הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
שמיים תכולים, שקט חלומי, נוף קסום ומדהים.
מצטנפת בכורסא הרכה, ידיה שלובות בנוקשות. פניה אטומות. נמצאת ולא נמצאת. הלב קפוא, מרוקן מכל רגש ותחושה.חשה כי נמצאת במציאות לא לה. צופה בחייה כאורחת בארץ זרה, מנוכרת. כמו מתוך חלום, עולות וצפות בה התמונות.
חדר לבן. ריח בית חולים אופייני. ולב מרוקן מתחושה.
המילים מכות בה, חוזרות ונשנות באכזריות איומה.
'מצטער' קולו של פרופ' בראונשטיין יציב, בטוח, אמפטי ורגיש. מצלצל שוב באוזניה, בפעם המי יודע כמה. 'עשינו ככל יכולתינו, מיטב הצוות והרופאים הבכירים נלחמו בכל הכח. אך לצערינו, לא הצלחנו להציל אותו'.
הדמעות מאנו להגיע. הלב כבר קרס מעומס הציפיות. ניסה לאסוף את שבריו. והנפש בחסד אלוקי, עטפה את עצמה בשריון נוקשה, בלתי עביר. מגנה עליה מפני הרגשות הקשים מנשוא.
ויאיר, יאיר שתק כל העת. שתיקה ארוכה, כבדה, מעיקה יותר מאלף מילים. כי מה כבר אפשר לומר? מאין ניתן לשאוב את הכח לחזק שוב ושוב, להשמיע מילות עידוד, נחמה ואמונה? להחניק בכח את הדמעות. להבטיח לה שיבואו ימים יפים יותר. להבטיח לה שחלומה יתממש. וגם היא, תזכה כמו רבות וטובות לטוב הזה.
מבלי שתרצה, הוא צף ועלה בה. החלום.
פנים רכות, מלאכיות וניחוח גן עדן. ידיה כמו נשלחו מאליהם לגעת בו. להרגיש אותו. ללטף אותו ביד רועדת, אוהבת. לחבק, לנשק, לנשום ולהרגיש אותו קרוב קרוב.
באחת פקחה עיניה והחלום נמוג. שנים של ציפיה, תפילות ודמעות, סגולות והשתדלויות אין סופיות. מה לא עשו. היכן לא היו. שום מעצור לא עמד בפניהם. לא חובות מעיקים. לא נסיונות נפל חוזרים ונשנים. לא התייעצויות חובקות עולם. ולא טיפולים מעבר לים.
ולאחר יותר מעשור, כלום ניתן להגביל במילים את הרגע בו התבשרו בבשורה הגדולה?
העולם שינה גווניו. כל יום הפך למשמעותי וזוהר.
הסלע הענק, האימתני, שרבץ כקבע על ליבם, נמוג באחת. והבית התמלא בניחוח קסום של ציפיה וערגה.
שוב לא מבטי רחמים, בפעם המי יודע שזכו בתפקיד הקוואטר.
שוב להיות שווים בין כולם, בלי להשפיל מבט ולנסות להתאדות.
שוב לשמוח באמת. מכל הלב. להרגיש המאושרים באדם.
וכן, הם היו מודעים לסיכונים הרבים הכרוכים. אך למה לחשוב על כך? מספיק חלומות התנפצו בעבר.
אז נכון, הם המשיכו לפקוד את קברי הצדיקים. לבקש ברכות מרבנים. להתפלל בלי סוף ולבקש בריאות. ושיהיה בקלות.
כבר בחרו עגלה, את זו היוקרתית שתמיד חלמה עליה. הורידה מהמדף העליון את הבגדים הקטנטנים והאביזרים, אותם רכשה בכל הזדמנות, במשך השנים הארוכות. ולא רק בגלל הסגולה הטמונה.
הייתה חייבת זאת כדי לשמור על גחלת האמונה והתקווה. שיום יבוא ויעשה בהם שימוש.
הדמעות מתקשות להגיע, גוש אכזרי חוסם אותן. לא מצליחה לעכל איך ביום כה גדול. בו סוף סוף יתגשם החלום. יזכו הם לתואר הנכסף, הכ"כ מובן מאליו לצעירים מהם בשנים כה רבות.
היום בו יצאו מביתם בלב הולם, בידיעה המאושרת הבלתי נתפסת. שזהו. הם הופכים להורים. תמצית חלומם ונשמתם. האם ניתן לצמצם זאת למילים?!
ברגע אחד התהפך הכל. מצוקת נשימה שהובילה לניתוח חרום.
וזהו.
שקט. דממה. ותקווה שנגוזה.
והיא יודעת, שאכן נחתמה כאן תקופה. אך בצורה כ"כ שונה ואיומה.
נכון שבכל הסיפורים שקראה, תמיד הייתה איזו רבנית או חברה, שהרעיפה נחמה, תקווה ואמונה.
אך היא בכל זאת. מעדיפה להיות לבדה, להתאבל בשקט. להתנתק מכל העולם.
ועדיין, יודעת שהיא תקום מחדש. בכוחות על אנושיים, ותמשיך את החיים.
זה יקרה מאוחר יותר, לא חשוב מתי. למודת מלחמות שכמותה, לא תוותר על התגשמות חלומות וחיים חדשים.
הפעם, לשם שינוי על החיים של שניהם.
שמיים תכולים, שקט חלומי, נוף קסום ומדהים.
מצטנפת בכורסא הרכה, ידיה שלובות בנוקשות. פניה אטומות. נמצאת ולא נמצאת. הלב קפוא, מרוקן מכל רגש ותחושה.חשה כי נמצאת במציאות לא לה. צופה בחייה כאורחת בארץ זרה, מנוכרת. כמו מתוך חלום, עולות וצפות בה התמונות.
חדר לבן. ריח בית חולים אופייני. ולב מרוקן מתחושה.
המילים מכות בה, חוזרות ונשנות באכזריות איומה.
'מצטער' קולו של פרופ' בראונשטיין יציב, בטוח, אמפטי ורגיש. מצלצל שוב באוזניה, בפעם המי יודע כמה. 'עשינו ככל יכולתינו, מיטב הצוות והרופאים הבכירים נלחמו בכל הכח. אך לצערינו, לא הצלחנו להציל אותו'.
הדמעות מאנו להגיע. הלב כבר קרס מעומס הציפיות. ניסה לאסוף את שבריו. והנפש בחסד אלוקי, עטפה את עצמה בשריון נוקשה, בלתי עביר. מגנה עליה מפני הרגשות הקשים מנשוא.
ויאיר, יאיר שתק כל העת. שתיקה ארוכה, כבדה, מעיקה יותר מאלף מילים. כי מה כבר אפשר לומר? מאין ניתן לשאוב את הכח לחזק שוב ושוב, להשמיע מילות עידוד, נחמה ואמונה? להחניק בכח את הדמעות. להבטיח לה שיבואו ימים יפים יותר. להבטיח לה שחלומה יתממש. וגם היא, תזכה כמו רבות וטובות לטוב הזה.
מבלי שתרצה, הוא צף ועלה בה. החלום.
פנים רכות, מלאכיות וניחוח גן עדן. ידיה כמו נשלחו מאליהם לגעת בו. להרגיש אותו. ללטף אותו ביד רועדת, אוהבת. לחבק, לנשק, לנשום ולהרגיש אותו קרוב קרוב.
באחת פקחה עיניה והחלום נמוג. שנים של ציפיה, תפילות ודמעות, סגולות והשתדלויות אין סופיות. מה לא עשו. היכן לא היו. שום מעצור לא עמד בפניהם. לא חובות מעיקים. לא נסיונות נפל חוזרים ונשנים. לא התייעצויות חובקות עולם. ולא טיפולים מעבר לים.
ולאחר יותר מעשור, כלום ניתן להגביל במילים את הרגע בו התבשרו בבשורה הגדולה?
העולם שינה גווניו. כל יום הפך למשמעותי וזוהר.
הסלע הענק, האימתני, שרבץ כקבע על ליבם, נמוג באחת. והבית התמלא בניחוח קסום של ציפיה וערגה.
שוב לא מבטי רחמים, בפעם המי יודע שזכו בתפקיד הקוואטר.
שוב להיות שווים בין כולם, בלי להשפיל מבט ולנסות להתאדות.
שוב לשמוח באמת. מכל הלב. להרגיש המאושרים באדם.
וכן, הם היו מודעים לסיכונים הרבים הכרוכים. אך למה לחשוב על כך? מספיק חלומות התנפצו בעבר.
אז נכון, הם המשיכו לפקוד את קברי הצדיקים. לבקש ברכות מרבנים. להתפלל בלי סוף ולבקש בריאות. ושיהיה בקלות.
כבר בחרו עגלה, את זו היוקרתית שתמיד חלמה עליה. הורידה מהמדף העליון את הבגדים הקטנטנים והאביזרים, אותם רכשה בכל הזדמנות, במשך השנים הארוכות. ולא רק בגלל הסגולה הטמונה.
הייתה חייבת זאת כדי לשמור על גחלת האמונה והתקווה. שיום יבוא ויעשה בהם שימוש.
הדמעות מתקשות להגיע, גוש אכזרי חוסם אותן. לא מצליחה לעכל איך ביום כה גדול. בו סוף סוף יתגשם החלום. יזכו הם לתואר הנכסף, הכ"כ מובן מאליו לצעירים מהם בשנים כה רבות.
היום בו יצאו מביתם בלב הולם, בידיעה המאושרת הבלתי נתפסת. שזהו. הם הופכים להורים. תמצית חלומם ונשמתם. האם ניתן לצמצם זאת למילים?!
ברגע אחד התהפך הכל. מצוקת נשימה שהובילה לניתוח חרום.
וזהו.
שקט. דממה. ותקווה שנגוזה.
והיא יודעת, שאכן נחתמה כאן תקופה. אך בצורה כ"כ שונה ואיומה.
נכון שבכל הסיפורים שקראה, תמיד הייתה איזו רבנית או חברה, שהרעיפה נחמה, תקווה ואמונה.
אך היא בכל זאת. מעדיפה להיות לבדה, להתאבל בשקט. להתנתק מכל העולם.
ועדיין, יודעת שהיא תקום מחדש. בכוחות על אנושיים, ותמשיך את החיים.
זה יקרה מאוחר יותר, לא חשוב מתי. למודת מלחמות שכמותה, לא תוותר על התגשמות חלומות וחיים חדשים.
הפעם, לשם שינוי על החיים של שניהם.
נערך לאחרונה ב:
