טור דעה פתוח לדיון | ספר לי על זה...

[גדי ישראלי]

בעקבות סיפורו האיכותי של @גרפולוג ידידי, רציתי להרחיב בענין צורת כתיבת עלילה.

יסכימו איתי כולם (או שלא), שבשורה תחתונה: סופר מומחה הוא סופר שיצליח להחיות את הסיפור עד כדי העברת תחושות פיזית לקורא. (עד כמה שניתן במסגרת הכתוב). ולא רק ברגשות עסקינן אלא גם במצבים פיזיים כגון קור, חום, מחנק...

אני סבור (וכאן כולכם חייבים להסכים איתי), כי באמצעות תיאור מדוייק ומפורט ניתן לעשות זאת. מה שאין כן בסיפור עובדות. ונדגים בדוגמא קלילה לצורך הענין:

מכירים את זה שחוטפים אתכם לצורך כופר נפש? אוקיי, מצטער אתם לא בנים של מיליארדרים. גם אני לא. אבל בואו נשתמש בסצנה קלאסית של חטיפה. החוטפים רעולי הפנים מאיימים על החטוף האומלל להיכנס לרכב ג'י.אמ.סי. ישן בעד דלתותיו האחוריות הפתוחות לרווחה. כידוע, לכל נחטף יש את הדילמה הזו של 'אולי כדאי לעשות הצידה פנה ולהיעלם בקפיצה אל תוככי היער הסמוך'. ואם לכם זה לא ידוע, אז לי זה ידוע בתור אחד שגורף קופה קבועה מסחר עבדים. (אני מצפה ממכם לזהות הומור כשאתם נתקלים בו, בפרט אחרי סדרת החפירות בענין האדמו"ר מקורצוויל). עכשו, ניתן לספר זאת בשתי דרכים:

סיפור –

קובי היסס האם יוכל לזנק אל בינות לעצים ולברוח מידי שוביו.

או תיאור –

אישוניו של קובי זזו לצדדים במהירות. סוקרות את עצי היער הסמוכים אליו בחטף.



כמו כן, את העובדה שחוטפיו קלטו זאת ומנעו ממנו לברוח, גם אפשר לכתוב בשתי דרכים:

סיפור –

החוטף השמן קלט את מחשבותיו של קובי ואמר: "אל תעשה שטויות. אני מצוייד בנשק".

או תיאור –

צליל דריכת הנוקר מאחוריו גרם לקובי להיכנס אל המסחרית כנוע ומובס.



ההבדל ברור?

רק ש- כשאתה כותב עובדות ומחשבות כהווייתן הכתיבה היא ברורה עד הסוף. כשאתה מתאר, יש פעמים שלא תמיד יבינו למה התכוונת ב"גבותיו התכווצו". אני אישית, נהנה מדוק הערפל הזה.

ו- יש מצבים שבשביל לתאר אותם אתה צריך לחוות אותם קודם. בואו נאמר, שלתאר שקיעה אפשרי להתבונן בה פעמים רבות בכדי לכתוב אותה. אבל טביעה? אובדן? נפילה? קל יותר לכתוב שהגיבור כאב והיה לו קשה ושאר מילים מתפייטות מאשר לתאר תהליך של תחושת כאב באופן פיזי.

אבל! לזה נועד פורומנו הקט שמבוסס על חוכמת המקצוענים. התנסויות חוזרות ונשנות יתנו לנו את השפשוף המקצועי בכתיבה זו.

וכאן, אבל בדיוק כאן, המקום לשוב ולחדש את מסורת אתגרי הכתיבה החודשית. רב @נתן גלנט חדש כנשר נעוריך.

נאם הצעיר באלפי מנשה

גד

 

[אשר שרבר]

כמדומני שכולנו נחטפנו בכניסה למקווה בערב יום כיפור בתמורה לכופר נפש, כך שאפשר לחוות ולתאר את זה, אם נכנסים חזק לסיטואציה.
ומי הורה על סגירת אתר החפירות בקורצוויל?
אתגר יכול להיות לא רע לימינו, אולי יעיר אותנו מרבצנו, אבל חשבתי שאתה מאתגר בכיוון עיתונאי, או טור דעה, ועכשיו אני משתמע שאתה מכוון לתיאורי עלילות, אולי מרא דאתרא יתיר ספקותינו.

