הנושאים החמים
הנושאים החמים
אל תקנא בי.
אני יודע שזה נשמע לך מוזר.
אבל באמת, חשוב לי להגיד לך את זה: טוב לי בחיים שלי.
נכון, אין לי רכב יפה כמוך. גם לא בית משלי. בטח שלא יחידות דיור. אני קם מוקדם, לפנות בוקר ועובד קשה, פיזית, עד לפנות ערב. ויש לי ששה ילדים בלי עין הרע, ואשתי כמעט ולא עובדת, ואני מקבל שכר מינימום ועוד קצת.
אתה לעומת זאת עצמאי ובעל עסק, ולקוח אחד מכניס לך סכום גדול יותר מהמשכורת החודשית שלי, שבין כה לא מספיקה לכל מה שאני צריך. אז מה אני עושה, אתה שואל? מאיפה יש לי כסף לחיות?
התשובה האמיתית היא, שאני לא בדיוק יודע. כל חודש המשכורת נכנסת במלואה לבנק, מכסה את ההתחייבויות ואת השכירות. בשביל הקניות אני צריך להשיג כספים מן הצד. אז בימי שישי אני יוצא לסבב של זיכוי הרבים. אבל כן, אני ואשתי חיים טוב. חיים רגוע. חיים עם המון אמונה ועם הרבה תפילה.
אני רואה אותך עמוס. טרוד. חי סביב העבודה עשרים וארבע שעות ביממה, ולא רוצה להתחלף איתך לרגע. טוב לי הרוגע. טוב לי השקט. אני חוזר הביתה מהעבודה די מותש, אבל לפחות בלי העול. ישר שאני מגיע, אני מתיישב ללמוד קצת בסלון. אם אחד הילדים עושה בעיות, אני קורא לו לשבת לצידי. לפעמים אני לומד אתו משהו קל שמתאים לגילו. זה מחולל פלאים. הלימוד שלי אמנם לא לימוד עמוק. אם תשאל אותי שאלות על מה שלמדתי, אני לא אצליח לזכור כלום. אני בטוח. אבל מה, אני משתדל לשמוח בכל דף שאני לומד. בכל משנה. בכל פרק תהלים שאני קורא.
מה?! אין לך זמן קבוע לאמירת תהילים? ללימוד תורה? אוי ואבוי. רחמנות! אתה חייב לנסות את זה. אתה לא מבין איזה תרופה זה לנפש. זה פשוט הופך אותי לאיש אחר.
אחר כך אני הולך לבית כנסת למנחה-מעריב ושיעור קצר. חי את החיים הטובים. היפים. משוחח מעט עם חברים. טוב לי. רגוע לי. אני חוזר הביתה. אוכלים ארוחת ערב.
ביום שישי בבוקר אין לי עבודה, אז אני מנצל את הזמן לזכות את עם ישראל, אני מסתובב בין המניינים ואוסף צדקה, שיהיה איך לכסות את הקנייה השבועית. לפני שאני יוצא לסבב, שנינו מתפללים ביחד ומבקשים מהשם יתברך שיפתח לאנשים את הלב ואת הכיס. שתהיה לי ברכה והקנייה השבועית תהיה גדולה ותמלא את הארונות בשפע גדול. לפעמים אני מצליח יותר, לפעמים פחות. הגודל של הקנייה נקבע לפי מה שיש.
לאחרונה, אשתי אמרה לי שקשה לה עם המצב הזה שהקנייה לשבת מתבצעת רק בשעה אחת אחר הצהריים של יום שישי, שעות ספורות לפני שבת. שאלתי אותה באיזה יום היא הייתה שמחה שנעשה את הקנייה. היא אמרה שביום רביעי.
שבוע לאחר מכן, ביום רביעי, ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי לשמח את אשתי. אמרתי לעצמי, הרי אין לי אפשרות ביום רביעי לעשות סיבוב של זיכוי הרבים בשטיבל'ך. אני כמעט כל היום בעבודה וכשאני חוזר, אני מותש. ויהודי הרי לא ירד לעולם כדי להיות משועבד עשרים וארבע שעות לעבודה. מה אעשה? אני מאמין בהשתדלות. החלטתי איפה שאני יוסיף עוד 'השתדלות'.
בדרך חזור מהעבודה עברתי על אנשי הקשר בטלפון שלי, כל שם שחשבתי שאולי תהיה לו יכולת לעזור לי, קיבל ממני שיחה קצרה. פתאום נתקלתי בשם של יהודי שכבר הרבה זמן לא הייתי אתו בקשר. התקשרתי אליו והצעתי לו להשתתף בזכות של האכלת שש ילדים רעבים והוריהם. להפתעתי, הוא פנה אליי ואמר לי: אם אתה מסכים לשמור סוד ולא לגלות לאף אחד כמה נתתי לך, אני יעביר לך לבנק נתינה נחמדה. הסכמתי כמובן, ואחרי דקות אחדות היה לי בבנק אלף שקל.
באותו ערב יצאנו יחד לעשות קניה גדולה, שמילאה את הבית בשפע גדול שמספיק לשבוע ויותר. בשבוע שאחרי, ביום רביעי, מתקשר אליי אחד מקרובי משפחתי ואומר לי שמישהו נתן לו ארבע מאות שקל בשבילי. הבית כבר היה מלא ברוך ה', והסכום הזה הספיק לקניה נוספת שהביאה אלינו שפע גדול.
ככה זה: מתפללים וה' שולח.
בכל שבוע מחדש אנחנו רואים ניסים. בחסדי שמים, מאז שאשתי ביקשה, הקנייה השבועית מתבצעת כבר ביום רביעי. ככה פתאום גם ימי שישי נהיו יותר רגועים, ויש לי זמן קצת לעצמי. לעזור בארגון הבית, בבישולים. הכול נעשה יותר בנחת.
יש לי אימייל?! לא, מה פתאום. אני רואה את כולם תקועים עם הראש במסכים, לכולם יש מכשירים ומחשבים, ואני מודה על כך בליבי כמעט בכל יום מחדש שאני לא מחובר לכל הטכנולוגיה הזו. להגיד לך שזה לא מדבר אליי? מה פתאום. זה קורץ לי. אני לא חי במאדים. לפעמים כשיש צורך אני הולך לחדר מחשבים, אני יודע איך עובדים עם מחשב. אבל לא מעבר. לא בבית. לא בעבודה. לא בחיים עצמם.
בקיצור, ככה אנחנו חיים. טוב לנו. אנחנו הרבה מתפללים והרבה מודים. ברוך ה' אנחנו לא עושים חובות חדשים וגם מצליחים להחזיר בכל חודש קצת מן החובות הישנים. כן, היו זמנים בתחילת דרכינו שלא ידענו מספיק איך לחיות, אבל זהו זה, אלו הם החיים: על טעויות משלמים...
אבל חשוב לי לומר לך: אל תחשוב שהחיים שלנו כל כך ורודים, אל תקבל ממני רושם מוטעה שהכול כל כך חלק ויפה. לא נעים לומר, אבל לפעמים היצר הרע בא לבקר, מידי פעם אני צריך להתמודד עם ניסיונות, הרחוב מושך לי את העיניים, הילדים מכעיסים אותי, אין לי סבלנות. פתאום יש תקופות שהלימוד הולך יותר בקושי, שהעצלנות מושכת אותי להתנמנם.
אבל כן, כשאני רואה אותך, עם כל הכסף, והרכב הבוהק, והעסק המצליח, והמצח המקומט, והדאגות, והיחידות, והמשכנתאות, והצ'קים, והעול - אני ממש לא מקנא. מתנצל, פשוט לא מדבר אליי לחיות ככה. אני מבין שיש אנשים שזה מתאים להם, שיהיה להם לבריאות, שייהנו. באמת. אני מפרגן מכל הלב. לי פשוט זה לא מתאים, ואני אומר תודה לה' שהציל אותי מחיים כאלה.
אני יודע שזה נשמע לך מוזר.
אבל באמת, חשוב לי להגיד לך את זה: טוב לי בחיים שלי.
נכון, אין לי רכב יפה כמוך. גם לא בית משלי. בטח שלא יחידות דיור. אני קם מוקדם, לפנות בוקר ועובד קשה, פיזית, עד לפנות ערב. ויש לי ששה ילדים בלי עין הרע, ואשתי כמעט ולא עובדת, ואני מקבל שכר מינימום ועוד קצת.
אתה לעומת זאת עצמאי ובעל עסק, ולקוח אחד מכניס לך סכום גדול יותר מהמשכורת החודשית שלי, שבין כה לא מספיקה לכל מה שאני צריך. אז מה אני עושה, אתה שואל? מאיפה יש לי כסף לחיות?
התשובה האמיתית היא, שאני לא בדיוק יודע. כל חודש המשכורת נכנסת במלואה לבנק, מכסה את ההתחייבויות ואת השכירות. בשביל הקניות אני צריך להשיג כספים מן הצד. אז בימי שישי אני יוצא לסבב של זיכוי הרבים. אבל כן, אני ואשתי חיים טוב. חיים רגוע. חיים עם המון אמונה ועם הרבה תפילה.
אני רואה אותך עמוס. טרוד. חי סביב העבודה עשרים וארבע שעות ביממה, ולא רוצה להתחלף איתך לרגע. טוב לי הרוגע. טוב לי השקט. אני חוזר הביתה מהעבודה די מותש, אבל לפחות בלי העול. ישר שאני מגיע, אני מתיישב ללמוד קצת בסלון. אם אחד הילדים עושה בעיות, אני קורא לו לשבת לצידי. לפעמים אני לומד אתו משהו קל שמתאים לגילו. זה מחולל פלאים. הלימוד שלי אמנם לא לימוד עמוק. אם תשאל אותי שאלות על מה שלמדתי, אני לא אצליח לזכור כלום. אני בטוח. אבל מה, אני משתדל לשמוח בכל דף שאני לומד. בכל משנה. בכל פרק תהלים שאני קורא.
מה?! אין לך זמן קבוע לאמירת תהילים? ללימוד תורה? אוי ואבוי. רחמנות! אתה חייב לנסות את זה. אתה לא מבין איזה תרופה זה לנפש. זה פשוט הופך אותי לאיש אחר.
אחר כך אני הולך לבית כנסת למנחה-מעריב ושיעור קצר. חי את החיים הטובים. היפים. משוחח מעט עם חברים. טוב לי. רגוע לי. אני חוזר הביתה. אוכלים ארוחת ערב.
ביום שישי בבוקר אין לי עבודה, אז אני מנצל את הזמן לזכות את עם ישראל, אני מסתובב בין המניינים ואוסף צדקה, שיהיה איך לכסות את הקנייה השבועית. לפני שאני יוצא לסבב, שנינו מתפללים ביחד ומבקשים מהשם יתברך שיפתח לאנשים את הלב ואת הכיס. שתהיה לי ברכה והקנייה השבועית תהיה גדולה ותמלא את הארונות בשפע גדול. לפעמים אני מצליח יותר, לפעמים פחות. הגודל של הקנייה נקבע לפי מה שיש.
לאחרונה, אשתי אמרה לי שקשה לה עם המצב הזה שהקנייה לשבת מתבצעת רק בשעה אחת אחר הצהריים של יום שישי, שעות ספורות לפני שבת. שאלתי אותה באיזה יום היא הייתה שמחה שנעשה את הקנייה. היא אמרה שביום רביעי.
שבוע לאחר מכן, ביום רביעי, ביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיעזור לי לשמח את אשתי. אמרתי לעצמי, הרי אין לי אפשרות ביום רביעי לעשות סיבוב של זיכוי הרבים בשטיבל'ך. אני כמעט כל היום בעבודה וכשאני חוזר, אני מותש. ויהודי הרי לא ירד לעולם כדי להיות משועבד עשרים וארבע שעות לעבודה. מה אעשה? אני מאמין בהשתדלות. החלטתי איפה שאני יוסיף עוד 'השתדלות'.
