הנושאים החמים
הנושאים החמים
לפרק הקודם
12.
שני עמודי בטון עולים במדרגות.
שני עמודים כבדים וחפים מכל רגש, מחשבה או תכנון. שני עמודים שמרגישים כמו העמוד האחרון בספר, בתסריט, בהצגה.
כמו מצבת בטון שאין אחריה כלום.
שני עמודי בטון עולים לאט לאט, מתיקים עצמם ומניחים במקום גבוה יותר.
אך שום עליה לא נרשמת בלב, או במוח, או בכל מה שקשור למה שמעל העמודים הללו.
הוא חלול, ריק, נטול רצון, תשוקה או כעס. באילמות מנותקת הוא מתקרב לעבר המקום בו יצטרך לתת דין, וחשבון.
באותו מצב הוא מגיע אל דלת הבית, לוחץ על הידית בתנועה מכנית רובוטית, ופותח את הדלת לרווחה.
ומסתובב. וסוגר אותה.
"יענקל!!! איפה היית??" אמא שלו מתרוממת מהספה, בפנים חיוורות.
אבא שלו נשאר לשבת. ראשו עמוק בין כפות ידיו. לא זז מילימטר.
עוד גוש בטון. עם לב שדופק בטירוף.
ודקה הם ניצבים כך. אימו בפנים מסויטות, מצפה לתשובה, אביו בתנוחתו הדוממת, הכבויה, פרצופים מטושטשים מציצים מהמטבח, והוא. על עמודי הבטון. שנעתקים פתאום ממקומם ומביאים אותו אל החדר. למיטה.
אל השחור. אל הכלום.
והכל.
********
"הוא לא ענה לי שלוימה."
הילדים לידם. ולא אכפת לה. הם כבר ידעו וראו ושמעו. שמעו את הבכי שלה, את ההתעשתות המאוחרת, את הטלפון למשטרה והצעקות לאחר המענה שהחיפוש מתחיל רק 12 שעות אחר ההיעלמות, הם שמעו גם את הטלפונים לכל האנשים שיש סיכוי שיודעים איפה הוא נמצא, ואת ההסברים המגומגמים, אז לא נורא שישמעו גם את מה שקורה עכשיו.
"שלוימה, אנחנו מחפשים את הילד משתיים. השעה עשר ורבע בלילה, הוא נכנס בלי להסביר, בלי לדבר, בלי כלום!!"
אפס.
הוא עדיין באותה התנוחה אליה שקע בתשע שלושים ושבע. רגע אחרי שחזר מחיפושים של שמונה שעות.
"שלוימה!! אני הולכת אליו!! שיסביר לי הכל!!"
"אל תלכי." קולו נשמע פתאום, קול עמוק, מוזר ומנותק. "אל תלכי חנה".
"למה?? למה שאני לא אלך אליו?" היא צעקה, מעודדת ומותססת מתשובתו.
"כי.. ככה חנה." אף פעם לא הייתה להם שפה משותפת ברגעים האחרים של החיים.
"אם ככה אז אני הולכת. או שאתה תלך. אני חייבת לשמוע ממנו הכל!!" היא עומדת ורגליה רועדות, היא מוצפת כולה בהכל, בלי הגדרה. השעות המטורפות האלו גמרו אותה.
שלוימה מרים את פניו לאט לאט. ידיו רטובות ואדומות, סימני המשקפיים ניכרים בהם, נראים כחתכים עמוקים.
הפנים שלו לבנות, וכל כולו נראה לא כאן, בכלל.
"אז אני אלך". משהו רחוק במוח מסביר לו שאין ברירה. אחרת היא תלך.
איך הוא עבר את המסדרון הוא לא יודע.
יענקל מולו על המיטה, מתחת לשמיכה.
יענקל שלו.
ילד בכור. ילד חמד. גאוותו.
למדן, בעל מידות, צנוע, דומה לו כל כך.
העיניים שלו זולגות בלי שהוא שם לב כשהוא נזכר במילותיו של המשגיח. "המקום הנמוך ביותר, הנמוך ביותר. אלינו הוא לא יחזור יותר. ולדעתי, גם לשום מקום אחר לא."
שלוימה מתכווץ. ונושם עמוק.
הגוש שמתחת לשמיכה רועד.
שלוימה מרגיש את הרעד הזה. צמרמורת עוברת בכל גופו, וגל של רחמים מציף את גרונו, את ריאותיו, את מוחו.
הוא אוהב אותו. הוי, כמה שהוא אוהב אותו.
.
12.
שני עמודי בטון עולים במדרגות.
שני עמודים כבדים וחפים מכל רגש, מחשבה או תכנון. שני עמודים שמרגישים כמו העמוד האחרון בספר, בתסריט, בהצגה.
כמו מצבת בטון שאין אחריה כלום.
שני עמודי בטון עולים לאט לאט, מתיקים עצמם ומניחים במקום גבוה יותר.
אך שום עליה לא נרשמת בלב, או במוח, או בכל מה שקשור למה שמעל העמודים הללו.
הוא חלול, ריק, נטול רצון, תשוקה או כעס. באילמות מנותקת הוא מתקרב לעבר המקום בו יצטרך לתת דין, וחשבון.
באותו מצב הוא מגיע אל דלת הבית, לוחץ על הידית בתנועה מכנית רובוטית, ופותח את הדלת לרווחה.
ומסתובב. וסוגר אותה.
"יענקל!!! איפה היית??" אמא שלו מתרוממת מהספה, בפנים חיוורות.
אבא שלו נשאר לשבת. ראשו עמוק בין כפות ידיו. לא זז מילימטר.
עוד גוש בטון. עם לב שדופק בטירוף.
ודקה הם ניצבים כך. אימו בפנים מסויטות, מצפה לתשובה, אביו בתנוחתו הדוממת, הכבויה, פרצופים מטושטשים מציצים מהמטבח, והוא. על עמודי הבטון. שנעתקים פתאום ממקומם ומביאים אותו אל החדר. למיטה.
אל השחור. אל הכלום.
והכל.
********
"הוא לא ענה לי שלוימה."
הילדים לידם. ולא אכפת לה. הם כבר ידעו וראו ושמעו. שמעו את הבכי שלה, את ההתעשתות המאוחרת, את הטלפון למשטרה והצעקות לאחר המענה שהחיפוש מתחיל רק 12 שעות אחר ההיעלמות, הם שמעו גם את הטלפונים לכל האנשים שיש סיכוי שיודעים איפה הוא נמצא, ואת ההסברים המגומגמים, אז לא נורא שישמעו גם את מה שקורה עכשיו.
"שלוימה, אנחנו מחפשים את הילד משתיים. השעה עשר ורבע בלילה, הוא נכנס בלי להסביר, בלי לדבר, בלי כלום!!"
אפס.
הוא עדיין באותה התנוחה אליה שקע בתשע שלושים ושבע. רגע אחרי שחזר מחיפושים של שמונה שעות.
"שלוימה!! אני הולכת אליו!! שיסביר לי הכל!!"
"אל תלכי." קולו נשמע פתאום, קול עמוק, מוזר ומנותק. "אל תלכי חנה".
"למה?? למה שאני לא אלך אליו?" היא צעקה, מעודדת ומותססת מתשובתו.
"כי.. ככה חנה." אף פעם לא הייתה להם שפה משותפת ברגעים האחרים של החיים.
"אם ככה אז אני הולכת. או שאתה תלך. אני חייבת לשמוע ממנו הכל!!" היא עומדת ורגליה רועדות, היא מוצפת כולה בהכל, בלי הגדרה. השעות המטורפות האלו גמרו אותה.
שלוימה מרים את פניו לאט לאט. ידיו רטובות ואדומות, סימני המשקפיים ניכרים בהם, נראים כחתכים עמוקים.
הפנים שלו לבנות, וכל כולו נראה לא כאן, בכלל.
"אז אני אלך". משהו רחוק במוח מסביר לו שאין ברירה. אחרת היא תלך.
איך הוא עבר את המסדרון הוא לא יודע.
יענקל מולו על המיטה, מתחת לשמיכה.
יענקל שלו.
ילד בכור. ילד חמד. גאוותו.
למדן, בעל מידות, צנוע, דומה לו כל כך.
העיניים שלו זולגות בלי שהוא שם לב כשהוא נזכר במילותיו של המשגיח. "המקום הנמוך ביותר, הנמוך ביותר. אלינו הוא לא יחזור יותר. ולדעתי, גם לשום מקום אחר לא."
שלוימה מתכווץ. ונושם עמוק.
הגוש שמתחת לשמיכה רועד.
שלוימה מרגיש את הרעד הזה. צמרמורת עוברת בכל גופו, וגל של רחמים מציף את גרונו, את ריאותיו, את מוחו.
הוא אוהב אותו. הוי, כמה שהוא אוהב אותו.
.
נערך לאחרונה ב:
