סיפור בהמשכים יומן מסע. הייתי שם - בלארוס ר"ה תשפ"א

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
הייתי שם. בבלארוס. בנסיון המסע לאומן ר"ה תשפ"א.
מסע שבסופו לא זכיתי להיות באומן, אך המסע לא כשל.
למה?!? מה הפירוש 'לא כשל' כשבסופו לא הגענו?

אנסה בפרקים הבאים להעביר את התשובה
ובעיקר את סיפור המסע המדהים הזה
מקווה שתאהבו ותהנו


- הקדמה -

ד' - י' אלול תש"פ

שמועות עפות, טסות מכל עבר. כן, לא, אולי, מתווה ועסקנים, והכל סביב אומן ר"ה שלי.
יהיה או לא יהיה, כלום לא ברור, אני רועד בתוכי, קורא כל מיני שמביעים דעות, אסור, פיקוח נפש וכדו', מבין אותם מאוד, רק רוצה לצרוח 'חברים, זה בנפשי! אני לא מסוגל לחשוב אחרת! אל תיגעו לי בזה, מתחנן... בשבילכם הטרחה היא ללחוץ על המקשים, בשבילי זה הרגשה של חיים ומוות. תרחמו, אל תקלו ראש'.

אני מתמלא בבדלי ידיעות / שמועות / חדשות / אמירות / שמות / תאריכים / יעדים, שרק גודשים אותי בספק שאוכל את נפשי העדינה, מה לעשות??? שומע על ההוא שכבר טס, לא לוקח סיכונים. ההוא קנה כרטיס. ואני כוסס ציפורניים לא מסוגל להפקיר את המשפחה כל כך מוקדם ואח"כ לגלות שהיה לשווא, ממתין בלי נשימה.

י' אלול

השמועה תפסה אותי באוויר הפתוח של חתונת קורונה.

"עצרו אנשים בקייב! לא נותנים להם להיכנס! רוצים להחזיר אותם לארץ".

האוויר, שגם כך לא היה מי יודע מה, נעצר, מההה??? ויהודי צדיק אחד שהיה בחתונה אומר "רבינו אומר שריקודים יכולים להמתיק דינים, בוא נרקוד חזק בחתונה שירחם ה' ויושיע".

תוך כדי נשמעת צפירת הרגעה, היה חסר להם מסמכים מסויימים הנדרשים לצורך הכניסה לאוקראינה בעידן הקורונה. אהההה

י"ז אלול

שערי אוקראינה נטרקים מאחורי, אני כאן והם נסגרו. ממשיך להאמין שבסוף יצליחו לסדר משהו.

אבל,

הלחץ נוגס בי עוד ועוד, והשמועות הולכות ורבות, 'בכל מתווה שיהיה ראשונים יכנסו אלו שבגבולות', 'מה שלא יקרה אלו ש'יושבים' על הגבולות יכנסו'. לא יכול לסבול עוד את ההישארות כאן. כולם טסים לבלארוס לא מסוגלים לעמוד באפס מעש, גובר בי הרצון ליסוע.

בינתיים אורז מזוודות בכוננות טיסה לכל רגע. אם יודיעו שפתחו באותו רגע אני ממריא, לא לוקח סיכונים. המחיר?!? לא משנה כלל.

מתגבר הלחץ מ...אשתי שאצא לבלארוס... מה שבטוח בטוח.

אבל הספק אולי יוכלו לבסוף להיכנס ישירות מהארץ אוכל בקירבי, לא מסוגל להיפרד מהמשפחה לזמן רב. הצד שאולי לא יהיה כניסה לא עולה כלל בדעתי.


כ' אלול

לא עומד בלחץ. לא מסוגל להישאר במקום. קונה כרטיס לעוד מספר שעות דרך גרמניה לבלארוס עס אחי וחבר.

אשתי מאושרת. מכינה לי את המזוודות. אין כבר זמן להכין סנדוויצ'ים מושקעים לדרך. מעיר את הילדים, נפרד מהם אחד אחד, מבטיח שאשוב מהר... ועגלה עם בובה.

ליל כ"א אלול 01:50 בלילה

עולה על רכב של חבר בדרך לשדה התעופה. בדרך לבלארוס - תחנה בדרך לאומן...


* לתשומת לבכם: הזכויות על חומר זה (כמו שאר החומרים המתפרסמים בפורום), שייכות לכותב. אין להוציא ולהעביר ללא רשות מפורשת *

 

עטרה ד

משתמש מקצוען
וואו, חיכיתי למשהו כזה!
אבל בבקשה, אם אפשר לא לצנזר...
תכתבו את הקשיים, את הציפיפות, את הבלי מסכים, בלי מסיכות, תארו לנו איך מרגישים 'אור בהירות הדרך' באמת באמת.
תודה רבה!
 

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

- פרק א' -

כ"א אלול שעה 03:00 לפנות בוקר

הפקידה ב'צ'יק - אין' שואלת אותי: לאן? אני עונה לגרמניה. לבאלרוס? היא שואלת, ואני נכנס ללחץ למה זה אכפת לה?!? שמועות שונות כבר מסתובבות על עיכוב ומניעת חרדים מלטוס לבלארוס, עניתי "כן" מחוסר ברירה, הייתי מוכרח שתסדר לי כרטיס עלייה למטוס בגרמניה, חששי התבדה כשהיא הושיטה לי את הכרטיסים והדרכון ו"נסיעה טובה".

אין זמן כל כך להיכנס לבית חב"ד, אבל אי אפשר בלי, נכנס, עושה סיבוב, פוגש חסידי ברסלב מכל הארץ זרוקים בחדר המבוא ובפיהם סיפורים שונים שהבריח התיכון של כולם הוא הכמיהה להגיע לאומן, אחד נוסע ללונדון ומשם ימתין להמשיך לאומן, הוא מפחד להמתין בארץ, מחמת החשש שמרחף בחלל שיסגרו את שערי הארץ לכשיפתחו שערי אוקראינה. אחר הגיע מניו יורק וממתין לטיסת המשך בעוד מספר שעות לבלארוס, רעהו הושב לכאן מקייב - כואב הלב והוא "נשאר כאן! עד שימצא טיסה לבלארוס".

עולה למטוס, מנסה לישון, המושב האמצעי לא בדיוק מתאים לכך.

כ"א אלול שעה 06:40 בבוקר

נחתנו בפרנקפורט. הטייס מוסר נאום חוצב להבות בשפה כל שהיא לכל הנראה גרמנית. שערי המטוס נפתחו אחרי המתנה ארוכה מהסטנדרט, ואנחנו שועטים לשערי המטוס לטיסת המשך שאמורה להמריא ב-07:15, האפשרות שנאחר מרחפת בחלל, למרות הביטוח שקיים מחברת הטיסה לאף אחד לא מתחשק לבלות מעט במדינה הארורה הזו.

בסביבות השעה 07:00 הגענו לשער העליה למטוס, והנה הוא... סגור, חשוך וריק, אכזבה וצער מילאו אותנו, פספסנו, הטיסה יצאה לדרך בלעדינו. עמדנו ליד השער תמהים מה לעשות כעת וממתינים ליתר היהודים שהיו איתנו בטיסה ואמורים להצטרף אלינו לטיסת המשך.

אט אט התאספו עוד אנשים, ועולה קריאה להתפלל שחרית ובסיומה לבחון את המשך צעדינו, יהודי אחד שסחב מזוודה וילד חצי ישן טוען שלא כדאי להתפלל כעת, אולי לגשת למודיעין שיעכבו את המטוס, דנים ודנים והנה מתקרב יהודי נינוח גורר מזוודת יד, "מה הלחץ? בוא נתפלל, יש עוד זמן עד הטיסה", "היא יצאה" גיחכנו, "מה פתאום, השעון באירופה הוא שעה אחת אחורה מישראל, כעת 06:00". צפירת הרגעה נשמעה בין הנוסעים המבוהלים, והחלנו בתפילת שחרית נרגשת בפינה צדדית בטרמינל. במוחי עובר כל התפילה 'ניצחנו אותך, היטלר'.

בסיום התפילה, הדיילים מלחיצים כבר לעלות למטוס, ואני פותח את התיק יד בחיפוש אחר משהו לאכול, אשתי דחפה לי כיכר לחם שלם וחבילת גבינה צהובה סגורה "א"א לדעת מה יהיה לך שמה לאכול", שידכתי בין פרוסת גבינה לשני פרוסות לחם, מעל התיק יד הפתוח בצורה ברברית משהו, מרגיש לי לא מסודר ונוח אבל ברירה לא הייתה לי, רק נותר לחלום על הסנדוויצ'ים שאשתי מכינה לי מדי שנה לדרך...

08:00 בבוקר

המטוס התרחק מהמדינה הרוויה בדם של אחינו, חסר באוויר את השמחה שקיימת כל שנה ב'נסיעה לרבינו'.

במושב לפני מוחא כף אדם נטול סממן יהודי חיצוני, לצערי, ואומר "אנ"ש, שמחה, נוסעים לרבינו", "אנ"ש אוהב אותכם", בשנה כתיקונה אולי הייתי נרתע לחוש מהאנ"ש שלו... אבל כעת הוא מרומם את מצב הרוח שלי, משהו מהמחיצות והגאווה שלקחנו עימנו מדי שנה נסדק הפעם... והוא מצליח לשמח אותי, רק ניסתי לבחון אם הוא שתוי כבר בכזו שעה, אבל לא, זה משהו טבעי בו.

במהלך הדרך התברר ששמו עמיחי והוא מתגורר בדימונה, וכבר 18 שנה טס לאומן! יותר ממני.

"חנניה - עמיחי קורא לחבירו שישב בסוף המטוס - תכין סנדוויץ' עם טוֹנָה לטייס", "חנניה הנה הטייס, יצא לעשות סיבוב במטוס", "תגיד - פונה לדייל - יש לטייס מובילאיי? איך הוא יודע לטוס?", בקיצור כל הנסיעה העלה את מפלס המצב רוח של יהודי המטוס.

13:15 בצהריים

גלגלי המטוס נשקו לאדמת בלארוס, המטוס ניתר כדרכם של טייסים החפצים לנקום בנוסעים שבשלם הוצרכו לקום מהמיטה השכם, ולאחר נסיעה ארוכה בשטח השדה המטוס חנה בפתח הטרמינל והמתין בסבלנות לצינור שישאב את נוסעיו לחירות.

האמת, ציפתי לראות טרמינל מוזנח ומיושן כמו הסיפורים על רוסיה הקומוניסטית, אבל ממש ממש לא, טרמינל חדיש למראה נגלה לעיננו, הדבר היחיד שהזכיר לנו שאיננו באירופה או ישראל הם השוטרים ששרצו בכל פינה ובחנו את פני נוסעים העוברים על פניהם בחשדנות.

ברוכים הבאים לעיר מינסק שבמדינת בלארוס. את פני קידם פקיד זועף שלא מצליח להבין למה אני עם מסיכה, ושוטר שמסמן לי בחבריות להוריד את המסיכה. הבנתי את הכיוון והורדתי, לא נצפה אפילו אזרח בלארוסי אחד! בשטח השדה כולו עם מסיכה, מעט אזרחי חוץ נראו עם מסיכות ומלבדיהם מאומה, הקרונה נותרה מאחור אי שם בישראל. פה. אין. קורונה. נקודה. סוף.

ההלם היכה בפני כשניגשתי לעמדת הצ'יינג', דולר אחד שווה ערך ל-2.68 רובל בלארוסי! מוזר ביותר, בלארוס לא ידועה כמדינה חזקה ומובססת כל כך עד שהשער שלה יגבור על השער של השקל הישראלי. נזכרתי בסיפור שבשלטון האימה של סטאלין הוא קבע את שער המטבעות על דעתו, ואולי גם כאן זה הסיפור. היה לי קשה לקבל את השער המטורף הזה, אבל גיגול קצר העלה שזה השער האמיתי, עדיין חששתי שגם ברשת ייתכן שטיפלו הקומוניסטים דכאן.

כשהגעתי לארץ בדקתי זאת, ואכן דולר אחד אמריקני שווה ערך ל-2625.76 רובלים בלארוסים! ווי על הזוזים הרבים שאבדו לנו שם... (עדיין זה מוזר לי, אם יש למי מבין הקוראים הנכבדים הסבר, אשמח לשמוע).

התחנה הבאה הייתה קניית סים בלארוסי לטלפון.

