לפרק הקודם לחצו כאן
9.
אם הוא לא רוצה להישאר, לא צריך.
בכלל, היענקל הזה, פחדן שהוא. חוזר פעם אחר פעם לישיבה, אחרי שהוא יוצא ממנה בהצהרות ש"השבת חופשית הזאת - הופכת אותו לחופשי לנצח."
הוא כבול לכאן באזיקים.
ואתה לא פחדן בכלל, מתלגלג קול בתוכו.
פחדן פחדן, לא פחדן מה פתאום. בטח שכן. חה.
נשכב על המיטה עצבני, מותח את ידיו ומפהק פיהוק ערני שנוצר רק אחרי בייגלה משומשם מכל הכיוונים.
וחוץ מזה, הקול מתלהב מהצלחתו וממשיך להרצות את טענותיו במרץ, חוץ מזה שמה אתה קורא לו פחדן? הרי בלעדיו לא היית מעז לעשות כלום. סתם היית קובר את כל החלומות שלך, היית ממשיך לנצח במסלול שהכינו לך עוד טרם בכית בחדר לידה.
זה נכון. בלי יענקל הוא לא באמת היה מגיע לאן שהגיע. נס שיענקל קיים, ונס שהוא הצליח לזהות אצל יענקל את זה שהוא גם בכיוון.
נמאס לו להגות בחברו שהתחסד מסיבות עלומות. הוא יחכה לערב, יראה אם יענקל יעמוד במילותיו, והוא אכן מתכנן להשלים בערב את כל מה שהפסידו, אם הוא אכן יעשה את זה, זה יהיה ערב טוב. אחחח. טוב מאד.
ברור שהוא יעשה את זה. זה... זה כל החיים שלו עכשיו בערך. את מי יש לו בישיבה חוץ ממנו? ומה עוד ממלא לו את הראש חוץ ממה שממלא את המכשיר הקטן והחמוד שלו?
אממ.. הגדול והחמוד.. הוא מגחך לעצמו, פותח שוב את המסך של מכשירו הענק והחמוד שננטש עם כניסתו הנסערת של יענקל לחדר, הופך אותו למצב טאבלט, ושוקע חזרה במה שהיה פתוח שם רגע לפני כן.
הוא לא יודע כמה זמן הוא היה שם, בחדר, עד ששמע את הצעדים הכבדים שמתקרבים. באלפית השנייה הוא זינק ממקומו, מודע לעובדה הנוראית שהוא לא נעל. שכח לנעול. הדלת לא נעולה. לא נעולה!!!
המוח שלו עבד במהירות שיא. אם הוא ינעל עכשיו, הרי שקול המנעול החלוד שנאנק בסיבובו יהדהד ברמה במסדרון ויזניק את המשגיח לחדרו כדי לבדוק מי הוא זה ואיזה הוא אשר נעל את הדלת בפני משגיחו. בזמן השיעור.
הוא משך בתנופה את ידית הארון האישי שלו.
נעול. הדלת נעולה. סגורה. חתומה. איפה המפתח????
באלפית השנייה הוא היה בצד השני של החדר, מחביא את המחשב טאבלט מאחורי ערימת החולצות של יענקל. יופי, זה מוחבא טוב.
הוא כבר במיטה, עמוק מתחת לשמיכה, אדום כולו. הוא יגיד שהוא עייף, שהוא נעלב, שהוא בדיכאון, די עם השטויות נו!!! שהוא חולה. כן בדיוק, שהוא חולה, בקושי יכול לזוז. בטח שלא לרדת לשיעור.
הוא מזיע כולו, כך שגם אם המשגיח יתעקש לממש את מצחו, הוא יספק את התוצאה המבוקשת. בכלל, מי אמר שהמשגיח ייכנס? אולי הוא סתם..
"אני שואל את עצמי מה בחור עושה במיטה בשתים עשרה בצהריים. כל חבריו נמצאים עמוק בתוך הסוגיה, והוא עמוק בתוך הכרית. ולמה הבחור לא מרים את ראשו מהעומק הזה, אפילו כשהמשגיח עומד בפתח ומחפש תשובות לשאלות הקשות האלו? מה אומר הישיבע בוחער? אולי נשלח את הקושיה לחבריך שלומדים? שיאמצו את מוחם במציאת סברא שתפריך את הקושיה הזאת? אולי היא תפריך את עצם קיומה של אפשרות כזאת, הא? מה אומר התלמיד חוכעם שלנו? הוא קיים או לא?"
שיעול כבד ענה לו מהמיטה, ופרצוף אדום כסלק בצהרי יום שרבי נגלה לעיניו, מציץ מתחת לשמיכה. "המשגיח, אני.. אאגגחח... ההההאאאחחח!! אני חולה.. לא מרגיש טוב, משהו מוזר, אהממ אהמממ!!! לא מצליח לנשום בקושי"
הוא שחקן טוב. תמיד אמרו עליו את זה. בכיתה ח' הוא היה הפריץ שמגרש את היהודי מהאכסניה. וכישוריו כנראה התפתחו בסתר, שכן אין דרך אחרת להסביר את העובדה שסבר פניו של המשגיח, שמנוסה, ותיק ורגיל בהעמדות פנים כגון דא, השתנה לחלוטין, כשרמז של רחמים נשקף מעיניו.
"הואו, מחילה מחילה, סתם חשדת בך, אני מצטער אם גרמתי לך עגמת נפש, כבר אשלח את אחד הבחורים להכין לך תה, ולהיות איתך כאן, מצטער מצטער צדיק"
נראה היה שהוקל מעט לצדיק ששכב תחת ערימה השמיכות,. בקול רועד ומנוזל הוא ביקש מהמשגיח שאם אפשר, הוא ישמח שישלחו הנה את חברו הטוב, יענקל. יהיה לו נעים יותר להיעזר דווקא בו.
"א וודאי א וודאי צדיק, תיכף ומיד הוא יגיע הנה"
המשגיח הסתובב לכיוון הדלת.
הוא החניק אנחת רווחה ותחב את פניו עמוק יותר בתוך הכרית, שייגמר כבר הסיוט הזה. לפחות הוא מרוויח מזה משהו, הנה תיכף יענקל יבוא לפה ו..
"אאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!!!!!!!!!!"
"הצילו!!!!" הוא זינק מבועת ממיטתו לשמע הצווחה החייתית, בשביל לראות את המשגיח עומד רועד מול ארונו הפתוח של יענקל. רק עכשיו הוא ראה את הכבל שהשתלשל מהארון. של יענקל. הצצה חפוזה הפילה אותו פיזית על המיטה. למה. למה. למה הוא לא סגר לפחות את הסרט. למה המשגיח לא יכל לראות לפחות מסך טאבלט חלק, למה, למה, למההההההה.
הצווחות החרישו את מוחו, ופתאום הוא הצטלל וגילה את המשגיח רוכן מעליו, אש בוערת בעיניו.
"סליחה שהבהלתי אותך. אני.. תשתה מיים." קולו רעד. אצור, זועם, בוכה, זועק. "ואני מצטער צדיק, יענקל לא יבוא להיות אתך פה היום, יענקל לא יבוא יותר אף פעם!!!!!!!!"
המילים האחרונות נאמרו בצעקה שהדהדה לאורך כל הפרוזדור. המשגיח פרץ החוצה מן החדר, לעבר חבריו הלומדים.
עם המחשב.
שלו.
סיפור בהמשכים יקיר לי אפריים
