דרוש מידע חכמת גדולי ישראל

[דדד]

אכן.. מקווה שהם לא בפרוג...
אפשר ואפשר כל אחד יספר בביתו לילדיו מה שרוצה רק שבמציאות ימינו כשמעלים דברים לפורום ציבורי ויש אנשים שהסיפורים האלה עושים את ההשפעה ההפוכה צריך לחשוב גם על זה וזו הנקודה שהעליתי...

אני חושבת שגם אם ילדים לא קוראים את פרוג הם קוראים את מה שקראו הוריהם בפרוג.
ואם כתבו, קל וחומר.

 

[בחיפוש]

אני חושבת שגם אם ילדים לא קוראים את פרוג הם קוראים את מה שקראו הוריהם בפרוג.
ואם כתבו, קל וחומר.

אכן, כשההורים רוצים להטעימם מחכמת התורה הם

מי שרוצה לראות את חכמת התורה שיפתח סוגיא וילמד אותה לעומק עם ראשונים ואחרונים וזהו! דבש!

וגם לבנות/ילדים קטנים יש הרבה דרכים להנגיש דיונים תורניים מרתקים

 

[דדד]

אכן, כשההורים רוצים להטעימם מחכמת התורה הם

סיימתי את הדיון הזה, אני לא משועממת.
אישית, כואב לי ומציק לראות זלזול בגדו"י, מכל סוג וזרם, שנהיה לאחרונה אופנתי ומשדר "עצמאות מחשבתית".
כל אחד שיחנך את ילדיו לפי ראות עיניו. בהצלחה.

 

[אוזן שומעת]

ישנו סיפור על החיד”א שנסע עם תלמידיו בספינה, לפתע פרצה רוח סערה וקבע רב החובל שכדי להציל את יושבי האוניה יש להשליך מחצית אל המים, שמע זאת החיד”א והעמיד את האנשים באופן כזה שכשספרו עד 20 וחוזר חלילה כל המחצית שנזרקו לא כללו את תלמידיו, אמיתי!

אב"ע

החיד"א כתב ב'הסכמה' פרשת שמות לסדר מתניכם חגורים, וכשתהו, הרי מילים אלו כתובות ב'וארא' וכיצד התבלבל, קלט מישהו חכם ששמות זה ר"ת: שנים מקרא ואחד תרגום, וכשבדקו בתרגום על המילים 'מתניכם חגורים' הבינו למה התכון.

בפרשת בא

[וזה מצחיק לראות הרבה מצטטים מספרו כאילו זה מדרש (ראיתי אפי' בפסקי תשובות כותב שבהגבהת התורה צריך להראות הכתב עם הזרת ולנשקה והמקור שלו הוא רק מילקוט מעם לועז פרשת כי תבוא...)].

הספר מעם לועז רובו קדמון ורובו עם מקורות. הפסקי תשובות זה כבר ענין אחר

עד שבא אליהם אחד (לא ידוע על מקור מחכמי ישראל)

אב"ע

 

[מוריה שיטרית]

ידוע שהרמב"ם היה הרופא של מלך מצרים...
יום אחד רצו שרי המלך להרגו, ולכן אמרו למלך שיפיל גורל על הרמב"ם.
יקחו שני פתקים שעל אחד כתוב מוות ועל השני כתוב חיים ומה שיברור לו הרמב"ם זה יהיה גורלו.
הסכים המלך לעצתם וכך עשה.
כאשר הגיע הרמב"ם לפני המלך אמר לו המלך את אשר נגזר עליו.
ניגש אליו אחד השרים והגיש לפניו את שני הפתקים...
לקח הרמב"ם את אחד הפתקים והכניסו לתוך פיו.
החל השר לצעוק "מה עשית מה עשית" מדוע בלעת את הפתק?
אמר הרמב"ם מה הבעיה?
אמר השר כיצד נדע מה עלה בגורלך?
אמר לו הרמב"ם נפתח את הפתק השני שבידך ומה שיהיה כתוב שם זה הפוך ממה שלקחתי!
אמר המלך אכן הרמב"ם צודק בדבריו פתח את הפתק שבידך.
כאשר נפתח הפתק נמצא כתוב "מוות".
אמר המלך אם כן לך יצא "חיים", אך אמור לי מדוע בלעת את הפתק ולא פתחת אותו.
אמר הרמב"ם התשובה לכך היא מפני ש...
גם בפתק שלקחתי היה כתוב "מוות".
אמר השר מה פתאום היה כתוב שם חיים כמו שסיכמנו.
מיד הוציא הרמב"ם את הפתק מפיו ופתחו לעיני המלך ואכן נמצא כתוב "מוות".

 

[ברוך הוא]

ידוע שהרמב"ם היה הרופא של מלך מצרים...
יום אחד רצו שרי המלך להרגו, ולכן אמרו למלך שיפיל גורל על הרמב"ם.
יקחו שני פתקים שעל אחד כתוב מוות ועל השני כתוב חיים ומה שיברור לו הרמב"ם זה יהיה גורלו.
הסכים המלך לעצתם וכך עשה.
כאשר הגיע הרמב"ם לפני המלך אמר לו המלך את אשר נגזר עליו.
ניגש אליו אחד השרים והגיש לפניו את שני הפתקים...
לקח הרמב"ם את אחד הפתקים והכניסו לתוך פיו.
החל השר לצעוק "מה עשית מה עשית" מדוע בלעת את הפתק?
אמר הרמב"ם מה הבעיה?
אמר השר כיצד נדע מה עלה בגורלך?
אמר לו הרמב"ם נפתח את הפתק השני שבידך ומה שיהיה כתוב שם זה הפוך ממה שלקחתי!
אמר המלך אכן הרמב"ם צודק בדבריו פתח את הפתק שבידך.
כאשר נפתח הפתק נמצא כתוב "מוות".
אמר המלך אם כן לך יצא "חיים", אך אמור לי מדוע בלעת את הפתק ולא פתחת אותו.
אמר הרמב"ם התשובה לכך היא מפני ש...
גם בפתק שלקחתי היה כתוב "מוות".
אמר השר מה פתאום היה כתוב שם חיים כמו שסיכמנו.
מיד הוציא הרמב"ם את הפתק מפיו ופתחו לעיני המלך ואכן נמצא כתוב "מוות".

מקור?
הסיפור הזה כמו עוד הרבה סיפורים על הרמב"ם אין להם שום מקור בד"כ והם מסופרים בכל ספר על גדול אחר, אז מעניין אותי אחת ולתמיד אם מישהו יודע לזה מקור מוסמך

 

[נעים זמירות]

ישב פעם אחד ,והציע לפני הגדול ממינק קושיא מסוימת, כשניסה הגדול להבהיר לו שאין מקום לקושיא, נענה" כן, כן אבל התירוץ הרי נפלא מאוד!" נענה הגדול "שמע נא קושיא, בורא עולם מחפש עזר כנגדו לאדם הראשון, למה לו יציע לו את אלמנת הבל?... כן אני מסכים שאפשר לדחות את השאלה, אבל התירוץ נפלא! שכן מצאתי מדרש שאומר שה"עלי תאנה" היו בגדי כהן גדול, נמצא שלאדם הראשון היה דין כה"ג, וכה"ג אסור באלמנה.."
ענה כסיל כאוולתו.

 

[ר.א.]

משפט 'שלמה'...
"מישהו ראה את כפות הכסף שהיו על השולחן?" זעק רב המשרתים לחלל הבית הגדול, "הן היו על השולחן ונעלמו". תכונה אדירה החלה במקום, שכן ערך רגשי וכספי רב היו לכפות אלו. המשרתים חיפשו בקדחתנות בכיור, במגירה - שמא מישהו כבר הספיק לשוטפן ולהחזירן, אפילו באשפה חיטטו. לשווא, הכפות לא נמצאו.

