לאחר שהאשכול העסיסי 'חידות תורניות' נזרע כלאים,
בשאלות וקושיות מגוונות של חידות מרובות סגנונות,
והחידות על פרשת השבוע בקשו להן מקום קבוע,
יבוא אשכול זה לחידות על פרשת השבוע בלבד,
מתוך עדיפות לשאלות מן המקרא בלבד.
החפץ ימלא את ידו, לשאול ולהשיב בעדו.
מקרא בסיסי:
מקרא - כולל כל התנ"ך.
תורה - חמשת חומשי תורה בלבד.
פרשת השבוע - מה שיקראו בשבת הבאה.
ב] וחז"ל (תו"כ גמ' תרגום ירושלמי ווולגטה) פירשו מלקות.
ואיך זה קשור למילה בקרת ? - הסוד הוא מתפילת אדני בזק האשכנזי
אשר הועתקה ממלך ישראל
אשר לקחה מכהן בבלי בן נקלה.
ג] והרמב"ן פירש בקרת מלשון הבקר-הפקר עיין עליו אבל יתכן לפרש כפירושו המילולי ולא בדיוק כפירושו אלא "והפדה לא נפדתה או חפשה לא נתן לה-בקרת במילה אחת תהיה" כלומר שלא ניתן לה שטר שחרור להפקירה (לחופשי).
לא. במשנה (כלאים פ"ח) כתוב אדני השדה וכן בתורת כהנים (סוף שמיני) ובקהלת רבה.
יש גירסאות בירושלמי שהעתיק את המשנה במקום אדני אבני. או שזה סתם שיבוש או שזה אגב לשון הפסוק באיוב.
נ.ב. + רש"י עפ"י ירושלמי יבמות פ"ב ה"ד
"אמר רבי יודה בן פזי ולמה סמך הכתוב פרשת עריות לפרשת קידושין ללמדך שכל מי שהוא פורש מן העריות נקרא קדוש שכן שונמית אומרת לאישה (מלכים ב ד) הנה נא ידעתי כי איש אלהים קדוש הוא...."
מישהו ראה אולי להיכן נעלם האשכול 'חידות לפרשת השבוע'??
צר לי שהגיעו הדברים לידי כך, ואין לי כל רצון לעורר דיון מתמשך עליהם. בפרט שהאשכול כאן יש לו אופי של חידות ולא של דיונים מהסוג שלדעתי אינם מתאימים לפורום ציבורי בכלל וחרדי בפרט. דברים שאמורים להיות נידונים בין כותלי בית המדרש ומוכרעים אצל גדולי ישראל בלבד, נזרקים כאן כבדרך-אגב.
ובכל זאת לא יכולתי לעצור מלהביע את תחושותיי. וגם את חובתי אקיים בזה, שלא יאמרו ששתיקתי כהודאה היא.
ולא על הכותב והמחדש והמלגלג אני בא בטענה, אלא על השותקים.
ולפי שאין לי ענין בפולמוס, על כן אין צורך להגיב על הדברים. את חובתי אכתוב בהודעה זו. השומע ישמע והחדל יחדל.
ובכן, כלל נקוט בידינו: כאשר יש מעידה אחת או שתים, הרי יש לתלותן בשגגה, אבל כשהמעידות הולכות ונערמות, נאספות ונקבצות, כנראה יש כאן איזה חולי שגורם לנפילה המוגברת.
הנה כמה הגיגים מפרי תנובתו של כותב נכבד, מהשבוע האחרון:
לאחר שהביא מחלוקת הרמב"ן עם רש"י בפירוש 'קדושים תהיו', כתב:
והמתבונן בזה יראה דבר נפלא ביותר!
נחלקו להם ראשונים בפירוש דברי התורה. כתב הרמב"ן את שכתב בפירוש דברי חז"ל. והנה בא הכותב הנכבד ומכריע את 'האמת' שלא כדברי הרמב"ן.
ואנו עומדים משפשפים עיניים ותמהים: מי יגלה עפר מעיני הרמב"ן להעמידו על הטעות שטעה בפירוש דברי חז"ל?...
הנה כי כן, פתרון חידה לשונית קלה נפלאת היא ממנו, אבל הכרעה בעוז בין שני ראשונים בלשון עזה תוך שימוש במילת 'אמת' - לא נפלאת היא ולא רחוקה היא.
אכן, בגאון שבגאונים מדובר כאן!
ואם סברתם שכאן נעצרת הגאונות, להכריע בפירוש ראשון זה כנגד רעהו, הנה ממשיך הכותב ומכריע בעוז נגד כמה וכמה מרבותינו הראשונים.
הכרעה בשיוויון נפש! משל מדובר היה בידידיו הזאטוטים של הכותב הנכבד, אשר באצילות נפשו מעביר הוא על חובותיהם וסולח לעוונות פירושיהם, ובלבד שבסיכומו של דבר תצא האמת לאור.
וכה היו דבריו:
הבה נראה כמה מהסיכום הזה תואם את דעת רבותינו, רבינו מאיר משפיירא, הר"ש משאנ"ץ, הרא"ש, החינוך ורע"ב..
הר"ש משאנץ בפירושו למשנה (כלאים ח, ה) כותב כך:
ירושלמי (הל' ד') אמר רבי חמא ברבי עוקבא בשם רבי יוסי ברבי חנינא טעמא דרבי יוסי וכל אשר יגע על פני השדה (במדבר יט) בגדל מן השדה כלומר מין אדם הוא א"ר בר נש דטור הוא והוא חיי מטיבורא פסק טיבורא לא חיי ושמעתי בשם הר' מאיר ברבי קלונימוס מאשפירא שהיא חיה ששמה ידוע והיא ידעוני דקרא ומעצם שלה עושין כמין כשפים וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ שבו גדל אותה החיה ששמה ידוע כעין אותם קישואין ודלועים אלא הידוע צורתו כצורת אדם בכל דבר בצורת פנים וגוף וידים ורגלים ומטיבורו מחובר לחבל היוצא מן השורש ואין כל בריה רשאי ליקרב כמלא החבל שטורפת והורגת כמלא החבל ורועה כל סביבותיה וכשבאין לצודה אין אדם רשאי לקרב אצלה אלא גוררין אותה אל החבל עד שהוא נפסק והיא מיד מתה:
וגם הרא"ש שם העתיק דברים אלו:
אבני השדה - לשון תורה כי עם אבני השדה בריתך. ירושלמי אמר ר' יוסי בר נש דטור הוא והוא חיי מטיבורא פסק טיבורא לא חיי. וה"ר מאיר בר קלונימוס משפיר"א היה אומר דחיה היא ששמה ידוע והוא ידעוני דקרא ועצם שלה עושה כשפים וכמין חבל גדול יוצא משרש הארץ שבו גדל אותה חיה ששמה ידוע כעין שרש הקישואים והדלועים שיוצאים כמין שריגים גדולים והידוע מחובר בטיבורו באותו חבל וצורתו כצורת אדם בפנים וגוף וידים ורגלים וכמלא החבל רועה סביבותיה ואין כל בריה רשאה לקרב אליה כי היא הורגת וטורפת הכל וכשרוצים לקחתה מורים בחיצים בחבל עד שנפסק והיא מתה מיד:
וכן הרע"ב אחריהם:
אדני השדה - חיה הגדלה בשדות, וכמין חבל גדול יוצא מן הארץ שגדלה בו אותה חיה, ושמה ידוע, והוא ידעוני הכתוב בתורה, ומחובר בטבורו באותו חבל היוצא מן הארץ, וצורתו צורת אדם בפרצוף וידים ורגלים ואין כל בריה רשאה לקרב אליו כי הוא הורג וטורף כל הקרב אליו. וכשרוצים לצוד אותו מורים בחצים בחבל עד שנפסק וצועק בקול מר ומת מיד, ואליו רמז באיוב (ה) כי עם אבני השדה בריתך:
גם החינוך (עשה תקיד) כותב כדברים הללו:
שלא לשאול ידעוני. והענין הזה הוא שמשים המכשף עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, ואותו העצם מדבר על ידי כשפיו. וזאת החיה ששמה ידוע ראיתי בספר מן הגאונים שהיא גדלה בחבל גדול שיוצא מן הארץ כעין חבל הקשואין והדלועין, וצורתו כצורת אדם בכל דבר בפנים וגוף וידים ורגלים, ומטבורו מחובר לחבל, ואין כל בריה יכולה לקרב אליה כמלוא החבל לפי שהיא רועה סביבותיה כמלוא החבל וטורפת כל מה שיכולה להשיג, וכשבאין לצודה מורין בחצים אל החבל עד שנפסק והיא מתה מיד. ובירושלמי דכלאים [פ"ח ה"ד] אמרו זכרונם לברכה בפירוש כי עם אבני השדה בריתך [איוב ה', כ"ג], בר נש דטור הוא והוא חיי מן טבוריה אי פסיק טבוריה לא חיי.
