הנושאים החמים
הנושאים החמים
שיר של יום
משתמש רשום
על שפת הכינרת במקום שבו רואים מקרוב שהשמיים והמים מתחברים והופכים לגוש אחד מטושטש בצבעי שקיעה, פגשתי אותה, ילדה ושיער מתנפנף ברוח, מסתיר עיניים זוהרות בצבע דבש.
היא לבשה שמלה בצבע שהתמוסס למול תלתלי הזהב שלה, ובהתה בים שנעלם אט אט והופך לשלולית שחורה ענקית, וחיוך קטן העיר את עיניה שהפכו לפנסים בחשיכה המשתררת.
רציתי לגשת אליה, להחזיק לרגע בידה, ולשאול אותה לפשר החיוך צופן הסוד המסתתר בעיניה, אבל ידעתי שהיא תיבהל, וגרוע מזה לא ידעתי כיצד יגיבו ההורים, הם וודאי לא רגילים להיפגש באדם המחפש חיוכים.
על אף שכולנו מחפשים חיוך, מחפשים שיחייכו אלינו, מחפשים מישהו או אפילו משהו שיגרום לנו לחייך, מוכנים לספוג הרבה כאב כדי שבסוף נייצר חיוך אחד אמיתי, גדול, כזה שחושף את כל הסתימות בשיניים וגורם לכל הדמעות בעיניים להתייבש, גם אם זה לרגע קל ואולי דווקא כי זה לרגע קל.
אנחנו רודפים אחרי חיוך אבל מפחדים להאמין בו, בחיוך.
להאמין שמשהו באמת גורם לנו לשכוח את הצרות, וזו הבנה מבהילה שאפשר גם בלעדייהן, אנחנו בנויים מכאב, מאובדנים, כל עצב גורם לנו ליפול ארצה כדי שנוכל לאסוף עוד קצת חול ולעלות ולבנות ממנו עוד לבנה לחומה שאנו קוראים לה עצמנו, וההבנה הזאת שאנו מחייכים ולא חושבים על הצרות, זה הופך אותנו לאדם בלי חומות, חומות שעבדנו קשה מדיי כדי לבנות.
משב רוח קריר. מספר טיפות מלוחות שניתזו עליי גרמו לי למצמץ ולפלוט שיט עצבני כשראיתי את הכתם שנוצר על החולצה, הילדה רק צחקה בקול פעמונים ונתנה לרוח לפרוע את שיערה ולמים למלאות כל חלק בשמלה שהפכה לצללית חסרת צבע.
האם חיוכים רחבים כל כך ובתדירות גבוהה הם רק נחלת הילדות?! , הסתננה מחשבה למוחי...
ואם אכן כך למה אנו שואפים לעיתים לעבור את הגיל התמים, הנאיבי, היפה כל כך,
אומנם בגיל חמש איש אינו רוצה להתבגר בעיקר כי אף ילד לא מרגיש עצמו איש, אך כשגדלים מעט והעולם מתחלק בדמיוננו לאנשים, אנו כולנו שואפים להיות כאלו, ילדים וראש בעננים, ראש ברישיון שנקבל בגיל שש עשרה, בעצמאות שיקבל בגיל שמונה עשרה וביום שנוכל לעזוב את הבית ולהיות הורים בעצמנו, ואז חולפת מחשבה כזאת בראש כל נער מתבגר או ילד ששואף להתבגר, אז ניתן לילדים שלנו כל מה שלא נתנו לנו...
בגיל הזה איש אינו חושב על כל אותם אנשים שרק שואפים לחזור להיות ילדים, הם לא חושבים, בעיקר כי הם אינם אנשים.
איש ולב של ילד, בחול אין ארמונות.
בית, כסף, עיר- לנשום בלי לחיות.
עומד מול המים, הילדה מתרחקת...
שוב רק אני, האבנים והכינרת...
היא לוחשת, בוא הביתה ילד, אני יודעת שיש בך געגועים אליי, לילד שהיית, למבוגר שחלמת להיות, כל כוכב כאן למעלה שמע ליד המדורה איך בנית חלומות. ביום ההוא שהשכרות מילאה לך כל חלל ריק במוח, והיית ילדון, ילדון שרצה לכבוש הכל גם אם אסור, בעיקר אם אסור.
ישבת כאן ופנטזת על העתיד מול הכוכבים השותקים, הם בלעו כל הברה, זכרו כל הבטחה.
ושוב עתה כאן, לילה ושקט ועיניים עצובות ועדיין מנסה לדמיין חלומות, כי לא הכל הוגשם, ולפי העצב בזויות אפילו הרוב לא. אבל אתה כבר לא ילד ומזמן הוכתרת למבוגר בלי לרצות, והחיוכים כבר לא שייכים לדור ששוכח בבר את הצרות, הם שכחו לחייך, השרירים פחות גמישים, רק בלילה בין אדי האלכוהול הם צוחקים כמו ילדים, בלי לדעת, בלי לזכור, בין צבעים מרצדים אך הרחק מחום ואור.
"בוא ילד" אני שומע את לחישת המים, מתקרב קצת, מתיישב ברגליים מקופלות ומשעין ראש.
"חייך אליי, בבקשה, חייך לעצמך" אני פותח עיניים מנסה קצת למתוח את שפתיי, ופתאום כמו אז, חושב על העתיד, כל כמה אני עוד אוכל להספיק.
ופתאום הוא מחייך ויש קצת תקווה ולא רק את אכזבות ההווה ודירה מחלידה.
אני קם מתנער, בכינרת אין חול, רק אבק לבן נופל לי מהבגדים, מנקה כמה מחשבות בדרך.
מסתובב מעורער עדיין ולרגע שוכח להיפרד.
כמה צעדים, מסתובב לאחור ומשאיר תצלום בדמות חיוך לחשיכה שמולי.
היי שלום כינרת, תמיד אשאר בך ילד אבוד.
ילד מחפש חיוך.
היא לבשה שמלה בצבע שהתמוסס למול תלתלי הזהב שלה, ובהתה בים שנעלם אט אט והופך לשלולית שחורה ענקית, וחיוך קטן העיר את עיניה שהפכו לפנסים בחשיכה המשתררת.
רציתי לגשת אליה, להחזיק לרגע בידה, ולשאול אותה לפשר החיוך צופן הסוד המסתתר בעיניה, אבל ידעתי שהיא תיבהל, וגרוע מזה לא ידעתי כיצד יגיבו ההורים, הם וודאי לא רגילים להיפגש באדם המחפש חיוכים.
על אף שכולנו מחפשים חיוך, מחפשים שיחייכו אלינו, מחפשים מישהו או אפילו משהו שיגרום לנו לחייך, מוכנים לספוג הרבה כאב כדי שבסוף נייצר חיוך אחד אמיתי, גדול, כזה שחושף את כל הסתימות בשיניים וגורם לכל הדמעות בעיניים להתייבש, גם אם זה לרגע קל ואולי דווקא כי זה לרגע קל.
אנחנו רודפים אחרי חיוך אבל מפחדים להאמין בו, בחיוך.
להאמין שמשהו באמת גורם לנו לשכוח את הצרות, וזו הבנה מבהילה שאפשר גם בלעדייהן, אנחנו בנויים מכאב, מאובדנים, כל עצב גורם לנו ליפול ארצה כדי שנוכל לאסוף עוד קצת חול ולעלות ולבנות ממנו עוד לבנה לחומה שאנו קוראים לה עצמנו, וההבנה הזאת שאנו מחייכים ולא חושבים על הצרות, זה הופך אותנו לאדם בלי חומות, חומות שעבדנו קשה מדיי כדי לבנות.
משב רוח קריר. מספר טיפות מלוחות שניתזו עליי גרמו לי למצמץ ולפלוט שיט עצבני כשראיתי את הכתם שנוצר על החולצה, הילדה רק צחקה בקול פעמונים ונתנה לרוח לפרוע את שיערה ולמים למלאות כל חלק בשמלה שהפכה לצללית חסרת צבע.
האם חיוכים רחבים כל כך ובתדירות גבוהה הם רק נחלת הילדות?! , הסתננה מחשבה למוחי...
ואם אכן כך למה אנו שואפים לעיתים לעבור את הגיל התמים, הנאיבי, היפה כל כך,
אומנם בגיל חמש איש אינו רוצה להתבגר בעיקר כי אף ילד לא מרגיש עצמו איש, אך כשגדלים מעט והעולם מתחלק בדמיוננו לאנשים, אנו כולנו שואפים להיות כאלו, ילדים וראש בעננים, ראש ברישיון שנקבל בגיל שש עשרה, בעצמאות שיקבל בגיל שמונה עשרה וביום שנוכל לעזוב את הבית ולהיות הורים בעצמנו, ואז חולפת מחשבה כזאת בראש כל נער מתבגר או ילד ששואף להתבגר, אז ניתן לילדים שלנו כל מה שלא נתנו לנו...
בגיל הזה איש אינו חושב על כל אותם אנשים שרק שואפים לחזור להיות ילדים, הם לא חושבים, בעיקר כי הם אינם אנשים.
איש ולב של ילד, בחול אין ארמונות.
בית, כסף, עיר- לנשום בלי לחיות.
עומד מול המים, הילדה מתרחקת...
שוב רק אני, האבנים והכינרת...
היא לוחשת, בוא הביתה ילד, אני יודעת שיש בך געגועים אליי, לילד שהיית, למבוגר שחלמת להיות, כל כוכב כאן למעלה שמע ליד המדורה איך בנית חלומות. ביום ההוא שהשכרות מילאה לך כל חלל ריק במוח, והיית ילדון, ילדון שרצה לכבוש הכל גם אם אסור, בעיקר אם אסור.
ישבת כאן ופנטזת על העתיד מול הכוכבים השותקים, הם בלעו כל הברה, זכרו כל הבטחה.
ושוב עתה כאן, לילה ושקט ועיניים עצובות ועדיין מנסה לדמיין חלומות, כי לא הכל הוגשם, ולפי העצב בזויות אפילו הרוב לא. אבל אתה כבר לא ילד ומזמן הוכתרת למבוגר בלי לרצות, והחיוכים כבר לא שייכים לדור ששוכח בבר את הצרות, הם שכחו לחייך, השרירים פחות גמישים, רק בלילה בין אדי האלכוהול הם צוחקים כמו ילדים, בלי לדעת, בלי לזכור, בין צבעים מרצדים אך הרחק מחום ואור.
"בוא ילד" אני שומע את לחישת המים, מתקרב קצת, מתיישב ברגליים מקופלות ומשעין ראש.
"חייך אליי, בבקשה, חייך לעצמך" אני פותח עיניים מנסה קצת למתוח את שפתיי, ופתאום כמו אז, חושב על העתיד, כל כמה אני עוד אוכל להספיק.
ופתאום הוא מחייך ויש קצת תקווה ולא רק את אכזבות ההווה ודירה מחלידה.
אני קם מתנער, בכינרת אין חול, רק אבק לבן נופל לי מהבגדים, מנקה כמה מחשבות בדרך.
מסתובב מעורער עדיין ולרגע שוכח להיפרד.
כמה צעדים, מסתובב לאחור ומשאיר תצלום בדמות חיוך לחשיכה שמולי.
היי שלום כינרת, תמיד אשאר בך ילד אבוד.
ילד מחפש חיוך.