בדרך חזור מהעבודה עברתי על אנשי הקשר בטלפון שלי, כל שם שחשבתי שאולי תהיה לו יכולת לעזור לי, קיבל ממני שיחה קצרה. פתאום נתקלתי בשם של יהודי שכבר הרבה זמן לא הייתי אתו בקשר. התקשרתי אליו והצעתי לו להשתתף בזכות של האכלת שש ילדים רעבים והוריהם. להפתעתי, הוא פנה אליי ואמר לי: אם אתה מסכים לשמור סוד ולא לגלות לאף אחד כמה נתתי לך, אני יעביר לך לבנק נתינה נחמדה. הסכמתי כמובן, ואחרי דקות אחדות היה לי בבנק אלף שקל.
באותו ערב יצאנו יחד לעשות קניה גדולה, שמילאה את הבית בשפע גדול שמספיק לשבוע ויותר. בשבוע שאחרי, ביום רביעי, מתקשר אליי אחד מקרובי משפחתי ואומר לי שמישהו נתן לו ארבע מאות שקל בשבילי. הבית כבר היה מלא ברוך ה', והסכום הזה הספיק לקניה נוספת שהביאה אלינו שפע גדול.
ככה זה: מתפללים וה' שולח.
בכל שבוע מחדש אנחנו רואים ניסים. בחסדי שמים, מאז שאשתי ביקשה, הקנייה השבועית מתבצעת כבר ביום רביעי. ככה פתאום גם ימי שישי נהיו יותר רגועים, ויש לי זמן קצת לעצמי. לעזור בארגון הבית, בבישולים. הכול נעשה יותר בנחת.
יש לי אימייל?! לא, מה פתאום. אני רואה את כולם תקועים עם הראש במסכים, לכולם יש מכשירים ומחשבים, ואני מודה על כך בליבי כמעט בכל יום מחדש שאני לא מחובר לכל הטכנולוגיה הזו. להגיד לך שזה לא מדבר אליי? מה פתאום. זה קורץ לי. אני לא חי במאדים. לפעמים כשיש צורך אני הולך לחדר מחשבים, אני יודע איך עובדים עם מחשב. אבל לא מעבר. לא בבית. לא בעבודה. לא בחיים עצמם.
בקיצור, ככה אנחנו חיים. טוב לנו. אנחנו הרבה מתפללים והרבה מודים. ברוך ה' אנחנו לא עושים חובות חדשים וגם מצליחים להחזיר בכל חודש קצת מן החובות הישנים. כן, היו זמנים בתחילת דרכינו שלא ידענו מספיק איך לחיות, אבל זהו זה, אלו הם החיים: על טעויות משלמים...
אבל חשוב לי לומר לך: אל תחשוב שהחיים שלנו כל כך ורודים, אל תקבל ממני רושם מוטעה שהכול כל כך חלק ויפה. לא נעים לומר, אבל לפעמים היצר הרע בא לבקר, מידי פעם אני צריך להתמודד עם ניסיונות, הרחוב מושך לי את העיניים, הילדים מכעיסים אותי, אין לי סבלנות. פתאום יש תקופות שהלימוד הולך יותר בקושי, שהעצלנות מושכת אותי להתנמנם.
אבל כן, כשאני רואה אותך, עם כל הכסף, והרכב הבוהק, והעסק המצליח, והמצח המקומט, והדאגות, והיחידות, והמשכנתאות, והצ'קים, והעול - אני ממש לא מקנא. מתנצל, פשוט לא מדבר אליי לחיות ככה. אני מבין שיש אנשים שזה מתאים להם, שיהיה להם לבריאות, שייהנו. באמת. אני מפרגן מכל הלב. לי פשוט זה לא מתאים, ואני אומר תודה לה' שהציל אותי מחיים כאלה.
