טור דעה פתוח לדיון | ספר לי על זה...

[משויטט]

דיון כלבבי.
תיאורים אכן מאוד תלויים בסיטואציה כמו שהטיב להבהיר נריה. לפעמים הם מתאימים כמו כפפה ליד ולפעמים כמו דגל למכונית.
המוקש העיקרי בתיאורים, לדעתי, הוא שהכותב, שנמצא בעומק הסצנה, יכול לדשדש בהם בריקוד יחיד מביך ביותר ולא קולט שאין לו שותפים למסיבה. לפעמים הוא נשאב למערבולת של תיאורים קסומים, אבל הקורא הממוצע לא מבין מה הוא רוצה מחייו. כולה חדר של רווק מסכן, סע הלאה. ושם הוא מאבד אותו, לא לפני שהוא סופג ממנו צרור קללות קזאחיות אכזריות.

דימויים הם אומנות בפני עצמה, לבחור את הדימוי הנכון והמקורי שיטיב לתאר את האווירה. וכשזה טוב, אין ספק שזה מוסיף לחווית הקריאה בלי שום השוואה.
ונדמה לי שיואל ארלנגר הוא המבצע המוצלח של כגון דא.

 

[אשר שרבר]

המוקש העיקרי בתיאורים, לדעתי, הוא שהכותב, שנמצא בעומק הסצנה, יכול לדשדש בהם בריקוד יחיד מביך ביותר ולא קולט שאין לו שותפים למסיבה. לפעמים הוא נשאב למערבולת של תיאורים קסומים, אבל הקורא הממוצע לא מבין מה הוא רוצה מחייו. כולה חדר של רווק מסכן, סע הלאה. ושם הוא מאבד אותו, לא לפני שהוא סופג ממנו צרור קללות קזאחיות אכזריות.

אמת

ונדמה לי שיואל ארלנגר הוא המבצע המוצלח של כגון דא.

גם זו אמת

 

[גדי ישראלי]

יש נקודה ברורה בעניין: הכלל הבסיסי הוא שאין כללים.
אין מתווה שאומר לך עשה כך או עשה כך. כל סופר לגופו, כל סיפור לגופו וכל מקרה לגופו.
זכורני בעבר באחד ממוספי הסיפורים של מודיע כתב חנוך ריגל תיאור שנמרח על שמונה עמודים ללא כל סיפור. לא היה אחד שקרא את תיאורו. לעומתו התפרסם סיפורו של מנחם קלוגמן, שלא כלל אפילו מילה אחת של תיאור, ולחרדתי שמעתי רבים שאפילו נהנו ממנו...
אני באופן אישי אוהב תיאורים בגבול הטעם הטוב, אבל יחד עם זאת אם תהיה לי ברירה בין לתת לקורא להבין את הסיטואציה אשתדל למעט במילים.
אכנס לדבר שמנחה אותי בכתיבה; כלל בקופירייטינג.
עליך לתת לקורא להפעיל את הראש.
כל עוד הקורא לא הפעיל את הראש הוא לא נהנה. נקודה. בשביל ליהנות צריך להיכנס לתוך הסיפור סלאש תיאור הכתוב. כמה שתיתן יותר לקורא לתאר את המתרחש בעיני רוחו הוא יתחבר יותר. על הסופר לתת לקורא את הכלים לדמיין לעצמו את המתרחש, אבל לא להאכיל אותו בכפית.
לכן במקרה הנ"ל שהזכיר גדי אעדיף בבירור את האופציה השניה, שנותנת לקורא להבין מעצמו את המתרחש.
מן הבחינה הזו יש שינוי מסויים בין תיאורי סביבה שתלויים מאוד בסיטואציה (לא דומה חדרו של שלומי בפנימיה, דבר שיכול להיות רלוונטי וחשוב, למספר קני הנברשת שבהיכל הישיבה וצבעה בה בוהה שלומי מידי ערב. החדר צריך לקבל קוים כלליים כדי שהקורא יוכל לדמיין אותו. הנברשת ממש לא), לבין תיאורי דמויות שלעולם לא אתאר. במקרי קיצון אתן לדמות מסויימת להפטיר לעצמו בזעף את פרופיל האישיות של השני. (קובי: אוף! שלומי המעצבן הזה... חושב שבגלל שהוא רווק מגיע לו הכל...).

ויש מקום להאריך ואין זמני בידי. אולי בהזדמנות אחרת.

כל אות.
בודאי שב'תיאור' התכוונתי תיאור הסצנה לפרטים בכדי להכניס את הקורא לתוך הסיפור. ולא לתיאור מתפייט ומפליג למחוזות לא נודעו שהוא מתאים לסיפורי אגדות ומלאה את הקורא בתחושה שהסופר עסוק בעשיית רושם יותר מאשר לספר את העלילה.
התיאורים יתמקדו בסיטואציה ולא יסחפו אל מחוצה לה.

 

[הגשש]

דיון כלבבי.

אכן.
תרשו לי רבותי להוסיף נקודה לדיון. תיאור או סיפור קשור בקשר בל ינתק לז'אנר הסיפורי בו הוא נכתב. לו היה כותב מ. גוטמן ספרי מתח כדוגמת יונה ספיר, הרי שהיינו מקבלים הביתה בקניית הספר שלושה קרטונים של ספרים המתארים את הסיפור.
אפילו גוטמן וולדר לא ישכנו יחדיו באותו הז'אנר התיאורי.
לכן כשאנו באים לתת תיאור או סיפור, שומא עלינו לנתח תחילה את מטרתו של הספר ואופי כתיבתו.

 

[אשר שרבר]

יונה ספיר

שאלת אגב, ציפור לחשה לי, שיונה ספיר הוא/היא לא אחר מאשר רות רפופורט, מישהו שמע/יודע?

 

[נריה מגן]

אפילו גוטמן וולדר לא ישכנו יחדיו באותו הז'אנר התיאורי.

אפילו???

שאלת אגב, ציפור לחשה לי, שיונה ספיר הוא/היא לא אחר מאשר רות רפופורט, מישהו שמע/יודע?

הציפור הנ"ל שוחחה גם איתי.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

@אשר שרבר / @נריה מגן,

אולי תלמדונו שיחת עופות?

 

[אשר שרבר]

@אשר שרבר / @נריה מגן,

אולי תלמדונו שיחת עופות?

אין לי מושג בנות כמה הקצ'קעס' שלך

 

[הגשש]

שאלת אגב, ציפור לחשה לי, שיונה ספיר הוא/היא לא אחר מאשר רות רפופורט, מישהו שמע/יודע?

אינני חושב שזה ממש משנה החדשות הצהובות האלו.
לדעתי הסדרה שלו/ה "מרגל להשכרה" דורשת אשכול דיון נפרד, אבל רק לחובבי הז'אנר, מי שקרא ספר אחד או יותר מהסדרה שירים אצבע, וירטואלית כמובן...

 

[אשר שרבר]

אינני חושב שזה ממש משנה החדשות הצהובות האלו.
לדעתי הסדרה שלו/ה "מרגל להשכרה" דורשת אשכול דיון נפרד, אבל רק לחובבי הז'אנר, מי שקרא ספר אחד או יותר מהסדרה שירים אצבע, וירטואלית כמובן...

ההתנקשות מהסדרה? קראתי אותו, את השאר הספרים אינני זוכר, אולי בעבר.

 

[יענקי R]

אפילו גוטמן וולדר לא ישכנו יחדיו באותו הז'אנר התיאורי

לא קרב זה אל זה. האחד מעמיס עד להתפקע (לא תמיד, אבל...) והשני מדלג באלגנטיות...

 

[הגשש]

לא קרב זה אל זה. האחד מעמיס עד להתפקע (לא תמיד, אבל...) והשני מדלג באלגנטיות...

בדבריי שם, כיוונתי לדיון 'תיאור או סיפור' בו דנו מלומדי הפורום עד היכן התיאור יתפוס את מקומו של הסיפור, כתבתי שם את דעתי שסיווג הז'אנר יקבע את כמות התיאור בתוך הסיפור.

והראייה היא משה גוטמן גופו, שהפתיע את עצמו והוציא לפני חצי שנה ספר לילדים סטייל חיים וולדר 'כל הילדים טובים', גם הספר החדש 'ייצוב פנים' אנשים כן משתנים, דומה מאוד לספרי וולדר 'אנשים מספרים על עצמם'.

ספריו החדשים של גוטמן מוכיחות את טענתי בנוגע להשפעת הז'אנר על כמות התיאור.

 

[הגשש]

ההתנקשות מהסדרה? קראתי אותו, את השאר הספרים אינני זוכר, אולי בעבר.

מצדיק לדעתך אשכול נפרד לדיון מעמיק? עוד מישהו קרא, ראה, אולי רק רפרף?

 

[אשר שרבר]

אפשר, צריך לכתוב טור ביקורת אחר כך אפשר יהיה לדון 'קצת
אך אני בשורש נשמתי פחות אוהב לחפור, קורא, מעקם את האף במידת הראוי כל אחד לפום חורפיה דיליה, און מיגייעט וויטער

 

[נריה מגן]

בדבריי שם, כיוונתי לדיון 'תיאור או סיפור' בו דנו מלומדי הפורום עד היכן התיאור יתפוס את מקומו של הסיפור, כתבתי שם את דעתי שסיווג הז'אנר יקבע את כמות התיאור בתוך הסיפור.

והראייה היא משה גוטמן גופו, שהפתיע את עצמו והוציא לפני חצי שנה ספר לילדים סטייל חיים וולדר 'כל הילדים טובים', גם הספר החדש 'ייצוב פנים' אנשים כן משתנים, דומה מאוד לספרי וולדר 'אנשים מספרים על עצמם'.

ספריו החדשים של גוטמן מוכיחות את טענתי בנוגע להשפעת הז'אנר על כמות התיאור.

סלח לי ידידי היקר מר @הגשש בלש, אבל הקשר בין 'יצוב פנים' לבין 'אנשים מספרים על עצמם' נע בעיקר סביב הכריכה...
ההשוואה ביניהם איננה במקומה. אם כל הכבוד לחיים ולדר, סופר הוא לא, ואני יודע שאני הולך להקים עלי את כל חברי הפורום.
יש לו סיפורים נהדרים יותר או פחות, משנה פסיכולוגית שרבים הולכים לאורה ורבים חולקים עליה וכו' וכו' - אני בין אלו שמחבבים את ספריו על אף שאני מטיל ספק גדול בנוגע למדיניותו המחשבתית והרעיונית, אבל לא כל אוחז בעט נקרא בשם 'סופר'.
משב גוטמן לעומתו הוא סופר. סגנון מסויים מאוד ו'נישה' משלו בעולם הסיפרות - יש שאוהבים אותה ויש שלא, אבל 'סופר'.
ובנוגע לספ-ר הילדים התמהוני והמוזר -בעיני גם חסר הטעם- שהוא הוציא; צר לי עליו. אני הערכתי אותו הרבה מעבר. כנראה שאין לו אץ הגיש לסגנון הרדוד איתו ניסה להשתמש. בסגנון הזה ולדר עולה עליו עשרת מונים.

 

[סופריא - הוצאה לאור]

@נריה מגן, ניתוח מדויק ביותר. הן לגבי חיים ולדר והן לגבי משה גוטמן.

ובכל זאת, מה אפשר לעשות שהציבור רוכש את ספרי חיים ולדר בכמויות...

 

[צדיק סופית]

יש ספרים שרוכשים בשביל חוויה מסוג אחר, לאו דווקא חווית קריאה.
מחר תגידו שגדי פולק הוא סופר בגלל 'א אידישע קאפ'...

 

[נריה מגן]

יש ספרים שרוכשים בשביל חוויה מסוג אחר, לאו דווקא חווית קריאה.
מחר תגידו שגדי פולק הוא סופר בגלל 'א אידישע קאפ'...

לכן כתבתי את המשפט הבא:

אני בין אלו שמחבבים את ספריו על אף שאני מטיל ספק גדול בנוגע למדיניותו המחשבתית והרעיונית,

 

[הגשש]

@נריה מגן החשוב, ביקורתך מדויקת מאוד. תרשה לי להגדיר זאת בכמה מילים.
חיים ולדר התחיל כסופר והמשיך כסוחר. משה גוטמן התחיל כסופר ורוצה להמשיך כסופר, אך המשכנתא(או חתונות הילדים או אנ'לא יודע מה) קראו לו והוא החליט להצטרף לסוחר של ולדר.
חיים ולדר מזמן מזמן הפך למכונת ספרים, למרות שח"ו אני לא מדבר על חיים ולדר המחנך הדגול, השדרן האהוב והמייעץ המוצלח.
אני מדבר רק על הסופר שבו שאיכשהו נעלם והופיע במקומו מכונה כזאת שמוציאה ספרים עם מרווחים ענקיים, אותיות גדולות, ציורים על עמודים שלמים ו...הופ יש ספר נוסף בסדרה, היי, רגע... שכחתי שיש בספר גם כמה סיפורים.
כשקראתי את משה גוטמן לילדים ואת הסיפור שהוא הפיץ במייל מתוך 'ייצוב פנים', ראיתי את בבואתו של מנהל חשבון הבנק המשה גוטמני מצקצק בלשונו, מזפזפ בעיניו ומתופף בידיו על קצה המהגוני הפרוס לפניו כשולחן עורך בליל הסדר מרוקאי, תוך כדי עיון בנתוניה הבלתי מחמיאים של המשכורת ההמודיעאית ואומר בקול רדיופוני "משה? עליך לעשות משהו בנידון! חשבונך איננו יכול להתנהל כך".
חיש קל נשלפו אי אלו סיפורים הטמונים עמוק במגירות ראשו הווירטואלי של הסופר המוצלח, הרווחים רווחו, האותיות הוגדלו, הספרים נדפסו ולחשבון הייתה אורה ושמחה וששון במחיר לא יקר.