הנושאים החמים
הנושאים החמים
השכנה של בית הכנסת
זה התחיל בדפיקה על הדלת. כי לא לכל אחד יש את כל מספרי הפלאפון של השכנים שלו, וכך נוסד לו מניין המרפסות בבניין שלנו.
מוזמנים להתלוות לסדר יומי איך זה נשמע מהצד שלי.
בוקר, מתעוררת לקול חזני צעקני עמוק. (שילוב שרק העת הזו מספקת.) "אמן יהא שמיה רבא" המוני בטונים מטונים שונים - מעורר אותי סופית.
נס שיש לי אטמי אוזניים בבית. מונח לי כבר בדרך קבע מתחת לכרית. אני תוחבת לאוזן. טיפ שלי: מספיק אחד. לא נח לשכב על אטם ובמילא האוזן נסתמת מהכרית. יאללה, ממשיכים בסבב שינה נוסף. למה, אין סיבה לקום כל כך מוקדם אם הילדים עוד ישנים כי חגגו אתמול עד מאוחר והם גם לא ממהרים ללכת לשום מקום. קורונה טיים. סוג חול המועד כזה. רק בלי החול, למזלי הוא נשאר בארגז של הגן, ובקשר למועד - ובכן, כן, כל היום אני במטבח.
בשבת בבוקר, בכלל זה היה כיף. לא הייתי צריכה לקום כדי לשים את הדגים על הפלטה. קמתי רק כדי לוודא שהם אכן שם.
מנחה וערבית זה קצת אחרת. זה אמצע היום. כן, גם ערבית היא באמצע.
מידי פעם אני מצטרפת לעניית אמן וכאלה.
הבעיה היא שהילדות נזכרות שיש לנו מרפסת כשאבא יוצא אליה. וכמובן רבות בקולי קולות מי תשב איפה על הנדנדה. אז אני מוצאת את עצמי משתיקה אותן בשקט. כי אי אפשר לצעוק בקול, כולם בחוץ עכשיו.
טוב, הפעם הן דווקא נשארו בבית וסתם יוצא לי לעבור ליד המרפסת.
וואלה. מבריק לי רעיון. אולי נציץ קצת לראות איך הוא מתפלל? המזרח מכוון בדיוק לפתח המרפסת. זה לא משהו שיצא לי לראות. תחשבו על זה; ראיתי אותו אוכל, ישן, מתחרפן מהקורונה, ורק זה לא. פששש דווקא מתפלל בדביקות. אשריי.
אופססס. לא סתם אומרים שאדם מרגיש שמסתכלים עליו. פתאום הוא קולט אותי מסתכלת עליו ואנחנו מתחילים לצחוק.
מסכן. לא יפה מה שעשיתי לו. מיד אני בורחת להמשיך את הצחוק מחוץ לטווח הראיה. צחוק אי אפשר להפסיק באמצע. אבל אני מציצה בחצי עין לראות אם הוא כן הצליח. הצליח. טוב, אז אני לא פושעת כזו גדולה.
זה התחיל בדפיקה על הדלת. כי לא לכל אחד יש את כל מספרי הפלאפון של השכנים שלו, וכך נוסד לו מניין המרפסות בבניין שלנו.
מוזמנים להתלוות לסדר יומי איך זה נשמע מהצד שלי.
בוקר, מתעוררת לקול חזני צעקני עמוק. (שילוב שרק העת הזו מספקת.) "אמן יהא שמיה רבא" המוני בטונים מטונים שונים - מעורר אותי סופית.
נס שיש לי אטמי אוזניים בבית. מונח לי כבר בדרך קבע מתחת לכרית. אני תוחבת לאוזן. טיפ שלי: מספיק אחד. לא נח לשכב על אטם ובמילא האוזן נסתמת מהכרית. יאללה, ממשיכים בסבב שינה נוסף. למה, אין סיבה לקום כל כך מוקדם אם הילדים עוד ישנים כי חגגו אתמול עד מאוחר והם גם לא ממהרים ללכת לשום מקום. קורונה טיים. סוג חול המועד כזה. רק בלי החול, למזלי הוא נשאר בארגז של הגן, ובקשר למועד - ובכן, כן, כל היום אני במטבח.
בשבת בבוקר, בכלל זה היה כיף. לא הייתי צריכה לקום כדי לשים את הדגים על הפלטה. קמתי רק כדי לוודא שהם אכן שם.
מנחה וערבית זה קצת אחרת. זה אמצע היום. כן, גם ערבית היא באמצע.
מידי פעם אני מצטרפת לעניית אמן וכאלה.
הבעיה היא שהילדות נזכרות שיש לנו מרפסת כשאבא יוצא אליה. וכמובן רבות בקולי קולות מי תשב איפה על הנדנדה. אז אני מוצאת את עצמי משתיקה אותן בשקט. כי אי אפשר לצעוק בקול, כולם בחוץ עכשיו.
טוב, הפעם הן דווקא נשארו בבית וסתם יוצא לי לעבור ליד המרפסת.
וואלה. מבריק לי רעיון. אולי נציץ קצת לראות איך הוא מתפלל? המזרח מכוון בדיוק לפתח המרפסת. זה לא משהו שיצא לי לראות. תחשבו על זה; ראיתי אותו אוכל, ישן, מתחרפן מהקורונה, ורק זה לא. פששש דווקא מתפלל בדביקות. אשריי.
אופססס. לא סתם אומרים שאדם מרגיש שמסתכלים עליו. פתאום הוא קולט אותי מסתכלת עליו ואנחנו מתחילים לצחוק.
מסכן. לא יפה מה שעשיתי לו. מיד אני בורחת להמשיך את הצחוק מחוץ לטווח הראיה. צחוק אי אפשר להפסיק באמצע. אבל אני מציצה בחצי עין לראות אם הוא כן הצליח. הצליח. טוב, אז אני לא פושעת כזו גדולה.