 

[אפשוטער איד]

לדעתי ברור שהכתיבה בסגנון של תחושות ולא של סיפור גרידא הרבה יותר מכניס את הקורא לאווירה ולמתח הרצוי.
יש משהו בערפיליות הזאת שגורמת להכל להיראות יותר מפחיד,
יש משפטים שהתחושה הכתובה בהם נותנת את הטון,
אך אני לא יודע אם זה מתאים לכל סיטואציה, במקרה שהבאת וודאי שכך.

 

[גדי ישראלי]

לדעתי ברור שהכתיבה בסגנון של תחושות ולא של סיפור גרידא הרבה יותר מכניס את הקורא לאווירה ולמתח הרצוי.
יש משהו בערפיליות הזאת שגורמת להכל להיראות יותר מפחיד,
יש משפטים שהתחושה הכתובה בהם נותנת את הטון,
אך אני לא יודע אם זה מתאים לכל סיטואציה, במקרה שהבאת וודאי שכך.

נכון. יש פעמים שזה לא אפשרי או לא שייך. אבל מאחר וראיתי הרבה פעמים שסופר/ת משתמש ב'סיפור' ללא צורך, הערתי את הנ"ל. ולפי מה שקראתי בספרות שלנו עד עכשו, השימוש בתיאור ובדימויים מקוריים קצת חלש.

 

[גדי ישראלי]

אתגר יכול להיות לא רע לימינו, אולי יעיר אותנו מרבצנו, אבל חשבתי שאתה מאתגר בכיוון עיתונאי, או טור דעה, ועכשיו אני משתמע שאתה מכוון לתיאורי עלילות, אולי מרא דאתרא יתיר ספקותינו.

ראיונות עיתונאיים או טורי דעה הינן תחת כובע הפובליציסט שלי.
באתגרים אני חובש את כובע הסופר.

 

[Natan Galant]

כמדומני שסיפור המתמקד בעובדות בלבד מיועד לז'אנר מאוד מסויים של כתיבה, וצריך לתת קצת תחושות (באיזון ובמידה, לא בכמויות איסתרקיות...)

 

[Natan Galant]

כמדומני שכולנו נחטפנו בכניסה למקווה בערב יום כיפור בתמורה לכופר נפש, כך שאפשר לחוות ולתאר את זה, אם נכנסים חזק לסיטואציה.
ומי הורה על סגירת אתר החפירות בקורצוויל?

משעשע!

 

[נריה מגן]

לדעתי ברור שהכתיבה בסגנון של תחושות ולא של סיפור גרידא הרבה יותר מכניס את הקורא לאווירה ולמתח הרצוי.
יש משהו בערפיליות הזאת שגורמת להכל להיראות יותר מפחיד,
יש משפטים שהתחושה הכתובה בהם נותנת את הטון,
אך אני לא יודע אם זה מתאים לכל סיטואציה, במקרה שהבאת וודאי שכך.

כל מילה

 

[גרפולוג]

גדי, תודה על הציון לסיפור, נקווה שהמשכו יצדיק אותו בעז"ה...

בנוגע לעניין, הגדרת יפה את מה ש'רוצה' כל סופר לעשות. הדוגמה נכונה ומדויקת.

אך הפערים בהגשה בין הסופרים השונים, נובע לדעתי משתי סיבות (על פניו).
האחת, עולם התחושות והרגשות הפנימי של הכותב, המשתנה מסופר לסופר. יש מי שיראה בתיאור סחבת, ויש מי שיתמוגג מכך.
והשנייה, רמת 'הרחפנות' של הסופר. יש מי שיותר 'מקורקע' ורואה את הסצנה מההיבט הטכני / הביצועי, כפי שכינית 'סיפור', ויש את בעל הדמיון המפותח יותר שרואה רבדים נוספים בסצנה, מה שמביא איתו יותר 'תיאור', העלול להגיע למחוזות מופשטים ונעלמים שנדרש תוס' ומפ' להבין כוונת המשורר.

כך או כך, ליבת הנושא 'סיפור או תיאור', יסכימו כולם על 'תיאור'. וככל שיצליח הסופר להפיח רוח חיים ותנועה במילים אותם הוא כותב, הרי שזה מהווה אבן בוחן להצלחת הכתיבה.

אבל הפואנטה נמצאת בכמויות והמינונים הנדרשים. פה הנקודה! ולזה, חכמת ההמונים (ובפרט המקצוענים) עוזרת להגיע לאיזון הרצוי במסגרת ההמון המצוי.

כך שאין ספק שקיימת תועלת גדולה מפורומנו הלא כ"כ קט, המחזיק חכמת מקצוענים משובחים. ועל בשרי ומקלדתי חוויתי זאת ולטובה (כאשר שני מקצוענים משכו כל אחד בקצה החבל, והעמידוני במיצוע)...

