הנושאים החמים
הנושאים החמים
כשהיה לי יום הולדת של גיל שלוש, חגיגי וזוהר. היה מן טקס כזה, רב משמעות; כל המשפחה ליוותה אותי במצעד מרשים, מריעים לי בלי סוף עד כמה גדלתי, אל עבר החלון הגדול שבבית.
ליבי פרפר ברגשות מעורבים, הרגע הגיע, אני אמורה לזרוק את המוצץ והשמיכה שלי שמלווים אותי שנים, ידידיי הטובים מאז הכרתי את עצמי.
כנראה שהידידות הזו לא מצאה חן בעיני אבא ואמא, היא כנראה היתה עלוקה מדי ולא תואמת גיל.
וברגע של בגרות ויומולדת אפופת זרקורים של גיל שלוש, הגיע הרגע.
שולחת מבט אחרון אל שני ידידיי הטובים, שולחת מבט אף אל המתנה הגדולה והזוהרת שמחכה לי בצד, קוראת לי לבחור בה. להעדיפה על פניהם של ידידיי האבלים וחפויי הראש.
זורקת אותם בחוזקה מטה, דמעה בצבצה לי בזווית העין.
חיבקו אותי, נשקו לי, הריעו, רקדו, הביאו מתנה ולא אחת, הדמעה כבר נעלמה מזמן, הכאב נמוג כלא היה.
היום יש לי יום הולדת. כנראה שגדלתי מאז כמה וכמה שנים, נזכרת בטקס ההוא בגעגוע מתוק.
כבר אז, אי אז כשנכנסתי לשנת הארבע של חיי, לימדו אותי התגברות מהי, כבר אז היה בי כח לתת, למסור רצון בשביל משהו שווה יותר.
יש לי יום הולדת.
ואני רוצה לתת משהו, לאמץ את הכח ההוא שניתן לי לפני שנים. כח שמלווה אותי מאז יום יום, שעה שעה.
וזה לא מוצץ ולא שמיכה, והכח הוא אותו כח, וזה לא בשביל חיבוק או מתנה, זה בשביל משהו גדול הרבה יותר, שווה פי כמה.
פשוט כי...גדלתי בשנה, ומושאי תהילתי, הודו לו, גדלו איתי ביחד, העמיקו חשוב, ואמת.
וזה בלי זרקורים ועידודים נשפכים, שלא מאפשרים לסגת לאחור.
זה לבד, בשקט, ברגעים האמיתיים של החיים, ואין תרועות חצוצרה ואין חיבוקים נלהבים.
יש דמעה ולא אחת, בתחילה הן כואבות, אבל אחר כך הן כל כך טהורות ומנקות הכל.
והדמעה הופכת לדמעת התרגשות, ואני נותנת, מוסרת רצון למען מי שבחר בי באהבה, למען מי שתורתו שווה הרבה יותר מזהב ויהלום.
נותנת, ואין קריאות עידוד מכל הכיוונים, ויש קצת-הרבה בלבול.
משתדלת להביט חזק חזק אל המטרה, בעיניים אפופות דמעות מתוקות, בוחרת.
ומלמעלה מגיעים להם החיבוק והנשיקה, ואין כמו העידוד שלהם, והאור שהם מביאים איתם יחד.
והכאב - נמוג כלא היה, הופך לדבש. עד...ובכן, עד יום ההולדת בשנה הבאה.
ליבי פרפר ברגשות מעורבים, הרגע הגיע, אני אמורה לזרוק את המוצץ והשמיכה שלי שמלווים אותי שנים, ידידיי הטובים מאז הכרתי את עצמי.
כנראה שהידידות הזו לא מצאה חן בעיני אבא ואמא, היא כנראה היתה עלוקה מדי ולא תואמת גיל.
וברגע של בגרות ויומולדת אפופת זרקורים של גיל שלוש, הגיע הרגע.
שולחת מבט אחרון אל שני ידידיי הטובים, שולחת מבט אף אל המתנה הגדולה והזוהרת שמחכה לי בצד, קוראת לי לבחור בה. להעדיפה על פניהם של ידידיי האבלים וחפויי הראש.
זורקת אותם בחוזקה מטה, דמעה בצבצה לי בזווית העין.
חיבקו אותי, נשקו לי, הריעו, רקדו, הביאו מתנה ולא אחת, הדמעה כבר נעלמה מזמן, הכאב נמוג כלא היה.
היום יש לי יום הולדת. כנראה שגדלתי מאז כמה וכמה שנים, נזכרת בטקס ההוא בגעגוע מתוק.
כבר אז, אי אז כשנכנסתי לשנת הארבע של חיי, לימדו אותי התגברות מהי, כבר אז היה בי כח לתת, למסור רצון בשביל משהו שווה יותר.
יש לי יום הולדת.
ואני רוצה לתת משהו, לאמץ את הכח ההוא שניתן לי לפני שנים. כח שמלווה אותי מאז יום יום, שעה שעה.
וזה לא מוצץ ולא שמיכה, והכח הוא אותו כח, וזה לא בשביל חיבוק או מתנה, זה בשביל משהו גדול הרבה יותר, שווה פי כמה.
פשוט כי...גדלתי בשנה, ומושאי תהילתי, הודו לו, גדלו איתי ביחד, העמיקו חשוב, ואמת.
וזה בלי זרקורים ועידודים נשפכים, שלא מאפשרים לסגת לאחור.
זה לבד, בשקט, ברגעים האמיתיים של החיים, ואין תרועות חצוצרה ואין חיבוקים נלהבים.
יש דמעה ולא אחת, בתחילה הן כואבות, אבל אחר כך הן כל כך טהורות ומנקות הכל.
והדמעה הופכת לדמעת התרגשות, ואני נותנת, מוסרת רצון למען מי שבחר בי באהבה, למען מי שתורתו שווה הרבה יותר מזהב ויהלום.
נותנת, ואין קריאות עידוד מכל הכיוונים, ויש קצת-הרבה בלבול.
משתדלת להביט חזק חזק אל המטרה, בעיניים אפופות דמעות מתוקות, בוחרת.
ומלמעלה מגיעים להם החיבוק והנשיקה, ואין כמו העידוד שלהם, והאור שהם מביאים איתם יחד.
והכאב - נמוג כלא היה, הופך לדבש. עד...ובכן, עד יום ההולדת בשנה הבאה.
נערך לאחרונה ב:
