן לאבא ואמא להשפיע על הילדים בתודעתם ומידותיהם, הילדים שלנו הם חלק ממנו ויש לנו אליהם שדר מיוחד, רק צריך להיות מודע לזה ולהשתמש בזה

 

[וכאשר אבדתי אבדתי]

במחשבה שניה, בתגובה הקודמת שלי, לא עניתי לשאלה...

נכנס לנעליו לרגע, הוא מתוסכל, הוא נכשל, הוא מאוכזב שהוא לא הצליח.

אני הייתי רוצה שיגידו לי עכשיו, זה לא סוף העולם?! יש דברים קשים יותר?! הרבה עברו את זה? הייתי מבין אולי בשכל. אבל הרגש, הרגש זועק. הלב כואב על הכשלון. והוא צריך את הזמן. (כמו שכתבתי בהודעה הקודמת, אמפטיה, הזדהות דבר ראשון. )
כן גם אם בעיני כל העולם הכשלון הזה נראה בקטנה, על מה הדרמות...

תכלס נכון...
פשוט להיות איתו בכאב שלו

לכל הקוראים
בשעת כישלון באמת קשה להרגיע אותו
עיקר העבודה היא לפני כן
אם אני כאבא או כאמא אדבר עם הילד שלי על המושג כישלון וידבר איתו על הרגשות שזה מביא ועל ההתמודדות ויספר לו על כך שבכמה מקרים לבסוף למשל הבחור הבין למפרע שלישיבה שהוא הלך זה היה הכי טוב בשבילו ואולי קצת לדבר על עצמינו איך אנחנו מתמודדים בשעת כישלון
או אז זה יתן לילד שלנו כלים
אין לנו מושג מה הכח שד’ נתן לאבא ואמא להשפיע על הילדים בתודעתם ומידותיהם, הילדים שלנו הם חלק ממנו ויש לנו אליהם שדר מיוחד, רק צריך להיות מודע לזה ולהשתמש בזה

דרך בני אדם להתאכזב ולהשבר מכשלונות
ממש לא בטוח שאפשר לשנות את זה

 

[מגבת]

שלבי האבל,
מתוך טיפולנט.
אבל הוא לא רק על מוות של בני אדם, אלא גם על מוות של חלומות..


המודל של קובלר-רוס מציע מסגרת להמשגת התהליך, אך חשוב להבהיר כי לא מדובר בדרך "נכונה" או "מחייבת" להתמודדות במצבים אלו. תהליכי אבל ואובדן לובשים צורה ייחודית המשתנה מאדם לאדם ומשקפת את מאפייניו האישיים. חמשת השלבים אותם מונה המודל אינם חייבים להופיע באופן כרונולוגי, בזה אחר זה ולפי הסדר, ולא כולם יופיעו אצל כל האנשים.

שלב 1 - הכחשה ובידוד: "לא, זה לא יכול להיות"​

בשלב זה החולה ובני משפחתו לא מאמינים לקבלת הבשורה על הסוף המתקרב, ובדרך כלל משוכנעים שנפלה טעות. ההכחשה היא לרוב הגנה זמנית המבטאת את הקושי להתמודד עם המציאות, והיא תגובה אנושית טבעית במצבי קיצון מעין אלו. קובלר-רוס מתייחסת לתגובה זו כמעין "בולם זעזועים" לו האדם זקוק עם קבלתה הראשונית של הידיעה הקשה. ההשהייה שבתגובת ההכחשה מאפשרת לאדם פסק זמן בו הוא יכול לאסוף את עצמו ולגייס כוחות. בהדרגה הוא יוכל להחליף את ההכחשה במנגנוני הגנה פחות קיצוניים, שיאפשרו בהמשך הבנה וקבלה של המצב, גם אם בצורה חלקית.

שלב 2 - כעס: "למה דווקא אני?"​

מרבית האנשים לא יכולים להמשיך להתכחש לאורך זמן לבשורת המוות המתקרב או לידיעה כי אהובם איננו עוד, וכך ההכחשה מפנה את מקומה לרגשות קשים של כעס, זעם, קנאה ושנאה. תגובת הכעס לרוב מופנית החוצה, מוטחת לכל עבר, לעיתים בצורה שנראית שרירותית וחסרת הבחנה. זהו שלב קשה להתמודדות בפרט עבור הסביבה הקרובה של החולה הסופני או של האדם המתמודד עם אובדן, אשר נדרשת לספוג את תגובותיו הקשות. הבנה וקבלה מצד הסובבים של ביטויי הזעם המופנים כלפיהם יעזרו להוביל את ההתמודדות בכיוון של השלמה, בעוד שתגובה הפוכה מצד הסביבה (להגיב לזעם בזעם) תאט את התהליך ותגרום לתחושות קשות של בדידות.

שלב 3 - מיקוח: "אני אעשה הכל, רק תן לי עוד כמה שנים..."​

שלב זה מאפיין בעיקר חולים סופניים אשר מתמודדים עם בשורת המוות המתקרב ונדרשים לקבל את האפשרות של אובדן המתרחש בהדרגה, ופחות נפוץ בתהליכי אבל על אובדן שכבר התרחש. בשלב המיקוח החולה מבטא את רצונו לדחות את הקץ דרך התמקחות בניסיון למנוע את הבלתי נמנע. ההתמקחות כוללת בדרך כלל התחייבות ל"תשלום" כלשהו מצד החולה בתמורה לדחיית גזר הדין או למילוי משאלות אחרונות ("קח אותי במקומו רק תן לו להמשיך לחיות"; "אני מבטיחה לשפר את דרכיי, להפסיק לעשן ולשמור על הבריאות שלי").

שלב 4 - דיכאון: "הכול חסר טעם עכשיו, בשביל מה לחיות?"​

בשלב זה תחושה חריפה של אובדן, המשתנה בחומרתה מאדם לאדם, מחליפה את הכעס ואת ניסיונות המיקוח. תחושת האובדן לרוב מלווה במחשבות עגומות על העתיד, רגשות אשמה, בושה, כישלון והחמצה. קובלר-רוס לא מאמינה בניסיונות לעודד ולהרגיע את החולה או את המתאבל השרוי בדיכאון. לדבריה, הרגשת הדיכאון היא עיבוד רגשי חשוב של המצב, והיא מסייעת לתנועה בכיוון של קבלה והשלמה. למרות הקושי של הסביבה לראות את אחד מיקיריהם שרוי בדיכאון, כדאי להימנע מלעודד ולשכנע ש"יהיה בסדר", ובמקום זאת יש לנסות לצלוח שלב זה מתוך הקשבה והבנה סבלניות.

שלב 5 - קבלה: "יהיה בסדר, אני אהיה בסדר"​

אם הסתייע בידו של האדם לעבור בתמיכת הסביבה את שלבי ההתמודדות הקודמים - יופיע בסופו של דבר שלב הקבלה וההשלמה. בשלב זה האדם מוותר על המאבק נגד הגורל ועל חשבונות העבר שלו עם אחרים ועם הסביבה. החולה או המתאבל מסוגל כעת לבטא את מגוון הרגשות שחווה בשלבים הקודמים, תוך השלמה עם סופיות החיים ופרידה מהאדם היקר לו. האדם מתכנס בתוך עצמו, מרוקן מרגשותיו הקשים ומלהט המאבק כנגד המציאות הכואבת. הוא יכול להרגיש תשוש, להזדקק למנוחה רבה ולמרחב שקט ונטול מדאגות היום-יום. קבלה של המצב על ידי האדם עצמו וסביבתו הקרובה תאפשר פרידה של ממש. רוב החולים מגיעים לשלב זה, אך ישנם מעטים הממשיכים במאבק במוות ובהכחשתו, מבלי שהם מצליחים להשלים בשלווה עם המציאות (חשוב בהקשר זה להבחין בין ייאוש וכניעה לבין השלמה וקבלה).

 

[חנש]

1. תביני שהוא עובר חוויה קשה ותכילי אותה, הוא ירגיש לפי התגובות שלך
שאת מבינה אותו.
2. תמצאי הזדמנות לצאת אתו לכייף, לקנות לאפה, תפילה במקום קדוש.
3. לא לדבר על הנושא מצדך - כי הוא לא בשל לשמוע.
4. תמצאי משהו שהוא כן אוהב, ותפרגני לו - בריכה, או חוג שווה וכדו'
5. אם יש לך משפחה שיכולה להזמין אותו "להתאוורר" תשלחי אותו קצת.
6. תקני לו ספר מתח טוב.
7. את הלמידה והעיבוד של התחושות הוא יעשה לבד, הוא לא מחכה לשמוע דברי חיזוק,
הוא יירגע עם הזמן.
8. תתפללי שהוא יהיה שמח ויהיה במקום של קדושה
ושטוב לו ושיזכה להרגיש שייך ומחובר בחברה טובה.
ולהצליח במה שמתאים לו.
תתפללי שאת כאמא תתני לו הרגשה טובה.
9. הוא תמיד יזכור את היחס שקיבל כשהיה לו קשה, אם "אמרו" לו דברים,
או אם דיברו דברים שעצבנו אותו, לעומת זאת אם בכל זאת הוא מגזים בצער צריך לומר משפט אחד
בתקיפות שמסביר ברור מה הוא צריך לעשות כמו : "מספיק להתבכיין"
ועוד משפט חיובי: "יש מקומות טובים".
אחרי שאומרים את המשפט ללכת ולא להמשיך להתווכח עליו. (לתת לו זמן לקלוט שזו דרישה מצדך)
10. להבין שמדובר בתהליך שכל אדם עובר בשלב כלשהו בחיים שמלמד אותו
דברים, והתהליך הוא של הילד, לתת לו לעבור את התהליך, ולאפשר לעצמך להישאר מהצד.