"נראה לי שאני יודע", שח משרת צעיר ונבוך לרב המשרתים, "מקודם היה כאן אורח עני שביקש לאכול. כנראה שחמד את הכפות והניחן בתרמילו". גבה אחת הורמה בפניו של רב המשרתים "הזוכר אתה כיצד נראה? תוכל לזהותו?" ביקש לדעת.

המשרת אישר בניד ראש בוטח וחבורת משרתים נפוצה יחד עימו לחפש את האורח כפוי הטובה שגנב. עד מהרה נמצא האורח המבוקש, באותם ימים הייתה זהותו אלמונית, הוא נודע בשם הפשוט 'שלמה', לימים ייוודע בתוארו "רש"י" - לאמור ר'בינו ש'למה י'צחקי - בכל תפוצות ישראל. מאיר עיניהן של ישראל במקרא ובתלמוד בהיקף ובפשטות שלא היה כמוהו (כ"ט תמוז יום פטירתו).

רש"י שכאמור היה אלמוני, באותם ימים ערך גלות כדי לטהר ולקדש את עצמו, נתפס בחוזקה והמשרתים הפכו את תרמילו לרוקנו מחפציו. אף על גופו של רש"י נערכה בדיקה והכפות - אינן. הם סחבוהו לבית המרווח לשאול את רב המשרתים מה ייעשה בדינו. התשובה הייתה פשוטה: "בוודאי הספיק למוכרן בשוק בעד פרוטות, שישלם את מחיר הכפות!"

לא נותרה לרש"י ברירה, מחמת שלא היו בידו מעות, לקחו ממנו המשרתים את מעילו העליון במחירו ישולם מחיר הכפות, אחר כך דחפוהו בביזיון מן הבית והבית שב לשגרה.

הבית שב לשגרה, אך רש"י ערך פעולה נוספת טרם שהמשיך לדרכו. הוא הוציא דיו שחורה וכתב על דלת הבית באותיות גדולות:

שלמה שלמה שלמה שלמה שלמה.

בעל הבית, יש שטוענים שהיה זה רבי יהודה הלוי, יצא לאחר פרק זמן לעיסוקיו, סגר מאחוריו את דלת הבית והופתע למראה הכיתוב חסר הפשר. חמש פעמים המילה 'שלמה'. הוא קרא לאחד המשרתים וביקש הסבר.

המשרת קד בהכנעה, "תוך מספר רגעים, אדוני, אמחק זאת. לא יישאר סימן". בעל הבית נד בראשו לשלילה, חושיו אמרו לו שמשהו התרחש והוא מוכרח להבין מה אירע כאן. רב המשרתים הוזעק וסיפר על הכפות שנגנבו, ההלך שנחשד בגניבה ושילם וכנראה שידו בלכלוך שעל הדלת.

בעל הבית ציווה לחפש את ההלך ולהביאו לפניו. הוא רוצה לדעת מה הניא אותו לכתוב על הדלת.

בפעם השלישית באותו היום הביאו המשרתים את רש"י, שלא ידע מה רצונם ממנו כעת, אל פתח הבית. בעל הבית קלט מיד בחושיו שלפניו עומד אדם לא שגרתי. הוא פנה אליו בנועם וביקש לדעת מה פשר המילים הכתובות על הדלת.

רש"י לא הרבה בדיבורים, הוא שלף את קולמוסו מן הילקוט הבלוי, ניגש אל הדלת וניקד את המילים: שֶׁלָמָה שְׁלֹמֹה שַׂלְמָה שְׁלֵמָה שִׁלֵּמָה?

במילים אלו התכוון רש"י לשאול מדוע היה מוכרח 'שלמה' לשלם בבגדו (שַׂלְמָה שְׁלֵמָה) על גניבה שלא ביצע. כמובן שבעל הבית הבין מיד שההלך שלפניו - גנב בוודאי אינו. הוא ביקש את מחילתו על שחשדוהו, בגדו הוחזר לו ושלחו בכבוד לדרכו.