אלא שלאור הדוגמא הקודמת, כבר ידענו את גודל ערכו של הכותב הנכבד והרם, שבוודאי דברים שלא נתגלו להם לרבותינו הראשונים, נתגלו לו.
אבל הגאונות אינה מתחילה בדיבור עז ומכריע בין ראשונים, ואינה ממשיכה רק נגד רבים מהם, היא פושה עוד ועוד לעבר הכרעות נוסח בספר התורה!
אכן היה הדור יתום עד שהגיע היועץ למחננו.
ומה הן דבריו והגהותיו? ועל מה יתבססו הצעותיו-החלטותיו-הכרעותיו?
הבה נפן נא לראותן:
רק לשים לב שבס"ת של תימנים כתוב "כסיה" במילה אחת (ואינו קדוש) וכן הוא בכתר בן אשר ובעוד ספרים קדמונים (זו כבר מחלוקת בגמרא פסחים קטז. ולפחות יש שם דעה שזו מילה אחת) וכן עיקר מעוד טעם כמוס.
ובכן, עם כל הכבוד לכותב הנכבד, דברים הללו שכתב כאן, לא ניתנו להאמר כלל וכלל.
השימוש בתיבת 'טעות' על מילה שלא מתאימה לספרים אלו ואלו - ולו יהיו אלו המדוייקים בעיניו - תמוה ביותר!
שינויי נוסחאות היו ויהיו, נתגלו ועוד יתגלו. אבל לא על פיהם ישק דבר. ויד המגהת ספרים מסברתה שכן הנוסח הקדום - תיקצץ. יד המשנה אות קטנה בספר התורה בלי גיבוי רבני של רוב ככל חכמי ישראל - אין לה חלק בתורת ישראל.
כי זאת למודעי, שדרכי ההכרעה של מחלוקות הספרים, לרבות ספק במציאות 'מה היה כתוב בעבר', נתונות להכרעתם הבלעדית של גדולי ישראל היושבים על מדין, מאורנו ומנהיגנו!!
וכבר עמדו להם לישראל גדולי הדורות כגון הרמב"ם והרמ"ה, מנחת שי ואור תורה, וקבעו על כל קוץ וקוץ וכל תג ותג. קביעת הנוסח בספר התורה מסורה לידיהם בלבד.
ואגב, השיקול של 'רוב הספרים' הוא שיקול גדול מאוד בהכרעות הנוסח, כנודע.
אשר על כן, כל אשר חכמה ותבונה בראשו, יש לו לחוש ביותר מלהשתמש בתיבת 'טעות' על דבר שנהגו בו ישראל. וכיצד זה יבוא אדם בדורנו ויפסול בהבל מקלדת ספרי תורה שנהגו בהם מאות שנים לכותבם באופן מסוים? (ואפילו תהיה זו קהילה אחת בלבד! וכל שכן אם נוהגים כן רוב ישראל או כולם!) אתמהה!
מלבד זאת, הידיעות הנאמרות כאן בבטחון מופרז - טעונות תיקון גדול. ואדרש לתיבת 'כסיה' שבאה בדברי הכותב.
הנה הדבר ידוע שתיבה זו שנויה במחלוקת, והמנחת שי כתב שלרוב הספרים היא שתי תיבות, והיא פלוגתא בין מדנחאי ומערבאי. זו לשונו:
(טז) כֵס יָה: כתב רד"ק בשרשי' שרש כסא שהסמ"ך בשוא והיא מלה אחת. ולפי דבריו הכ"ף היתה ראויה להיות בסגול. <ובחומש כ"י קדמון מצאתי למערבאי כסיה מלה חדא, למדנחאי כס יה תרין מלין, למערבאי ידידיה מלה חדא, למדנחאי ידיד יה תרין מלין.> ובגמרא פ' ערבי פסחי' פלוגתא דאמוראי היא, לרב חסדא בשם ר' יוחנן מלה אחת וכן לרב, ולרבה ב' מלין. והרמ"ה ז"ל כתב כס יה בנוסחי דיקי ב' מלין, עכ"ל. וכ"כ המאירי ז"ל, מסכימי' למציאו' הספרי' ולרוב נוסחי המסרות, שמנו ו' פסוקי' דאית בהו' ה' מלין מן ב' ב' אתין, וזה א' מהם. ובמסורת כ"י ו' פסו' דאית בהון ה' מלין רצופי' מן ב' ב' אתין, וחד פלוגתא דרב נחמן, וסימניהון נח את שם את חם, כי גם זה לך בן, כי יד על כס יה, דין פלוגתא דרב נחמן, על כן לא בא אל שלחן, גם לי גם לך לא יהיה גזרו, אין זה כי אם רע לב. ובמסרה דילן (נחמיה ב') איתא להאי סימנא בלא פלוגתא, ברם אית בה טעותא דבציר מינייהו חדא פסוקא, ומשום הכי ברירנא לה. [על־כס יה]. עכ"ל.
- הידיעה שבאה אצל הכותב בהחלטה ברורה ומוחלטת שנוסח בני תימן הוא 'כסיה' - כנראה לא ידועה לחכמי תימן שבזמנינו..
לא נמצא אצל בני תימן - בהביאם בהקדמות חומשיהם את שינויי הנוסחאות שלהם על שאר העדות - גירסא זו של 'כסיה' במילה אחת. וכל בני תימן כותבים אותה הלכה למעשה בשתי תיבות. לפיכך אם ימצא מי שכתב מאמר ובו עדות חדשה על 'הנוסח הקדום של בני תימן', יתכבד נא ליטול את שחידש! אם בני תימן עצמם - הידועים בצמידותם למסורת ספריהם - לא שמרו על נוסח זה (אם היה בידם), אות הוא כי סברו שהנוסח הנכון הוא 'כס י-ה'. ואם תשאל מפני מה סברו כך? אין אנו יודעים בבירור. אבל ודאי אין לבוא בטענת 'נוסח בני תימן'!
לגבי נוסח הכתר, גם הוא לוט בערפל, יש לנו אותו מעדות של חכם אחד. וכל חסידי נוסח זה לא הביאוהו. לא נמצא בחילופי הנוסחאות של 'תנ"ך ברויאר' (הנאמן גם לנוסח הכתר) ולא בתנ"ך 'סימנים' (הצמוד לכתר יתר ממנו) את הנוסח 'כסיה' אפילו כנוסח נוסף. ובכן צריך ביאור מנין הקביעה ההחלטית שבנוסח הכתר היתה תיבת 'כסיה' במילה אחת, ולדברי הכותב שגם בנוסח הכתר יתכנו טעויות ושגיאות, מנין לו הבטחון העז שזו עצמה אינה שגיאה?
זאת לא זאת.
כיון שמודה הכותב הנכבד שבגמרא יש מחלוקת על תיבת 'כסיה' (לשון הגמרא בפסחים קיז, א: אמר רב חסדא אמר רבי יוחנן: הללויה וכסיה וידידיה - אחת הן. רב אמר: כסיה ומרחביה - אחת הן. רבה אמר: מרחביה בלבד. ויש חילופי נוסחאות בשמות האמוראים שם), כיצד זה הכריע בגאונותו המופלגת בין הניצים?
מה ידע הוא שלא ידעו האמוראים הקדושים?
מה הוסיף הוא להכרעה בין הספרים שלא נודעה לכל החכמים שעסקו בנידון הזה, לרבות מנחת שי הנ"ל שאין כמותו בבקיאותו במקרא?
כאן גילה לנו הגאון את הרז שהביאו להכריע בהינף מקלדת במחלוקת הנטושה בין אמוראים וחכמים:
ובכן, הסכיתו ושמעו:
לדעתו של הכותב יש סוד כמוס בהחלטה שהיא תיבה אחת ולא שתים.
ומה הוא הסוד? שהנוסח 'יה' כקיצור שם, הוא דבר מאוחר.
מנין המקור לקביעה המחודשת הזאת? לא נדע. נצטרך פשוט להאמין לו - בוודאי חסידותו וגאונותו כוללת את ידיעת הדורות ברוח קדשו.
ויתירה מזו, נצטרך לומר בהכרח שרבותינו האמוראים החולקים וסוברים שהיא שתי תיבות (במקרה הזה, האמורא רבה), פשוט לא ידעו את הסוד הכמוס הזה, שתיבת 'יה' מאוחרת היא...
וגם בזה אנו שבים להתפלא: מי יגלה עפר מעיני האמוראים ויעמידם על טעותם?
אך לא די בזה.
אם הסוד הכמוס הזה מכריע בין אמוראים, ניחא. סוף סוף יש דעה הגורסת כן.
אבל כאן העפילה הגאונות עד שחקים.
מומלץ לקוראים הנכבדים לשבת על כסא, כדי לקרוא את החדשה המרעישה הבאה:
ומאותו טעם - גם עזי וזמרת יה אשר כתוב בתורה (שירת הים) ושנוי בנביאים .. גם כן צריך לכתוב (בתורה) במילה אחת, ובישעיהו הוא כתוב "עזי וזמרת יה [ה'] ויהי לי לישועה".....)
הלא תדעו הלא תשמעו?? הלא הבינותם מוסדות הארץ??
אם לא שמתם לבכם לעניינן של שתי השורות התמימות הללו, הבה ואפרשן לכם הלכה למעשה:
ובכן, דעו לכם רבותי, כי ספרי התורה שלכם פסולים המה!
ולא רק שלכם, אלא של אבותיכם ואבות אבותיכם עד תחילת כל הדורות.
ומנין זאת?
לפי שמנוי וגמור הוא אצל הכותב הנכבד, בבירור שאינו מותיר מקום לתיבות חלושות כגון 'אולי' 'פן' 'שמא', ואפילו לא 'יתכן' ו'מסתבר', בירור גמור ומוחלט יש לו, יצוק מבטון וחזק מאבן סנפירינון.
בירור שמחליט שהנוסח הכתוב 'זמרת י-ה' בשירת הים, אינו אלא שיבוש.
הנכון הוא 'זמרתיה'!
ומי הביאו להחלטה המוזרה הזאת:
ניחשתם נכון: הסוד הכמוס הנ"ל!!
כי מנפלאותיו של הסוד הכמוס הזה הן, שיש ביכולתו לעשות כרצונו.
אין הוא זקוק לאישור של נוסח קיים, או רוב ספרים, יכול הוא לדלג על מאות שנים ואלפי אלפי חכמי ישראל, יכול הוא לנסח ספר חדש אם יהא ברצונו.
וכמובן שאין לתמוה כיצד נעלם דבר זה מכל המוני ישראל, במשך כל הדורות שמאז ועד עתה -
שהרי סוד הוא. סוד כמוס.
וכיצד יתגלה?
וסוד זה אינו מתגלה אלא לראויים לכך.
או במקרה שלנו - לראוי לכך.
רק למי שבכוחו לייעץ, נתנו מן השמים את המפתח לייעוץ.
ולא רק בענייני ממון. אלא בחמורות שבחמורות: נוסח ספר התורה.
נמצאנו למדים על כחו של הסוד הגדול הלזה, שבמקרה שלנו הוא מכריח אותנו להגיה את הנוסח המקובל של 'עזי וזמרת י-ה'.
