אשמח לביקורת כתובה, אבל גם אימוג'י זה בסדר.
ההבדל הוא שבכתב אפשר לשלב הפכים, באימוג'י הכל או שכוייח, או כועס.
יום שישי, 11:23 בבוקר.
על יד תחנת הרקל"ה יפה נוף, ירושלים.
הרמזור ירוק, ואני לא ממהר לשום מקום, ממש לא.
אבל אני ספורטאי אחרי הכל, ויש פה הזדמנות לריצה קצרה, (ספרינט בלע''ז) אז יצאתי לדרך.
שחור, לבן, שחור, חולף לי על הזברה האספלטית, ממהר אל הצד השני.
אבל אז, קפיצה לא מוצלחת, על גדר קטנה ומאתגרת, ובמקום לתחנה מרכזית בואכה בני ברק, אני ממשיך עם הרכבת, לתחנת מאוחדת, הידועה בשמה, "הטורים".
כל תוכניות הפורים שלי, השתנו באחת, עם שבר ברגל, וקביים מיד שרה.
אין לאסוף לת"ת, אין לטייל אצל רבנים, רק לשכב במיטה, ולרקום מאמרים. (מה שבכל מקרה הייתי עושה)
עכשיו, שאלת השאלות, למה לכל הרוחות, אני טורח לספר לכם על הפורים הדפוק שהיה לי, למה זה טוב?
וחוץ מזה, בדרך כלל אני טוב בלהמציא סיפורים, לא בלספר על עצמי בפומבי.
כי אז, כשחזרתי לישיבה על זוג קביים, לא מוכן לוותר על שבת זכור בישיבה, גם אם במיטה, גיליתי דבר מעניין.
החברים שלי התחלקו לשלוש.
היו את אלה שישר יצאו מגדר חברים, כשגילו שהם צריכים אולי לעזור, עליהם אני לא מדבר בכלל.
אבל אז, היו את הקלאסי, רובם של החברים, אלה שאני, אודה ואבוש, לכאורה הייתי נמנה עליהם, שעבדו לפי הספר.
הם שאלו אם צריך עזרה, עזרו אם ביקשתי, ואם ביקשתי יותר מדי, הם יצאו מזה בדיוק כמו הספר, הם בדיוק מיהרו לאנשהו, או שלא ידעו איך עושים את זה, ממש ממש סליחה.
ואז, אז היה החלק השני, אנשים ממש טובים שחיפשו איך לעזור.
החל מההוא שהציע להחליף לחדר שלו בקומת הכניסה, (5 קומות עם קביים, בכל זאת). והחבר חדר שהחליף את המיטה, (אי אפשר לעלות סולם עם קביים).
היה את האברך הנפלא, שרק ביקשתי ממנו טרמפ לירושלים, וממש נתן שירות V.I.P, כאילו שילמו לו על זה.
ואת הבחור שהסכים להסיע אותי בין בתי רבנים, כדי שלא אהיה כל הפורים במיטה.
ולכל אחד ואחד מהם, מגיע ישר כוח עצום.
אבל בכל זאת, בשני אלו, משהו חסר.
היו את אלו, שפעלו לפי הספר, נפלא.
היו את אלו שהיו נהדרים, ועזרו מכל הלב. אבל עדיין, זה התחיל כשביקשתי, או רמזתי. הם לא פעלו לפי הספר ותו לא. הם גילו שבספר שלהם יש תוכן נפלא בהרבה.
אבל אז, הגיע הסוג השלישי, הנדיר.
כמה נדיר? בחור אחד, אחד בלבד.
הוא אפילו לא מהשיעור שלי, בפער של 3 שנים.
והוא בכלל לא אמור להיות שם, בפנימייה של המבוגרים.
ולא, לא ביקשתי ממנו, אפילו לא בצחוק.
אבל זה לא מנע ממנו להיות שם בשבת בבוקר, (5 קומות, כבר אמרנו?) עם כוס של מיץ ענבים לקידוש. כי אולי אני צריך.
ולחזור במוצאי שבת, כי אולי, רק אולי, אני צריך עזרה לרדת למגילה. הרי לא אמרתי לו שלא.
ושוב בפורים בבוקר, הוא היה שם, שוב פעם מגילה, וזה שהסתדרתי פעמיים לבד, והוא היה מיותר? אז מה, אולי הפעם אני כן צריך עזרה...
הוא לא עשה את זה, כי באיזה ספר מצפון זה כתוב, וגם לא בחוקי הנימוס של אף שושלת כבודה.
הוא לא הרגיש חייב אפילו, יש לי עוד 5 חברי חדר, כפול 7 חדרים בקומה.
אבל הוא חבר, חבר אמיתי, מהסוג שכל אחד מאחל לעצמו.
ולא עניין אותו אם הוא חייב, צריך או אמור.
אם יש סיכוי, קלוש אפילו, שאני תקוע, והוא יוכל לעזור, אז הוא שם, עוזר בכל כוחו.
ולמה אני כותב את זה? כדי להודות לו? כדי לומר לכם להיות כמותן?
ממש לא. אני אפילו לא מוכן להתחייב שאני אהיה כמותו. (30% מקסימום)
אני רוצה לפנות לכל אותם אלו, בודדים ומיוחדים, שתמיד עסוקים בלחשוב על השני.
הם עוזרים, ונותנים, ולפעמים מרגישים שאף אחד לא מעריך, לא מוקיר, ולא שם לב.
ואני רוצה לצעוק, כאן בבמה הזאת, שזה לא נכון, ולא יכול להיות נכון.
אז כן, לא תמיד תקבלו את הפרחים, או האיירפודס מקס שבניתם עליהם, והחיים הם לא סיפור, גם לא סיפור מהחיים.
אבל מה שעשיתם, גם אם המקבל היה כאוב, או מופתע, או מוטרד מכדי להגיב, יצרו רושם. גם למעלה, וגם בליבו של המקבל.
ואם ידעתם להיות חברים אמיתים, לא רק בשביל הספר, זה ידע לחזור אליכם, עשרת מונים.
אני רוצה גם לקרוא לכל אותם מקבלים, שגילו בשעתם הקשה, מי החבר האמיתי שלהם, והבטיחו בליבם להחזיר.
ואז, חזרה השגרה, והדבר נשכח מכל לב.
אף פעם לא מאוחר, ואם גיליתם חבר ששווה להשקיע בו, אל תתנו לשגרה לקחת לכם את זה, תתנו חזרה, כי במקרה כזה, לתת זה לקבל, ובגדול!!!!
ההבדל הוא שבכתב אפשר לשלב הפכים, באימוג'י הכל או שכוייח, או כועס.
יום שישי, 11:23 בבוקר.
על יד תחנת הרקל"ה יפה נוף, ירושלים.
הרמזור ירוק, ואני לא ממהר לשום מקום, ממש לא.
אבל אני ספורטאי אחרי הכל, ויש פה הזדמנות לריצה קצרה, (ספרינט בלע''ז) אז יצאתי לדרך.
שחור, לבן, שחור, חולף לי על הזברה האספלטית, ממהר אל הצד השני.
אבל אז, קפיצה לא מוצלחת, על גדר קטנה ומאתגרת, ובמקום לתחנה מרכזית בואכה בני ברק, אני ממשיך עם הרכבת, לתחנת מאוחדת, הידועה בשמה, "הטורים".
כל תוכניות הפורים שלי, השתנו באחת, עם שבר ברגל, וקביים מיד שרה.
אין לאסוף לת"ת, אין לטייל אצל רבנים, רק לשכב במיטה, ולרקום מאמרים. (מה שבכל מקרה הייתי עושה)
עכשיו, שאלת השאלות, למה לכל הרוחות, אני טורח לספר לכם על הפורים הדפוק שהיה לי, למה זה טוב?
וחוץ מזה, בדרך כלל אני טוב בלהמציא סיפורים, לא בלספר על עצמי בפומבי.
כי אז, כשחזרתי לישיבה על זוג קביים, לא מוכן לוותר על שבת זכור בישיבה, גם אם במיטה, גיליתי דבר מעניין.
החברים שלי התחלקו לשלוש.
היו את אלה שישר יצאו מגדר חברים, כשגילו שהם צריכים אולי לעזור, עליהם אני לא מדבר בכלל.
אבל אז, היו את הקלאסי, רובם של החברים, אלה שאני, אודה ואבוש, לכאורה הייתי נמנה עליהם, שעבדו לפי הספר.
הם שאלו אם צריך עזרה, עזרו אם ביקשתי, ואם ביקשתי יותר מדי, הם יצאו מזה בדיוק כמו הספר, הם בדיוק מיהרו לאנשהו, או שלא ידעו איך עושים את זה, ממש ממש סליחה.