כנלע"ד לע"ע. ויש עוד להרחיב בעניין.

 

[עדיאל]

גדי, אמרו לך פעם שאתה יודע לשים את האצבע על הנקודה ככה? כאילו, ממש על הנקודה עצמה?
אז כן.
חיפשתי את המילים, ויפה עשית שהגדרת והבדלת אותם, וכבר אחז"ל אם אין דעת הבדלה מנין.

אז כן, ההבדל בין סיפור לתיאור, היא היא ההבדל בין כתיבה פשוטה לכתיבה ספרותית.
אפשר לספר סיפור, ואפשר לספר סיפור כמו שהמגיד הרב שושן מספר אותו. פשוט לחיות יחד עם הסופר את הסיפור.
כשאתה מספר, אתה מספר סיפור חיצוני, כשאתה מתאר אותו, אתה חי את החוויה. זה מה שאנו מחפשים. וזו הנקודה שעליה אתה, @גרפולוג, צריך לשים את הדגש בסיפורך.

 

[גדי ישראלי]

גדי, תודה על הציון לסיפור, נקווה שהמשכו יצדיק אותו בעז"ה...

בנוגע לעניין, הגדרת יפה את מה ש'רוצה' כל סופר לעשות. הדוגמה נכונה ומדויקת.

אך הפערים בהגשה בין הסופרים השונים, נובע לדעתי משתי סיבות (על פניו).
האחת, עולם התחושות והרגשות הפנימי של הכותב, המשתנה מסופר לסופר. יש מי שיראה בתיאור סחבת, ויש מי שיתמוגג מכך.
והשנייה, רמת 'הרחפנות' של הסופר. יש מי שיותר 'מקורקע' ורואה את הסצנה מההיבט הטכני / הביצועי, כפי שכינית 'סיפור', ויש את בעל הדמיון המפותח יותר שרואה רבדים נוספים בסצנה, מה שמביא איתו יותר 'תיאור', העלול להגיע למחוזות מופשטים ונעלמים שנדרש תוס' ומפ' להבין כוונת המשורר.

כך או כך, ליבת הנושא 'סיפור או תיאור', יסכימו כולם על 'תיאור'. וככל שיצליח הסופר להפיח רוח חיים ותנועה במילים אותם הוא כותב, הרי שזה מהווה אבן בוחן להצלחת הכתיבה.

אבל הפואנטה נמצאת בכמויות והמינונים הנדרשים. פה הנקודה! ולזה, חכמת ההמונים (ובפרט המקצוענים) עוזרת להגיע לאיזון הרצוי במסגרת ההמון המצוי.

כך שאין ספק שקיימת תועלת גדולה מפורומנו הלא כ"כ קט, המחזיק חכמת מקצוענים משובחים. ועל בשרי ומקלדתי חוויתי זאת ולטובה (כאשר שני מקצוענים משכו כל אחד בקצה החבל, והעמידוני במיצוע)...

כנלע"ד לע"ע. ויש עוד להרחיב בעניין.

נהניתי מהניתוח שלך. ואשמח שתרחיב בענין, או פה או בפרטי.

 

[גרפולוג]

גדי, אמרו לך פעם שאתה יודע לשים את האצבע על הנקודה ככה? כאילו, ממש על הנקודה עצמה?
אז כן.
חיפשתי את המילים, ויפה עשית שהגדרת והבדלת אותם, וכבר אחז"ל אם אין דעת הבדלה מנין.

אז כן, ההבדל בין סיפור לתיאור, היא היא ההבדל בין כתיבה פשוטה לכתיבה ספרותית.
אפשר לספר סיפור, ואפשר לספר סיפור כמו שהמגיד הרב שושן מספר אותו. פשוט לחיות יחד עם הסופר את הסיפור.
כשאתה מספר, אתה מספר סיפור חיצוני, כשאתה מתאר אותו, אתה חי את החוויה. זה מה שאנו מחפשים. וזו הנקודה שעליה אתה, @גרפולוג, צריך לשים את הדגש בסיפורך.

יופי! תאתגר אותי עוד עוד עוד.... עד שהמקלדת לא תמצא את האותיות שייטיבו לתאר את הסיפור. העמוד הריק יתנוסס בגאון ויעביר את תחושותיי בתיאור מדוייק.

אני מקבל את הדברים לגמרי. אגב בעיני זה עיקר העבודה.
כי לדמיין את המשך הסיפור, זה עניין של השראה התופסת חלק קטן מהזמן; יחסית לחלק הארי של העבודה, להצליח להעיר את הדברים בתיאור ספרותי. (נראה משהו בסגנון של מתכון. המצרכים - תבנית הסיפור. התיאור - ההכנה ההגשה ו...הטעם!).

@עדיאל זה קל להגיש תיאור בסיפור קצר שלמרות העירפול, הקורא לא מאבד את הצפון.
לעומת סיפוק ארוך ומורכב מדמויות רבות ואירועים רבים. שם אם נגיש תיאורים לא נדע מי נגד מי....
ונראה לי כי התיאור בא על חשבון מספר ההתרחשויות... לתאר התרחשות לוקח פי כמה מילים מלספר אותם.

שלחת אותי למגיד הרב שושן. אכן תיאור של סיפור = מגיד. אבל לא רק.
אשמח שתעלה 2 שמות של ספרים, האחד מספר את סיפורו, והשני מתאר את סיפורו.

- - -
אתה מזכיר לי נקודה ששכנה בראשי, ככה למחשבה... אתן דוגמא.
הסדרה של מ קינן (סדרה מוערכת מאוד בעיני). מתארת סיפורים בצורה מדהימה.
ובאמת בספרה הראשון איסטרק היא הצליחה לשבור קופות.
ונראה כי אכן התיאור מנצח.

בספרה השני מהלהלל גם נראה כי הייתה הצלחה. אבל החלק התיאורי התרחב יותר.

ושים לב שבספר האחרון הוא הגיע לשני כרכים עבים... האם הוא הצליח? אז אין ספק שקראו אותו רבים וכו'
אמממה יש לי איזו השערה שהיו רבים שנרתעו מהאורך (בעיני, הנובע מהגישה התיאורית ולא הסיפורית), וכך אין לי ספק שהיו כאלה שקנו בהתלהבות, ועדיין לא הגיעו אליו... לא בגלל שהוא לא מוצלח. אלא בגלל שהאורך התיאורי הביא את הקורא לנקודת קצה הסבלנות שלו בקריאה.

החשדות שלי בענין, התחזקו מעט כשראיתי שמוכרים את הספרים הללו במחיר הנייר שלהם, בשנה האחרונה. התיאור פשוט הטביע את הסיפור.

לסיכום
1. קל לתאר סיפור קצר מסיפור בהמשכים.
2. אחיזה בתיאור מאפשרת חיבור למסופר אך מונעת באפשרות להכניס אירועים והתרחשויות רבות.
3. מינון התיאור אמור לבוא מתוך שיקלול של כל הסיפור למול קצה הסבלנות של הקורא.
4. תיאור יתר עלול להטביע גם סיפור איכותי ומרתק.

שאלה שנשארה לי פתוחה,
האם מה התפקיד של כל חלק. מיהו המוביל ומיהו המובל? זה נראה לי יותר מכוון אותנו למינון הרצוי.

אפשרות אחת, כמו בעיתון. הסיפור - הוא הגורם היוצר התעניינות במאורע. גם אם היא לא כתובה טוב. כמו בסיפור אירוע חדשותי.
והתיאור - החלק האומנותי שבא לענג את הקורא (שבין כה כבר התעניין ב'סיפור'), כמו ציור אומנותי של תמונה מוכרת שתמיד מוצאת ענין בלב רואיה. גם אם הנוף בה הוא הכותל המערבי שכולנו מכירים. הוא תוספת שבאה לטבל אהסיפור.

אפשרות שנייה, התיאור - הוא לב העניין. הקורא בא להשתעשע מההיגדים השונים של הסופר.
הסיפור - כלי שרת עבור התיאור. והוא בכלל לא המטרה.

זה מייצג בעיני את האסכולות התיעודיות והאומנותיות בספרות.
לדוג' אצל הרב זריצקי נראה מוסכם כי הוא היה מהאסכולה השנייה. לעומת סופרי בני דורינו הנוטים יותר לאסכולה הראשונה.

אבני בוחן
1. סיפור ללא כל תיאור. מול תיאור ללא כל סיפור. מה תקראו? (התשובה, לא זה ולא זה - לא עוזרת כאן).
2. גב הכריכה של הספר מה יש בו בדרך כלל? קטע תיאורי או סיפורי? במילים אחרות עם מה לוכדים את הקורא בהתחלה. עם התיאור או הסיפור?
3. מה מוכר יותר?...

זהו הארכתי.
תורכם

(@יואל ארלנגר מה דעתך? היא מעניינת אותי.
איפה הוא? יש היום איזה דינר שאני לא יודע???)...

נהניתי מהניתוח שלך. ואשמח שתרחיב בענין, או פה או בפרטי.

תודה. הרחבתי, ויש עוד להרחיב, אבל עכשיו תורך....

 

[עדיאל]

אבני בוחן
1. סיפור ללא כל תיאור. מול תיאור ללא כל סיפור. מה תקראו? (התשובה, לא זה ולא זה - לא עוזרת כאן).
2. גב הכריכה של הספר מה יש בו בדרך כלל? קטע תיאורי או סיפורי? במילים אחרות עם מה לוכדים את הקורא בהתחלה. עם התיאור או הסיפור?
3. מה מוכר יותר?...

1 - אישית אקרא תיאור ללא סיפור, אם כי השאלה מכשילה. כי אין תיאור ללא סיפור, וההיפך קיים גם קיים. תשובתי היא כמובן על העיקרון.
2 - נדמה לי אכן שסופרים נותנים את הדגש על התיאור.
3 - אין לי תשובה. לא מכרתי ספר מעודי. לצערי.


התיאוריה שהבאת על מ. קינן, היא תיאוריה. יתכן שהיא צודקת. אישית בלעתי את כל הסדרה בשקיקה. אבל יתכן שההמון הרגיש בספר השלישי שזה 'אובר'.
מאידך, לא חייב שאריכות התיאור הוא זה שהביא לתחושת השובע בטרם עת. יתכן שהסיפור עצמו מיצה את עצמו.
שתבינו, איסתרק היה חידוש, חידוש מרענן. הבאים אחריו, חידוש הם כבר לא.

משל למה הדבר דומה
לשאלה הנשאלת תמיד לכל יוצר ומפיק. מי קדם למה, יוצר שירים לדוגמא, אסף בידיו כמות הגונה של יצירות משובחות, עד שהחליט כי כשרה השעה לאגד אותם בהפקה משובחת והפיק דיסק שהפך ללהיט.
הדיסק השני, עבד כבר הפוך, הצורך להפיק דיסק, הביאו להלחין ולייצר חומר חדש. זה כבר לא 'זה'.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אני תומך בסיפור, וזה מה שאני רוצה לקרוא באופן יומיומי
בשבתות ובחגים אני מעדיף תיאורים (אם אשתמש בטרמינולוגיה שלכם)

אני משתדל לכתוב כמו שאני מדבר, אבל לפעמים אני נסחף לתיאורים צבעוניים ואסוציאטיבים, מבחינתי זאת נפילה, ואני מעדיף תמיד לספר ולא להתעכב על תיאורים, גם בשל העובדה שהם לרוב נוטים להיות קלישאתיים, מלאים בדפיקות לב ובפלבולי עיניים, ובמידה מסויימת הופכים למלודרמטיים.

 

[יענקי R]

3. מינון התיאור אמור לבוא מתוך שיקלול של כל הסיפור למול קצה הסבלנות של הקורא.
4. תיאור יתר עלול להטביע גם סיפור איכותי ומרתק.

חשוב ביותר!

 

[גדי ישראלי]

לסיכום
1. קל לתאר סיפור קצר מסיפור בהמשכים.
2. אחיזה בתיאור מאפשרת חיבור למסופר אך מונעת באפשרות להכניס אירועים והתרחשויות רבות.
3. מינון התיאור אמור לבוא מתוך שיקלול של כל הסיפור למול קצה הסבלנות של הקורא.
4. תיאור יתר עלול להטביע גם סיפור איכותי ומרתק.

שאלה שנשארה לי פתוחה,
האם מה התפקיד של כל חלק. מיהו המוביל ומיהו המובל? זה נראה לי יותר מכוון אותנו למינון הרצוי.

אפשרות אחת, כמו בעיתון. הסיפור - הוא הגורם היוצר התעניינות במאורע. גם אם היא לא כתובה טוב. כמו בסיפור אירוע חדשותי.
והתיאור - החלק האומנותי שבא לענג את הקורא (שבין כה כבר התעניין ב'סיפור'), כמו ציור אומנותי של תמונה מוכרת שתמיד מוצאת ענין בלב רואיה. גם אם הנוף בה הוא הכותל המערבי שכולנו מכירים. הוא תוספת שבאה לטבל אהסיפור.

אפשרות שנייה, התיאור - הוא לב העניין. הקורא בא להשתעשע מההיגדים השונים של הסופר.
הסיפור - כלי שרת עבור התיאור. והוא בכלל לא המטרה.

זה מייצג בעיני את האסכולות התיעודיות והאומנותיות בספרות.
לדוג' אצל הרב זריצקי נראה מוסכם כי הוא היה מהאסכולה השנייה. לעומת סופרי בני דורינו הנוטים יותר לאסכולה הראשונה.

אבני בוחן
1. סיפור ללא כל תיאור. מול תיאור ללא כל סיפור. מה תקראו? (התשובה, לא זה ולא זה - לא עוזרת כאן).
2. גב הכריכה של הספר מה יש בו בדרך כלל? קטע תיאורי או סיפורי? במילים אחרות עם מה לוכדים את הקורא בהתחלה. עם התיאור או הסיפור?
3. מה מוכר יותר?...

זהו הארכתי.
תורכם

מסכים עם המסקנות שלך. וכאן מגיע שלב נוסף, היאך בונים את הסיפור?
מכיוון שספר מורכב מהרבה דמויות ותפניות בעלילה, וזה גורם להרבה מאד פרטים מורכבים שלא שייך לעמוד ולתאר את כולם. וכמדומני שלזה כיוון פשוטער איד לעיל. והסכמתי גם איתו שאין דנים אפשר משאי אפשר. וכשצריך לספר אז... מספרים.
אבל - ופה אני הולך לתת בראש - בשביל למעט בסיפור אני חושב שצריך להשתדל לבנות את העלילה בעיקר מסצנות מתוארות היטב שמשקפות פרטים וחוסכות סיפורים.
כלומר, אם אני רוצה להכניס דמות צדדית של שלוימי הגיס הרווק המתוסכל והמעצבן של קובי גיבורנו משכבר, לכל צורך שהוא המשפיע על קובי האמור בספורנו זה, אני יכול לספר על שלוימי שהוא גיס רווק מזדקן ולכן קובי... בלה בלה בלנד.
או שאני אשתול את שלוימי בתוך סצנה באופן שישקף את הדמות. כגון, קובי נכנס לחדר בסערה והוא קולט כמה משפטים משיחת טלפון קולנית של שלוימי עם שדכן מפורסם, שלוימי מתרגז על ההתפרצות דוחף את קובי החוצה וטורק עליו את הדלת בפרצוף! והרי לך "שלוימי גיס רווק מתוסכל ומעצבן של קובי".
הודעת מערכת: הדוגמא נבחרה רנדומלית ואין להיתפס עליה באחיזת צבת של סרטן ים קוריאני.

 

[יענקי R]

מסכים עם המסקנות שלך. וכאן מגיע שלב נוסף, היאך בונים את הסיפור?
מכיוון שספר מורכב מהרבה דמויות ותפניות בעלילה, וזה גורם להרבה מאד פרטים מורכבים שלא שייך לעמוד ולתאר את כולם. וכמדומני שלזה כיוון פשוטער איד לעיל. והסכמתי גם איתו שאין דנים אפשר משאי אפשר. וכשצריך לספר אז... מספרים.
אבל - ופה אני הולך לתת בראש - בשביל למעט בסיפור אני חושב שצריך להשתדל לבנות את העלילה בעיקר מסצנות מתוארות היטב שמשקפות פרטים וחוסכות סיפורים.
כלומר, אם אני רוצה להכניס דמות צדדית של שלוימי הגיס הרווק המתוסכל והמעצבן של קובי גיבורנו משכבר, לכל צורך שהוא המשפיע על קובי האמור בספורנו זה, אני יכול לספר על שלוימי שהוא גיס רווק מזדקן ולכן קובי... בלה בלה בלנד.
או שאני אשתול את שלוימי בתוך סצנה באופן שישקף את הדמות. כגון, קובי נכנס לחדר בסערה והוא קולט כמה משפטים משיחת טלפון קולנית של שלוימי עם שדכן מפורסם, שלוימי מתרגז על ההתפרצות דוחף את קובי החוצה וטורק עליו את הדלת בפרצוף! והרי לך "שלוימי גיס רווק מתוסכל ומעצבן של קובי".
הודעת מערכת: הדוגמא נבחרה רנדומלית ואין להיתפס עליה באחיזת צבת של סרטן ים קוריאני.

בקיצור: הדמות הנוספת, או כל דבר אחר, לא תקטע את הרצף של הסיפור, וכ"ש לא תאריכו, בשביל "להתעכב" לתאר אותה מהתחלה. היא תגיע ככה "בהתגנבות אלגנטית" ותזרום עם המלים.
שלמות ספרותית.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

יופי! תאתגר אותי עוד עוד עוד.... עד שהמקלדת לא תמצא את האותיות שייטיבו לתאר את הסיפור. העמוד הריק יתנוסס בגאון ויעביר את תחושותיי בתיאור מדוייק.

אני מקבל את הדברים לגמרי. אגב בעיני זה עיקר העבודה.
כי לדמיין את המשך הסיפור, זה עניין של השראה התופסת חלק קטן מהזמן; יחסית לחלק הארי של העבודה, להצליח להעיר את הדברים בתיאור ספרותי. (נראה משהו בסגנון של מתכון. המצרכים - תבנית הסיפור. התיאור - ההכנה ההגשה ו...הטעם!).

@עדיאל זה קל להגיש תיאור בסיפור קצר שלמרות העירפול, הקורא לא מאבד את הצפון.
לעומת סיפוק ארוך ומורכב מדמויות רבות ואירועים רבים. שם אם נגיש תיאורים לא נדע מי נגד מי....
ונראה לי כי התיאור בא על חשבון מספר ההתרחשויות... לתאר התרחשות לוקח פי כמה מילים מלספר אותם.

שלחת אותי למגיד הרב שושן. אכן תיאור של סיפור = מגיד. אבל לא רק.
אשמח שתעלה 2 שמות של ספרים, האחד מספר את סיפורו, והשני מתאר את סיפורו.

- - -
אתה מזכיר לי נקודה ששכנה בראשי, ככה למחשבה... אתן דוגמא.
הסדרה של מ קינן (סדרה מוערכת מאוד בעיני). מתארת סיפורים בצורה מדהימה.
ובאמת בספרה הראשון איסטרק היא הצליחה לשבור קופות.
ונראה כי אכן התיאור מנצח.

בספרה השני מהלהלל גם נראה כי הייתה הצלחה. אבל החלק התיאורי התרחב יותר.

ושים לב שבספר האחרון הוא הגיע לשני כרכים עבים... האם הוא הצליח? אז אין ספק שקראו אותו רבים וכו'
אמממה יש לי איזו השערה שהיו רבים שנרתעו מהאורך (בעיני, הנובע מהגישה התיאורית ולא הסיפורית), וכך אין לי ספק שהיו כאלה שקנו בהתלהבות, ועדיין לא הגיעו אליו... לא בגלל שהוא לא מוצלח. אלא בגלל שהאורך התיאורי הביא את הקורא לנקודת קצה הסבלנות שלו בקריאה.

החשדות שלי בענין, התחזקו מעט כשראיתי שמוכרים את הספרים הללו במחיר הנייר שלהם, בשנה האחרונה. התיאור פשוט הטביע את הסיפור.

לסיכום
1. קל לתאר סיפור קצר מסיפור בהמשכים.
2. אחיזה בתיאור מאפשרת חיבור למסופר אך מונעת באפשרות להכניס אירועים והתרחשויות רבות.
3. מינון התיאור אמור לבוא מתוך שיקלול של כל הסיפור למול קצה הסבלנות של הקורא.
4. תיאור יתר עלול להטביע גם סיפור איכותי ומרתק.

שאלה שנשארה לי פתוחה,
האם מה התפקיד של כל חלק. מיהו המוביל ומיהו המובל? זה נראה לי יותר מכוון אותנו למינון הרצוי.

אפשרות אחת, כמו בעיתון. הסיפור - הוא הגורם היוצר התעניינות במאורע. גם אם היא לא כתובה טוב. כמו בסיפור אירוע חדשותי.
והתיאור - החלק האומנותי שבא לענג את הקורא (שבין כה כבר התעניין ב'סיפור'), כמו ציור אומנותי של תמונה מוכרת שתמיד מוצאת ענין בלב רואיה. גם אם הנוף בה הוא הכותל המערבי שכולנו מכירים. הוא תוספת שבאה לטבל אהסיפור.

אפשרות שנייה, התיאור - הוא לב העניין. הקורא בא להשתעשע מההיגדים השונים של הסופר.
הסיפור - כלי שרת עבור התיאור. והוא בכלל לא המטרה.

זה מייצג בעיני את האסכולות התיעודיות והאומנותיות בספרות.
לדוג' אצל הרב זריצקי נראה מוסכם כי הוא היה מהאסכולה השנייה. לעומת סופרי בני דורינו הנוטים יותר לאסכולה הראשונה.

אבני בוחן
1. סיפור ללא כל תיאור. מול תיאור ללא כל סיפור. מה תקראו? (התשובה, לא זה ולא זה - לא עוזרת כאן).
2. גב הכריכה של הספר מה יש בו בדרך כלל? קטע תיאורי או סיפורי? במילים אחרות עם מה לוכדים את הקורא בהתחלה. עם התיאור או הסיפור?
3. מה מוכר יותר?...

זהו הארכתי.
תורכם

(@יואל ארלנגר מה דעתך? היא מעניינת אותי.
איפה הוא? יש היום איזה דינר שאני לא יודע???)...


תודה. הרחבתי, ויש עוד להרחיב, אבל עכשיו תורך....

יפה מאוד. אפשר ממש לבנות קורסים על בסיס התגובות באשכול הזה...

לגבי האסכולות, והדוגמא שהבאת: גם בדורנו ישנם מספר סופרים, שנשמת כתיבתם מבחינה 'אסכולתית', חצובה מהאסכולה השניה. ורק לשם דוגמא, אביא כאן את אחד הסופרים המוערצים עלי ביותר [כפי שכבר יכולתם להבחין בעבר מתגובותי כאן...]: ר' מוישה גוטמן. את סיפוריו, אפשר לספר בשלושה מקטעים וחצי, כשכל אחד מהם לא עולה על 153 תווים, שהם 34-36 מילים. ובכל זאת סיפוריו מרוחים על פני גליונות שלמים בעיתונות, וכולם מלאי עסיס תיאורי לפי עניינו של סיפור...

 

[נריה מגן]

יש נקודה ברורה בעניין: הכלל הבסיסי הוא שאין כללים.
אין מתווה שאומר לך עשה כך או עשה כך. כל סופר לגופו, כל סיפור לגופו וכל מקרה לגופו.
זכורני בעבר באחד ממוספי הסיפורים של מודיע כתב חנוך ריגל תיאור שנמרח על שמונה עמודים ללא כל סיפור. לא היה אחד שקרא את תיאורו. לעומתו התפרסם סיפורו של מנחם קלוגמן, שלא כלל אפילו מילה אחת של תיאור, ולחרדתי שמעתי רבים שאפילו נהנו ממנו...
אני באופן אישי אוהב תיאורים בגבול הטעם הטוב, אבל יחד עם זאת אם תהיה לי ברירה בין לתת לקורא להבין את הסיטואציה אשתדל למעט במילים.
אכנס לדבר שמנחה אותי בכתיבה; כלל בקופירייטינג.
עליך לתת לקורא להפעיל את הראש.
כל עוד הקורא לא הפעיל את הראש הוא לא נהנה. נקודה. בשביל ליהנות צריך להיכנס לתוך הסיפור סלאש תיאור הכתוב. כמה שתיתן יותר לקורא לתאר את המתרחש בעיני רוחו הוא יתחבר יותר. על הסופר לתת לקורא את הכלים לדמיין לעצמו את המתרחש, אבל לא להאכיל אותו בכפית.
לכן במקרה הנ"ל שהזכיר גדי אעדיף בבירור את האופציה השניה, שנותנת לקורא להבין מעצמו את המתרחש.
מן הבחינה הזו יש שינוי מסויים בין תיאורי סביבה שתלויים מאוד בסיטואציה (לא דומה חדרו של שלומי בפנימיה, דבר שיכול להיות רלוונטי וחשוב, למספר קני הנברשת שבהיכל הישיבה וצבעה בה בוהה שלומי מידי ערב. החדר צריך לקבל קוים כלליים כדי שהקורא יוכל לדמיין אותו. הנברשת ממש לא), לבין תיאורי דמויות שלעולם לא אתאר. במקרי קיצון אתן לדמות מסויימת להפטיר לעצמו בזעף את פרופיל האישיות של השני. (קובי: אוף! שלומי המעצבן הזה... חושב שבגלל שהוא רווק מגיע לו הכל...).

ויש מקום להאריך ואין זמני בידי. אולי בהזדמנות אחרת.

 

[עדיאל]

נריה, כל מילה.

על אף אהבתי לכל בדל של מילה היוצאת מקצה-קנהו של רב אלוף הסופרים משה גוטמן.
זועף אני על טרחתו היתרה באפיון כל דמות העולה על שולחן מלכים, טרם יגש לספר את סיפורו.
הלה מקבל אבחון מלא, כדף היוצא מתחת שולחן טיפוליו של ג'ורג' הקזאחי, על אהבתיו ושנאותיו, חיבוטי נפשו ותסבוכותיו, הכל באשר לכל.
ואני מתחנן, ר' מוישה, תתחיל לספר כבר. ננסה להבין לבד מיהו הטיפוס שלפנינו.
'בחייך', היו מפטירים כל אותם מושבניקים נחמדים שמשוטטים לרוב בין בתרי נובלותיך...