ניגשתי לקיוסק קטן בקומה שניה במתחם הטרמינל ששליטים מאירי עיניים הודיעו שניתן להשיג סים מחברת 'לייף' בין כתליו. נעמדתי בתור שכלל שישה ישראלים שבאו לכאן לאותו מטרה כמוני. התור לא זז, גם לא באיטיות, כמה זמן לוקח לקנות סים??? הראשון שבתור מסתובב ומודיע "תכינו דרכונים", דרכונים למה, "לא יודע נראה לי שהסים הולך בעסקת חבילה יחד עם חלקת קרקע קטנה היכן שהוא במדינה" הוא מגחך ומסמן על הררי טפסים שצריך למלאות ולחתום, על צילום דרכון שעורכים לו ועוד ביורוקרטיה קומוניסטית ארוכה.

התייאשתי. עצבי פקעו וירדתי למטה. פוגש למטה המוני חסידים מכל הארץ ממלאים את כל המושבים והמסדרונות, מיעוטם מאמריקה ולונדון, המראה מזכיר מעט את שדה התעופה קייב בימים של ערב ר"ה.

יצאתי לרחוב, וכמו כל המדינות מסוג זה, עטים עלי מספר נהגי מוניות, "טקסי, טקסי" "מיסטר, טקסי", ואני קולט שלראשונה בחיי טסתי מבלי לדעת לאן אני טס, לא יודע להיכן אני נוסע מכאן, ממש שום שמץ של מושג. ניגשתי לאנשים מנסה לברר מה הכיוון? להיכן נוסעים מכאן? ומה כולם עושים?

והתברר לי כך:

שישנם שלוש יעדים לנסיעה. הראשון כפר הנופש צ'איקה, שנמצא בבעלותו של איש החסד מזכה הרבים הרב משה פימה שליט"א מחשובי חסידי קרלין שמשכיר את כל השטח לטובת חסידי ברסלב ובכלליות מוסר את עצמו לסייעם בכל האמצעים העומדים לרשותו.
אם כי הסתייגו "שצ'אייקה כבר מלא לגמרי, והרב פימה שולח את כולם לפניסק מחוסר מקום".

היעד השני המרכזי הוא העיר פינסק, שבקרבתה קיים מעבר גבול יבשתי עם אוקראינה שגם שם מתקבצים יהודים לע"ע, ויש שם קהילה יהודית פעילה וחנות עם מוצרים כשרים.

היעד השלישי העיר הומל - רומל שבלשון המקומיים מכונה 'גומל' מחמת חסרון האות רי"ש בשפתם. אין שם קהילה יהודית פעילה ואין שם כמעט יהודים, היתרון היחיד של עיר זו שלכשיפתח הגבול אזי 'אומרים' ששם יפתח מן הסתם, כי שם נמצא המעבר גבול היבשתי המרכזי ביותר בין אוקראינה ובלארוס.

שפת הכביש מלאה בקבוצות יהודים הדנים לאן ליסוע מכאן, ואני בניהם מתלבט, אחי וחברי סומכים עלי ונעלמו מן השטח לעיסוקיהם, ואני לא יודע לאן לפנות.

נותר כעת רק נהג אחד רשמי של שדה התעופה, ואני חושש שיעלם מכאן ואעמוד לפני שוקת שבורה בלי אפשרות נסיעה או שאוכרח ליסוע עם סתם נהג מקומי לא רשמי - דבר מסוכן מאוד שעלול להיגמר בשוד ח"ו וכדו'.

הנהג שואל אותי "לאן?" ספונטנית נפלט לי "לאומן - אוקראין", הנהג צוחק ומסמן לי ידיים אזוקות, "נואוו, אוקריאן" ומקנח בסימון של ידיים צלובות לאות כי סגור, "גומל, גומל" אני אומר לו והוא דורש 150 דולר ניסתי להתמקח אבל הוא עמד על שלו, נכנעתי והסכמתי למחיר.

אחרי שהעלה את המזוודות, פינתי לחפש את אחי - חיליק (שילבשו שמות יותר טוב, וסליחה על האיחור) וחברי נחמן, והם אינם, הנהג מתחיל לרטון ואני מנסה לבדח אותו באמירות רוסיות ולהשיח את דעתו, לאחר מספר דקות הוא מתרגז, ואני מתכופף עד הקרקע עם יד על הלב ומבטיח שאני רץ לחפש אותם ומבקש שיאות להמתין "וואן מינוט", את נחמן אני רואה נטוע אי שם בתוך התור לקניית סים, בחור עקשן, אני מאיץ בו, ושב לרכב מוצא בו כבר את חיליק.