ואף שעדיין לא ידוע לנו על איזה עד-נוסח שיאשש את ההגהה המחודשת הזאת - וגם הכותב הנכבד לא הוצרך להביא שום סייעתא לדבריו - הרי אין זאת אלא משום ש'האמת עד לעצמו', והסוד הכמוס אשר לא נודע לאמוראים ולכל העוסקים בתיבות 'יה', הוא הוא שייצור לנו נוסח חדש בתורה.
ובכן, מדוע אתם מתמהמהים, אישים יקרים??
קומו סעו לכם אל בתי הכנסיות, בקשו המפתחות מן גבאי הקהילות, ותקנו לכם מהרה את ספריכם!!
כלום סבורים אתם לצאת ידי חובתכם בקריאת התורה בספר התורה הפסול אשר בארונכם?
גורו לכם מפני אזהרת רבותינו בענין 'כל המשהה ספר שאינו מוגה'!!
ולאמיתו של דבר, על שום מה הובא הסוד הכמוס הזה? כדי לבצר את העמדה הזאת ולהכריע מסברת הלב נגד דברי אמוראים מפורשים, משל היינו חוקרים חיצוניים העושים סברתנו עיקר וסברת רבותינו טפלה לה.
וכדי שלא יהיו הדברים הנכתבים בצער רב מתוך רתיחת לב משתמעים לשתי פנים חלילה, ייאמר ברורות:
ייבטלו השערות כאלו ואלף כמותן, סברות מחקריות אלו ומיליון דומות להן, ולא תתבטל דעת האמורא רבה, שעל פיה נהגו הרוב (ובזמנינו - הכל) לכתוב תיבת 'כס י-ה' בשתי תיבות!!
(ודעת מהרש"ל ידועה וכן תשובתו של התוספות יום טוב עליו, וכן דעות השב יעקב והצמח צדק הקדמון ושאר אחרונים, ואין צורך להביאן כאן, כי מנהג ישראל ברוב ספריהם והכרעת גדוליהם כן הוא, ודלא כמהרש"ל. - ועוד, שעיקר העיקרים כלפי הכותב הוא, שנוטל חירות לעצמו להכריע נגד רוב ככל הספרים ומנהג ישראל הרווח, שהטעם הכמוס שהביא לא נזכר בפולמוס, ולפיכך לא נמצא מי שיגיה את 'זמרת י-ה' מחמת הטענה המחודשת הזאת).
בסיכומם של דברים אוסיף:
אין לנו מושג לאיזה חוג ועדה ומגזר משתייך הכותב, מה היא השכלתו התורנית והכללית, ועל מה אדני מחשבתו הוטבעו. אין לנו מושג בזה, ואין לנו חפץ בזה. אך כל 'בן תורה' אשר רוממות תורת ישראל וקדושת חכמיה שגורה על לשונו יודע נאמנה את הידיעה הבאה:
גדולי ישראל הם יכריעו לנו מה הנוסח הרצוי אצל ה' יתברך לכותבו בספרי תורתנו, לא חוקרי העורות המתות הישנות ולא סברותינו המתחדשות אשר מן הדעת קצרות. מה גם שדרשת חז"ל הנודעת על 'אין השם שלם ואין הכסא' שלם, מתאמת דוקא לסברתו של רבה. אבל טענה זו וכיוצא בה אינן אלא כסניף בלבד. עיקר הטענה היא שמנהג ישראל - ע"פ גדולי תורה ויראה קובעי הנוסח - תורה הוא, ואין בלתו.
לסיכום: הכרעת הנוסח נתונה בידי גדולי ישראל, ושיקוליהם אינם מצטמצמים בנוסח העתיק אלא גם ברוב הספרים ומנהג ישראל. ובוודאי שאין לנו יכולת לומר 'טעות' על נוסח שנהגו בו בישראל. וקל וחומר לא לומר 'וכן עיקר' ולהכריע בין רבותינו חכמי התלמוד מכח סברות והשערות.
צר לי מאוד שהגענו למידה זאת, אך אם אלו הם פני הדברים, מוטב להם לבני התורה להמשיך לדור בשכירות ולא להזדקק לייעוץ משכנתא מסוג זה!
