פה מאוד. שמחתי לראות שהתייחסת להערותיי
ושינית את המודעה על פיהם.
שאלת למה כוונתי בפיסקה (שהדגשת
"
נייס לגמרי, והאמת שזה מצוין גם אם תשלח את זה ככה, כי הלקוחות שלך לא מבינים - אבל לגמרי לא - בכל מה שקשור בעיצוב. ההוכחה היא ההערות שלהם."
סתם שלחתי אזכור לעובדה שרוב הלקוחות לא באמת מבינים בעיצוב, ולא מבינים מה יפה. את זה תשאיר לגרפיקאים והמעצבים. זה המקצוע שלהם.
הוכחה לזה - כנכתב לעיל - היא הסיטואציה המתרחשת כאשר אתה מגיש סקיצה ללקוח, ואתה יודע שלק פגום בעיניך הוא פרט מסוים בולט בכיעורו, נניח הכותרת בצבע ורוד זרחני. ואתה מצפה שעל זה הוא יתמקד, ויגיד "בחייך שמעון, זה מה שאתה מביא לי?".
נרגש כולך אתה שולח במייל את הקובץ. והנה הוא מתקשר אליך... "בחייך שמעון, זה מה שאתה מביא לי?..." הוא משהק אל השפוף, ואתה מתגמגם - "כן, הורוד... אני יודע.. הילדה חולה, וגם המסך שלי מציג רק ורוד עכשיו, ואכלתי מעדן ורוד אתמול..."
ואז הוא קוטע אותך ואומר: "בחייך, שמעון.. מה זה הפסים האלו, זה נראה כמו קשקוש של ילד בן חמש..." כשהוא מתכוון לרקע הפסים המשולבים הפנטסטי שעליו עמלת כ3 שעות.
כולך סמוק ואתה גונח: "והכותרת, אל תדאג, אני אשנה, אני יודע שזה דוחה..."
"מה פתאום!" הוא מרעים "זה אהבתי. דווקא זה מצא חן בעיניי! הורוד הזה יפייפה, זה מזכיר לי את הלבן הורוד שאכלתי אתמול..."...
אז מה תגידו? כאשר חוות דעת מקצועית אובייקטיבית (בד"כ אתם נאלצים להיות אובייקטיביים לעצמכם
קובעת כי הקשקוש יפה, והכותרת מכוערת, המסקנה המתבקשת היא:
הלקוח אינו יודע מראשו כלל.
כמובן שמדובר בהכללה, אך בכ"ז, המקצוען זה אתה, ואתה מחליט מה יפה ומה לא ומי שלא מוצא חן בעיניו שיחפש חבריו ב"אין כניסה" (ביטוי משנות השישים
.