לאחר מספר דקות ארוכות שהנהג מבהיר שייקח עוד כסף וכו', ואני חושב 'פששש, מעט מושגים ישראלים יש להם כאן, לא כמו האוקראיניים' נחמן מגיע והנהג פותח בנסיעה.

18:30 אחרי צהרייים

לאחר כארבע שעות נסיעה נכנסנו בשערי העיר גומל, הנהג פונה אלינו ושואל לאן ליסוע כעת, אני נחרד, אין לי מושג לאיפה להגיע, איזה הפקרות!!! מעולם לא הייתי בסיטואציה מוזרה כזו, טס בלי לדעת לאיפה להגיע, נוסע בלי יעד ברור. ניסתי לענות לנהג "הוטל אלעס יודא" התפללתי לה' שיבין הגולם הזה משהו מבליל השפות שפלטתי, וגם אם יבין שיהיה לו מושג איפה יש כאן יהודים, אבל הוא לא מבין, מתעצבן, זועף ומקלל, ורוצה להורידנו ברחובה של עיר... ואין לי מושג אנה אני בא...

 

קופי 100

משתמש מקצוען
מנוי פרימיום
פרסום וקופי
מרתק ואותנטי.
תמשיך ככה, עם התיאורים המפורטים גם של הדברים הקטנים, זה מה שהופך את הקריאה לחוויה יוצר חיבור.
 

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה
זה בכל העולם, לא מאפשרים לקנות סים אנונימי. ענין של מלחמה בפשע.

חוץ מזה נפלא, מחכים להמשך.
מדובר על סים בסגנון 'טוקמן' שניתן לקנותו בישראל, אוקראינה וטורקיה (אלו אני יודע בוודאות) ללא פרטים מזהים.
 

אשר שרבר

משתמש סופר מקצוען
נפלא, בלמ"ד קמוצה כמובן.
האמת שהייתי במתח כל זמן שהיית בלי סים. אבל קיבלתי דשי"ם ממעבר הגבול ששלומך מעולה. והמצב רוח אמנם רוקד עולה ויורד אבל במגמת שיפור.
אנחנו מחכים להמשך התיאור.
 

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

- פרק ב' -

נחמן מנסה להציל את המצב "יש לי את המספר של 'טוביאס' שכבר נמצא כאן בבלארוס ואולי יש לו מושג, שמעתי שגם הוא רוצה להגיע לגומל". שיחת טלפון קצרה הסתיימה באנחת רווחה "אההה, מלון פרדייז", גחנתי לנהג והכרזתי בחיתוך אותיות "הוטל פרודייס", בעצביו כי רבו לאט הבלארוסי לתוך המכשיר שלו " הוטל פרודייס", על המסך עלה תרשים נסיעה ובתחתית נרשם '7 минут до места назначения' שיערתי שהמשמעות היא שבע דקות הגעה ליעד.

18:42 אחרי צהריים

אחר שבע דקות, הנהג הגיע למקום הומה אדם בצורה חריגה וחונה מול מדרכה בהמתנה שהנטל, קרי אנחנו נסתלק מרכבו, אחר תשלום מלא כמובן. נשארנו לשבת תמהים לאן הגענו? מספר בנייני ענק סביבנו, מספר לא מבוטל של אוטובוסים רגילים וחשמליים, המוני אנשים ממהרים, כמה מוניות משונות חונות לצידנו, ואיפה המלון???

"וי הוטל?" פניתי לנהג שבתגובה סימן לאחור לאיזה בניין ענק. מפלס המצב רוח של הדרייבר החל להתחמם על ההתענגות המיותרת שלנו במושבי רכבו והוא פתח בסערה את דלת הנהג והחל להוציא את המזוודות. פניתי לנחמן וחיליק ואמרתי בואו נצא ונראה מה לעשות.

מהכביש ניסתי לקרוא את הכתוב על הבניין שסומן ע"י הנהג ובאותיות קידוש לבנה רוסיות אנגליות ועוד שפה לא מזוהה נרשם 'הוטל - הוטל - הוטל', אני ניצב מסתפק הזהו פרודייס? אבל זמן לברר לא היה, והנהג שסיים לשלוף את זעמו והמזוודות הושיט את ידו לקבל את המגיע לו. ברצוני לבצע אימות שאלתי "הוטל פרודייס? דא?" והוא כלולב נענע בראשו "דא, דא, פרדייז".

הוטל גומל.jpg

שילמנו. תפסנו את המזוודות בידיים. התלבטנו לרגע. ובצעדים מהוססים השתרכנו לעבר המלון.

"הרב, הרב", נשמע קול זועק מאן שהוא, "הרב - - -", אני נושא עיני אל מקור הקול, והנה מאחת הקומות העליונות של המלון מוציא ילד את ראשו מהחלון וזועק לעברי, אני מנסה לפענח מי זה ועל מה זה, והנה ילד מהחיידר שאני מלמד בו קורא לעברי ומנופף לי לשלום. 'אהההה' נפלט לי, מרץ ננסך בידי הלופתת מזוודה.

צעדתי גל ושמח בלבבי מה לי פרודייס מה לי מלון אחר, העיקר להיות עם יהודים. אני מסמן לו 'איפה הכניסה למלון?' הוא מצביע תחתיו ומסמן 'כאן'.

התייאשתי כבר להתייחס למבטי העוברים והשבים שמימיהם כנראה לא ראו יצורים נוחתים מהחלל עם בגדים שחורים + זקנים + כובעים משונים + וצועקים ברחוב לילדים בחלונות, ומיהרתי לאתר את פתח המלון.

כשכמעט נלאתי למצוא את הפתח, בתוך ים הדלתות שבחזית הבניין, ראיתי את הילד החמוד אץ לעברי בעליזות מאחד הפתחים והזדרזתי לעברו, שמח לראותו כמו שמעולם לא שמחתי... ונכנסנו למלון.

18:50 כמעט ערב

הפקידה בקבלה הסתכלה לעברינו ואז לצדדים, מבקשת מפלט, נעמדנו ליד הדלפק והסתכלנו לצדדים, מאיפה מתחילים? איך מזמינים חדר כשכל הידע שלנו ברוסית מסתכם בפנטומימה רחבה, שבשעות האחרונות שבהם שהינו בבלארוס הוברר שהתושבים כאן מתקשים להבינה...

"נחמן - אמרתי לילד - יש אתכם מישהו שיודע אנגלית?" נחמן הינהן ופנה לאחור להזמין מעלית. התרווחנו על הספות שבחדר הקבלה, איזה סיעתא דשמיא, ברוך ה'.

תוך כדי המתנה למתורגמן האזנו לפירוט רחב אודות חדרי המלון מנתן הקטן - אחיו של נחמן.

התברר שיש שני סוגי חדרים, חדר זוגי עם שני מיטות. וחדר יותר גדול עם מיטה גדולה וספה גדולה ונפתחת שגם עליה ניתן לישון. הסוג הראשון והקטן יותר עולה 62 רובל ללילה והיותר גדול 72 רובל. נשמע נחמד. אבל פינו וידינו כבולות לשכור עדי יבוא המתורגמן הגואל.

נחמן חזר עם בחור נמרץ עם פאות מתבדרות ברוח למרגלות כיפה ענקית שהושיט את ידו לברוכים הבאים. הבחור התחיל להסביר איזה סוגי חדרים יש וסוכם שאנו מעוניינים בחדר הקטן של ה-62 רובל. "ואיך תישנו שם שלושתכם?" חייכנו "נסתדר".

הבחור התחיל להסביר לפקידה באנגלית על החדר שאנו מעוניינים, והתברר שגם אנגלית זה לא הצד החזק שלה... פקידה במלון... חשנו חסרי אונים. ואז הציל את המצב אבא של נחמן - רועי שירד אף הוא לקבלה באותם רגעים לקבל את האורחים החדשים מארץ הקודש.

"מה העניינים? שלום הרב", לחצנו ידיים והסברתי לו במה אנו מעוניינים.

רועי פנה לפקידה בלשון מטובלת בבליל שפות + פנטומימה נחרצת + חפצי עזר ותמונות שנכחו בחדר על מבוקשינו. השיחה התחלקה בערך כך, הטרוניות בעברית, העצמים באנגלית, והשיח ברוסית מפונטממת.

כשסוף סוף קלטה במה אנו מעוניינים, הושיטה לעברינו מפתח שאליו מחובר מחזיק מעץ בגודל של כ-10 סנטימטרים בצורת קונוס עבה שרשום על גבה 506, וביקשה מאיתנו את הדרכונים.

רועי שהושיט לה את הדרכונים סינן לעברינו, "מה עובר עליכם, ביקשתם חדר של שניים ואתם מביאים לה שלושה דרכונים??? תחליק את זה, ככה עדין, בלי רעש - קירב באיטיות דרכון אחד לכיווני - אל תעשה טעויות".

"ברוך ה', מזל טוב, ברוכים הבאים", גרר רועי את מזוודותינו לעבר המעליות, "אתם קומה אחת מעלינו אנחנו בקומה ארבע ואתם בחמש. יאללה תעלו, הרב, אנחנו מחכים לכם. עוד עשרים דקות מנחה".

"איפה מנחה?"

"אצלינו בקומה. אתה תראה כבר, עשינו במסדרון כמו בית כנסת כזה, סגרנו אותו עם ווילון".

כ"א אלול, 19:00, ארבעים דקות לפני השקיעה

פתחנו את הדלת ששלט מוזהב הודיע כי מספרה 506 ולעיננו נגלה חדר קטן עם שני מיטות, על כל מיטה מצעים, כרית ושני מגבות, בפינת החדר מיני מקרר, מתחת לחלון ענק בחזית ניצב שולחן עץ צר ופשוט, ועליו שני כוסות חרס קטנות יושבות על צלחות תואמות ומתחתם מפיות לבנות.

בתחילת החדר קיימת דלת נוספת, שבתוכה מקלחת קטנה עם מחיצה מזכוכית בינה לבין השירותים, ועל מתלה קטן בתוכה ניצבים מספר שקיקי סבון ובקבוקון נוסף.

נפלנו על המיטות בחדר. מעט מנוחה אחרי יממה של נסיעה ותלאות משונות. מזדרזים להתמקם שלא לאחר את תפילת מנחה. "איפה תישן חיליק"? שאלתיו, הוא העדיף לא לשלם על מיטה, "על הרצפה, אלי, אל תדאג", טוב לא דואג.

ירדנו לתפילת מנחה בקומה 4.

 

anotherית

משתמש סופר מקצוען

+shira

משתמש סופר מקצוען
אחת הכתבות הטובות שקראתי החג. אבל כרגע אני אבודה איפשהו בגומל ודי מתייבשת. מה קורה?
 

וי שלוק

מהמשתמשים המובילים!
כתיבה ספרותית
מוזיקה ונגינה

- פרק ג' -

נכנס למעלית רוסית קטנה, יורד קומה לקומה ארבע. למה במעלית? ככה. בבני ברק אין לי מעלית, ודאי שלא כזו. תבינו. חיפשתי על הקירות תפילת הדרך לצונח במעלית או לחילופין חגורת הצלה / כסא מפלט ואיין. אחרי מספר שניות של נשימה עצורה נחתתי בתרועת פעמון וטלטול לא קטן בקומה ארבע.

בחזית הפרוזדור הראשי ניצב קיר חלונות שמשני צידיו יוצאים פרוזדורי החדרים כשני זרועות, כשמפרוזדור אחד לחבירו נמתח וילון שיצר מובלעה קטנה ובו בית כנסת מאולתר שהוקם ע"י היהודים 'המקומיים' - ככה כונו על ידינו כל אלו שכבר שבוע וחצי שוהים כאן והתמקמו בציפייה עקשנית לרגע שיוכלו להמשיך הלאה לאומן.

בית הכנסת בקומה 4.jpg

על הפנים היה ניתן לראות מי מקומי ומי טרי. המקומיים ישבו שרועים משהו על הכיסאות, לא בדיוק מסודרים ומבטם מבודח למראנו. "ברוכים הבאים לבלארוס" הכריז מישהו בקריינות. בביישנות המתנתי בצד לתחילת התפילה, ואט אט התאספו - ארבעה מבוגרים (כבני חמישים - שישים! הייתי בטוח שזו הרפתקאה לצעירים בלבד), שישה אברכים צעירים, שלושה בחורים וחמישה ילדים.

בסיום התפילה, לחצו לנו כולם ידיים והתאספו סביבנו מבררים מתי באנו ומהיכן? שמחים לפגוש יהודים חדשים. גיוון.

ואז הגיעו ההדרכות:

מקווה - יש מקווה בעיר, כמובן. כמו כל עיר שיש בה קהילה יהודית פעילה משהו. אבל 'הרב' לא מוכן שיטבלו שם גברים ולכן נוסעים לנהר שעובר בסמיכות לעיר.

איך מגיעים לנהר? "אפשר ליסוע באוטובוס קו 4 שעובר ממש מתחת למלון", ואיפה יורדים? "ממש פשוט, לא יודע להסביר עכשיו אבל ממש פשוט".
ואפשר ליסוע עם מונית. "ומה אומרים לנהג?" "אומרים לו וואדה ועושים ככה עם הידיים", ההוא מתחיל לשחות בחלל המלון ולהרים את הראש ולהוריד באמצע ה'חזה'. אני מגחך... לא מתאפק. מדמיין את עצמי עושה את זה לנהג בתוך המונית ונתקע בתקרה... אךךךך הראש.
טוב בסדר. זה המקווה.

תפילות: רועי עונה לי, "אנחנו מתפללים כאן את כל התפילות. ויש כאלה שהולכים לבית הכנסת המקומי, נמצא ארבע דקות הליכה".

"איך אני מגיע לבית הכנסת?"
"פשוט מאוד, אתה הולך כאן ישר רק ישר, ומגיע". התייאשתי מההסברים הפשוטים מאוד שלהם, ואמרתי לעצמי שמחר אלך עם מישהו למקום.

"ואוכל. אתה יכול לקנות פירות וירקות כאן בחנות ליד , ו'הרב דוד' יש לו רשימה של מוצרים כשרים שמותר לקנות כאן. ויש אפילו בחנות חומוס עם תעודת כשרות של הרב לאזער".

"מי זה הרב דוד?"

"זה הרב של המקום כאן. יהודי ישראלי בן תורה, בוגר תפרח". מעניין.

"ובשבת הולכים לאכול אצל הרב". "שששש" היסה אותו מישהו, "מי אמר לך שהרב יכול? גם ככה הוא קורס", לחש לו בקולניות שהגיעה לאוזני.

פניתי לשוב לחדרי, הפעם במדרגות, ולהפתעתי אני רואה חבר שלי, ירושלמי. "מה אתה עושה כאן?" שמח למראי, רציתי לענות לו 'סתם שעמם לי בארץ, אז יצאתי לראות עולם. אבל מה אתה עושה פה?' אך עניתי "מה שאתה עושה". "אני כבר שבועיים פההה" נענע הירושלמי את זרועי בכוח ובידו הפנויה נפנף באצבע לאמת את דבריו. רציתי להבהיר לו שאין קשר ליד שלי אם הוא פה שבועיים. "באמת?!? שבועיים?!?" נדהמתי בזיוף, "מה אתה אומר".

"איפה אפשר לקנות סים?" שאלתיהו.

"כאן למטה, מתחת למלון יש חנות לפלאפונים וסימים".

ירדתי ללמטה, ופניתי לחפש איפה היא החנות 'כאן'. שמוכרת פלאפונים וסימים.

מאחורי דלתות כפולות, כמו מירב החנויות באזור הזה, קניתי סים בלארוסי בהצגת דרכון כמובן. נדהמתי לשמוע שמחיר דקה לארץ היא 1.68 רובל כלומר בערך 2.20 ש"ח. אני רגיל לשוחח שיחות ארוכות, מה אעשה כעת?

המשכתי משם לסופרמרקט הסמוך שמכריז 24/7. פעם ראשונה שהצירוף הזה לא מעורר בי בחילה. סופר מודרני במושגי האיזור בעל שני פתחים משני זוויות הרחוב, צבעוני ומואר. לא משהו שהתרגלתי לראות בחלק זה של כדור הארץ.


סופרמרקט.jpg

 
נערך לאחרונה ב:

מ"ם

משתמש סופר
מנוי פרימיום
בוגר/תלמיד פרוג
איור וציור מקצועי
יומן בעל ערך היסטורי לדורות!

כתיבה יפה ומעלה חיוך. לא פשוט בסיטואציה הזו.

ו... מעניין לאן היית מגיע אם באמת היית הולך ישר ישר וישר.
 

אולי מעניין אותך גם...

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק קנ

א הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ:ב הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ:ג הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר:ד הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב:ה הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה:ו כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּיָהּ:
נקרא  26  פעמים

ספירת העומר

לוח מודעות

למעלה