הבה נראה כמה מהסיכום הזה תואם את דעת רבותינו, רבינו מאיר משפיירא, הר"ש משאנ"ץ, הרא"ש, החינוך ורע"ב..
הר"ש משאנץ בפירושו למשנה (כלאים ח, ה) כותב כך:
ירושלמי (הל' ד') אמר רבי חמא ברבי עוקבא בשם רבי יוסי ברבי חנינא טעמא דרבי יוסי וכל אשר יגע על פני השדה (במדבר יט) בגדל מן השדה כלומר מין אדם הוא א"ר בר נש דטור הוא והוא חיי מטיבורא פסק טיבורא לא חיי ושמעתי בשם הר' מאיר ברבי קלונימוס מאשפירא שהיא חיה ששמה ידוע והיא ידעוני דקרא ומעצם שלה עושין כמין כשפים וכמין חבל גדול יוצא משורש שבארץ שבו גדל אותה החיה ששמה ידוע כעין אותם קישואין ודלועים אלא הידוע צורתו כצורת אדם בכל דבר בצורת פנים וגוף וידים ורגלים ומטיבורו מחובר לחבל היוצא מן השורש ואין כל בריה רשאי ליקרב כמלא החבל שטורפת והורגת כמלא החבל ורועה כל סביבותיה וכשבאין לצודה אין אדם רשאי לקרב אצלה אלא גוררין אותה אל החבל עד שהוא נפסק והיא מיד מתה:
וגם הרא"ש שם העתיק דברים אלו:
אבני השדה - לשון תורה כי עם אבני השדה בריתך. ירושלמי אמר ר' יוסי בר נש דטור הוא והוא חיי מטיבורא פסק טיבורא לא חיי. וה"ר מאיר בר קלונימוס משפיר"א היה אומר דחיה היא ששמה ידוע והוא ידעוני דקרא ועצם שלה עושה כשפים וכמין חבל גדול יוצא משרש הארץ שבו גדל אותה חיה ששמה ידוע כעין שרש הקישואים והדלועים שיוצאים כמין שריגים גדולים והידוע מחובר בטיבורו באותו חבל וצורתו כצורת אדם בפנים וגוף וידים ורגלים וכמלא החבל רועה סביבותיה ואין כל בריה רשאה לקרב אליה כי היא הורגת וטורפת הכל וכשרוצים לקחתה מורים בחיצים בחבל עד שנפסק והיא מתה מיד:
וכן הרע"ב אחריהם:
אדני השדה - חיה הגדלה בשדות, וכמין חבל גדול יוצא מן הארץ שגדלה בו אותה חיה, ושמה ידוע, והוא ידעוני הכתוב בתורה, ומחובר בטבורו באותו חבל היוצא מן הארץ, וצורתו צורת אדם בפרצוף וידים ורגלים ואין כל בריה רשאה לקרב אליו כי הוא הורג וטורף כל הקרב אליו. וכשרוצים לצוד אותו מורים בחצים בחבל עד שנפסק וצועק בקול מר ומת מיד, ואליו רמז באיוב (ה) כי עם אבני השדה בריתך:
גם החינוך (עשה תקיד) כותב כדברים הללו:
שלא לשאול ידעוני. והענין הזה הוא שמשים המכשף עצם חיה ששמה ידוע לתוך פיו, ואותו העצם מדבר על ידי כשפיו. וזאת החיה ששמה ידוע ראיתי בספר מן הגאונים שהיא גדלה בחבל גדול שיוצא מן הארץ כעין חבל הקשואין והדלועין, וצורתו כצורת אדם בכל דבר בפנים וגוף וידים ורגלים, ומטבורו מחובר לחבל, ואין כל בריה יכולה לקרב אליה כמלוא החבל לפי שהיא רועה סביבותיה כמלוא החבל וטורפת כל מה שיכולה להשיג, וכשבאין לצודה מורין בחצים אל החבל עד שנפסק והיא מתה מיד. ובירושלמי דכלאים [פ"ח ה"ד] אמרו זכרונם לברכה בפירוש כי עם אבני השדה בריתך [איוב ה', כ"ג], בר נש דטור הוא והוא חיי מן טבוריה אי פסיק טבוריה לא חיי.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
