יש באמת פיתוי גדול להכליל כל אחד שלא עוצר לטרמפים בתור אטום לב.
אז אולי זה נשמע באמת מרגש לעשות חסדים ב3 בלילה, ואני באמת עושה את זה, יעידו על כך עשרות ומאות האנשים שנסעו איתי בטרמפים בשעות לא שעות. (אלה השעות שלי)
אבל דווקא בגלל שאני נוסע בשעות האלה, נחשפתי לצד הקשה והמסוכן של הטרמפים.
כמה סיפורים שגרמו לי לנקוט באמצעי זהירות (שלא תמיד עזרו לי) כמו לנעול את הרכב בכל פעם שאני עוצר ליד טרמפיאדה, ובכללי בזמן נסיעה.
1. טרמפ לטלזסטון שנתתי לבחור ישיבה, ואליו הצטרף באופן טבעי בחור ערבי שיכור ומסומם עד הצוואר שירד באבו גוש.
2. פיתוי לדבר עבירה שחוויתי כשהסעתי מישהו, ומטבע הדברים אני לא מעוניין לפרט בפורום הזה.
3. בחור שפתח לי את הדלת האחורית באמצע כביש רמות ברמזור, ובטבעיות קפץ והתיישב לי על הציוד שהיה מונח על מושב מקופל, בנס לא נגרם נזק לציוד או למושב, ומזל שלא עבר שם שוטר בסביבה.
4. בנש"ק מכובד שפתח לי את הדלת באמצע בני ברק והבהיל אותי עד אימה, הצרחה שנתתי הרתיעה אותו.
5. ראש ישיבה חילונית (יש כזה דבר..) שעלה איתי לטרמפ בצומת לטרון, היתה לי איתו שיחה מאוד מעניינת, אבל אני בטוח שעבור חלק מהאנשים זאת יכולה להיות חוויה מערערת במקצת.
6. הומלסים ומוזרים שונים ומשונים שנסעו איתי לשומקום, ואין לי מושג מי שחרר אותם מהמוסד הסגור שהם אמורים להיות בו, אבל הם נתנו לי השראה לסיפורים מעניינים, אז שילמתי את המחיר.
אני יכול לכתוב ספר על טרמפים, ובעיני זאת חוויה מאוד מהנה, על אף הסיפורים הפחות טובים שחוויתי, יש לי על כל סיפור כזה 10סיפורים מרגשים ונהדרים, הרבה דעת וחכמה שאספתי ביחד עם הבחורים הנחמדים שאספתי מפה לשם ובחזרה.
לא הייתי מוותר על טרמפיסטים, כי אני בטוח בעצמי, ויודע שמחסד תמיד מרוויחים, אבל עדיין להתעלם מהסיכונים ומסיטואציות שיכולות לסבך כל אחד זאת טיפשות רבה.
אני לגמרי מבין לליבם של הטרמפיסטים, כי גם אני הייתי טרמפיסט מתמיד, מתוקף היותי גר בחור, לא תמיד היתה לי אפשרות להגיע הביתה באופן מסודר, ושילמתי את המחיר על כך בעמידה מתישה בצומת לטרון או כנות.
נסעתי בטרמפים בתור בחור ישיבה שלמד בחור כלשהו, ואם להודות על האמת, היתה דרך אחרת להגיע לשם ומשם, אף אחד לא צריך לשלם על הבחירה שלי בנוחות.
הספר שכתבתי נפתח במילים:
עמדתי באמצע הצומת ונופפתי בידים, הידים שלי היו כחולות ורועדות אך הצבע הכחול שמשך את תשומת ליבי היה צמד הפנסים המסנוור של הניידת שחלפה על פני מבלי לחשוב אפילו לעצור בשבילי. חוסר הביטחון שלי, אם כך ניתן להגדיר את מערכת תחושות האשמה שניהלה את סדר יומי, אמר לי שבניידת יושבים שני שוטרים שמנים, שלוגמים ברעש קפה חם מתוך כוס קרטון. על הכוס מצולמת עז, העז המפורסמת בישראל, שהיא בטח כבר הפכה לסטייק. מי בכלל אוכל עזים? אולי בדואים.. פעם קראו להם בדווים.
(ואל תשאלו אותי מתי הוא יוצא....)