הנושאים החמים
הנושאים החמים
בהשראת הקטע המדהים של @הווה פשוט
חיכיתי לך.
אבל ממש לא במצב צבירה הזה.
השתוקקתי לומר לך שאני אוהב אותך, ששוב לא נריב עוד לעולם.
כמה אירוני, זה בדיוק מה שאמרת לי אתה, בפעם האחרונה שראינו אחד את השני, ששמענו זה את קולו של זה. זה היה בממ"ד החשוך, החנוק.
לא דמיינתי באותו רגע שזה הסוף שלך. אולי גם שלי. תמיד, וגם באותו יום האמנתי והייתי אופטימי, גם כשאתה ייאשת אותי. נראה כאילו החלפנו תפקידים, כך לפחות כולם אומרים לי.
אמרו לי שטוב לך, שהכל מאיר אצלך ואין חושך. אבל אני לא האמנתי. בתחילה עוד חשבתי שאומרים לנו את זה רק כדי שלא נפתח ציפיות, אבל אצלי קרה הדבר ההפוך. בלילות חלמתי על הפגישה המחודשת בינינו, בימים כתבתי על זה.
לאט לאט איבדתי תקווה, שקעתי.
והנה הגיע הרגע המיוחל, ואני רוצה לצרוח.
למה, אח, למה עשית לי את זה?
לא יכולת להישאר, לשרוד עוד קצת? להתאמץ בשבילי?
היית חייב לגרום לי לראות אותך במצב הזה?
אני יודע שזה מחשבה מטופשת, כאילו שיכולת להתחמק מהרעב והצמא הקודחים, ואחר כך מהירייה שפילחה את ליבך הטוב.
העולם הפך חשוך, כמה שלא האיר לי פניו מאותו יום מר, כעת נדמה כאילו קרן אור לא חודרת לבועה האטומה בה אני שוהה כעת.
אנשים באים, מנחמים, מלטפים, תומכים. לא מבינים.
לא מבינים כמה השבר הזה נורא. כמה הגורל יכול להיות אכזר.
'לפחות הוא חזר, לפחות יהיה לו קבר, יש כאלה שאפילו את זה אין להם' יש שאומרים בתוכחה, ואני לא מרים מבט.
מי צריך קבר כשאין אותך?
משהו מת בי, יחד איתך.
הנקמה מפריחה בי ניצנים, לא מחזירה אותי לחיים.
נפגשתי עם אלו שהביאו אותך הביתה, נראה שהם היחידים שיכולים להבין מה באמת עובר עליי. הם, כמוני ואולי אפילו יותר, רואים את המוות מול העיניים, יום יום.
'שיכלתי חברים', אמר לי אחד מהם בלחישה, 'זה קשה, אבל אתה תקום. כולם קמים בסוף. אין לך ברירה. קום תנקום את הדם הזה' הצביע על השיש מתחתיו אתה שוכן, ואני הרמתי מבט מזוגג, אטום.
'תבטיח לי שכך תעשה' הוא רכן בנחישות, 'תבטיח לי שתתאושש'.
אני הנהנתי, לא בדיוק מבין.
כשחזרנו לבית, אבא ואמא היו שקטים, מכונסים, ואני הסתגרתי בחדר. דמיינתי שאני שומע אותך, אח, מדבר אליי.
'אתה שומע מה שאתה רוצה לשמוע' אמרת לי אינספור פעמים בלגלוג, והנה עכשיו אני מסכים אתך.
חשבתי המון על מה שאמר לי החייל מלוכלך המדים ההוא, מצאתי שם משמעות.
הגעתי למסקנה שאני חייב לעשות משהו. משמעותי. רוחני.
חכה, אחי, חכה לנקמת דמך,
מבטיח שלא תתאכזב.
חיכיתי לך.
אבל ממש לא במצב צבירה הזה.
השתוקקתי לומר לך שאני אוהב אותך, ששוב לא נריב עוד לעולם.
כמה אירוני, זה בדיוק מה שאמרת לי אתה, בפעם האחרונה שראינו אחד את השני, ששמענו זה את קולו של זה. זה היה בממ"ד החשוך, החנוק.
לא דמיינתי באותו רגע שזה הסוף שלך. אולי גם שלי. תמיד, וגם באותו יום האמנתי והייתי אופטימי, גם כשאתה ייאשת אותי. נראה כאילו החלפנו תפקידים, כך לפחות כולם אומרים לי.
אמרו לי שטוב לך, שהכל מאיר אצלך ואין חושך. אבל אני לא האמנתי. בתחילה עוד חשבתי שאומרים לנו את זה רק כדי שלא נפתח ציפיות, אבל אצלי קרה הדבר ההפוך. בלילות חלמתי על הפגישה המחודשת בינינו, בימים כתבתי על זה.
לאט לאט איבדתי תקווה, שקעתי.
והנה הגיע הרגע המיוחל, ואני רוצה לצרוח.
למה, אח, למה עשית לי את זה?
לא יכולת להישאר, לשרוד עוד קצת? להתאמץ בשבילי?
היית חייב לגרום לי לראות אותך במצב הזה?
אני יודע שזה מחשבה מטופשת, כאילו שיכולת להתחמק מהרעב והצמא הקודחים, ואחר כך מהירייה שפילחה את ליבך הטוב.
העולם הפך חשוך, כמה שלא האיר לי פניו מאותו יום מר, כעת נדמה כאילו קרן אור לא חודרת לבועה האטומה בה אני שוהה כעת.
אנשים באים, מנחמים, מלטפים, תומכים. לא מבינים.
לא מבינים כמה השבר הזה נורא. כמה הגורל יכול להיות אכזר.
'לפחות הוא חזר, לפחות יהיה לו קבר, יש כאלה שאפילו את זה אין להם' יש שאומרים בתוכחה, ואני לא מרים מבט.
מי צריך קבר כשאין אותך?
משהו מת בי, יחד איתך.
הנקמה מפריחה בי ניצנים, לא מחזירה אותי לחיים.
נפגשתי עם אלו שהביאו אותך הביתה, נראה שהם היחידים שיכולים להבין מה באמת עובר עליי. הם, כמוני ואולי אפילו יותר, רואים את המוות מול העיניים, יום יום.
'שיכלתי חברים', אמר לי אחד מהם בלחישה, 'זה קשה, אבל אתה תקום. כולם קמים בסוף. אין לך ברירה. קום תנקום את הדם הזה' הצביע על השיש מתחתיו אתה שוכן, ואני הרמתי מבט מזוגג, אטום.
'תבטיח לי שכך תעשה' הוא רכן בנחישות, 'תבטיח לי שתתאושש'.
אני הנהנתי, לא בדיוק מבין.
כשחזרנו לבית, אבא ואמא היו שקטים, מכונסים, ואני הסתגרתי בחדר. דמיינתי שאני שומע אותך, אח, מדבר אליי.
'אתה שומע מה שאתה רוצה לשמוע' אמרת לי אינספור פעמים בלגלוג, והנה עכשיו אני מסכים אתך.
חשבתי המון על מה שאמר לי החייל מלוכלך המדים ההוא, מצאתי שם משמעות.
הגעתי למסקנה שאני חייב לעשות משהו. משמעותי. רוחני.
חכה, אחי, חכה לנקמת דמך,
מבטיח שלא תתאכזב.