ואז, אז היה החלק השני, אנשים ממש טובים שחיפשו איך לעזור.
החל מההוא שהציע להחליף לחדר שלו בקומת הכניסה, (5 קומות עם קביים, בכל זאת). והחבר חדר שהחליף את המיטה, (אי אפשר לעלות סולם עם קביים).
היה את האברך הנפלא, שרק ביקשתי ממנו טרמפ לירושלים, וממש נתן שירות V.I.P, כאילו שילמו לו על זה.
ואת הבחור שהסכים להסיע אותי בין בתי רבנים, כדי שלא אהיה כל הפורים במיטה.
ולכל אחד ואחד מהם, מגיע ישר כוח עצום.
אבל בכל זאת, בשני אלו, משהו חסר.
היו את אלו, שפעלו לפי הספר, נפלא.
היו את אלו שהיו נהדרים, ועזרו מכל הלב. אבל עדיין, זה התחיל כשביקשתי, או רמזתי. הם לא פעלו לפי הספר ותו לא. הם גילו שבספר שלהם יש תוכן נפלא בהרבה.
אבל אז, הגיע הסוג השלישי, הנדיר.
כמה נדיר? בחור אחד, אחד בלבד.
הוא אפילו לא מהשיעור שלי, בפער של 3 שנים.
והוא בכלל לא אמור להיות שם, בפנימייה של המבוגרים.
ולא, לא ביקשתי ממנו, אפילו לא בצחוק.
אבל זה לא מנע ממנו להיות שם בשבת בבוקר, (5 קומות, כבר אמרנו?) עם כוס של מיץ ענבים לקידוש. כי אולי אני צריך.
ולחזור במוצאי שבת, כי אולי, רק אולי, אני צריך עזרה לרדת למגילה. הרי לא אמרתי לו שלא.
ושוב בפורים בבוקר, הוא היה שם, שוב פעם מגילה, וזה שהסתדרתי פעמיים לבד, והוא היה מיותר? אז מה, אולי הפעם אני כן צריך עזרה...
הוא לא עשה את זה, כי באיזה ספר מצפון זה כתוב, וגם לא בחוקי הנימוס של אף שושלת כבודה.
הוא לא הרגיש חייב אפילו, יש לי עוד 5 חברי חדר, כפול 7 חדרים בקומה.
אבל הוא חבר, חבר אמיתי, מהסוג שכל אחד מאחל לעצמו.
ולא עניין אותו אם הוא חייב, צריך או אמור.
אם יש סיכוי, קלוש אפילו, שאני תקוע, והוא יוכל לעזור, אז הוא שם, עוזר בכל כוחו.
ולמה אני כותב את זה? כדי להודות לו? כדי לומר לכם להיות כמותן?
ממש לא. אני אפילו לא מוכן להתחייב שאני אהיה כמותו. (30% מקסימום)
אני רוצה לפנות לכל אותם אלו, בודדים ומיוחדים, שתמיד עסוקים בלחשוב על השני.
הם עוזרים, ונותנים, ולפעמים מרגישים שאף אחד לא מעריך, לא מוקיר, ולא שם לב.
ואני רוצה לצעוק, כאן בבמה הזאת, שזה לא נכון, ולא יכול להיות נכון.
אז כן, לא תמיד תקבלו את הפרחים, או האיירפודס מקס שבניתם עליהם, והחיים הם לא סיפור, גם לא סיפור מהחיים.
אבל מה שעשיתם, גם אם המקבל היה כאוב, או מופתע, או מוטרד מכדי להגיב, יצרו רושם. גם למעלה, וגם בליבו של המקבל.
ואם ידעתם להיות חברים אמיתים, לא רק בשביל הספר, זה ידע לחזור אליכם, עשרת מונים.
אני רוצה גם לקרוא לכל אותם מקבלים, שגילו בשעתם הקשה, מי החבר האמיתי שלהם, והבטיחו בליבם להחזיר.
ואז, חזרה השגרה, והדבר נשכח מכל לב.
אף פעם לא מאוחר, ואם גיליתם חבר ששווה להשקיע בו, אל תתנו לשגרה לקחת לכם את זה, תתנו חזרה, כי במקרה כזה, לתת זה לקבל, ובגדול!!!!
נערך לאחרונה ב: