הנושאים החמים
הנושאים החמים
5:50
השעון המעורר מצלצל, אני פוקחת חצי עין שמאלית ומגששת אל כפתור הנודניק.
מספר דקות נוספות ואני נפרדת מהפוך.
לאחר התארגנות חפוזה אני מוצאת את עצמי צועדת נמרצות ברחוב, שואפת עמוק את האויר הנקי והקר.
אני נכנסת אל המשרד, פותחת את המחשב ומתחילה לנצל את רגעי השקט היחסיים.
"תלביש לה את הגרביון השני, אמרתי לך אתמול, לא זוכר? לא, הכתום בכביסה. תיקח את הסגול. נקודות? לא, אין עליו נקודות."
דיבור חפוז קוטע את השקט שקיוויתי שישרור. אני שולחת חיוך עקום אל הנודניקית שלא מפסיקה לדבר עם בעלה ולהפריע לנו, ונושמת עמוק. אח! כמה טוב לחזור לשגרה!
12:00
התראה קולנית מתזכרת אותי, לא מתחשבת כלל בכך שהרגע מצאתי קצה חוט לבעיה שהטרידה את מנוחתי. אני כובשת אנחה ופונה אל חדר הישיבות, משתהה מעט בפתח.
התגעגעתי, אני לוחשת לקירות. לא הסתדרתי בלי הישיבות הארוכות והמשמימות.
היה חסר לי לשמוע בפעם העשירית על ההיתקלות של הבוס עם המעצב של הלקוח. חלמתי כבר לחזור לדון פעם נוספת בתכנית העבודה הברורה והידועה לכולם הנפרשת בפנינו כאן משל היינו נפגשים בה לראשונה.
שעה וחצי של שעמום כובש. הידד! כמה טוב לחזור לשגרה.
15:18
אני קופצת בבהלה מהמקום, לא שמתי לב לשעה. אורזת בבהילות את המחשב. מפטירה: 'בי!' לימין, 'יום נעים!' לחדרון בהמשך המסדרון, ושועטת במורד חמשת הקומות. לא, היום אין זמן להמתין למעלית.
אני נפלטת מהרכבת העמוסה, הדחוקה והחנוקה, שאוויל מסוים בחר לכנות אותה 'רכבת קלה' ומרחיבה את חיוכי כשאני נזכרת בבייבי הקטנה המצפה לי. יום שלם עם המטפלת!
בלי חופשים, בלי 'תקדימי כי אנחנו מדליקים מוקדם'. יום לימודים מלא.
מדהים! כמה טוב לחזור לשגרה!
18:30
אני מסכמת בסיפוק את השעות האחרונות.
משחק משעשע בכדור. דיפדוף משותף בספר החדש שסבתא קנתה לכבוד יום ההולדת.
ארוחה מורחבת בהשתתפות הכיסא, הקירות והרצפה. אמבטיה, פיג'מה ו -
"לישון, מתוקה" אני לוחשת. "היום תוכלי להיות רגועה, לא אעיר אותך בעוד שעתיים. לא נצא אל אף סבתא לא מוכרת ולא תעברי בין 100 ידיים. הלילה הזה יהיה לך שקט"
אני יוצאת מהחדר ופונה אל המטבח להכין ארוחת ערב.
היום יהיו כאן שניצל ונודלס. שניצל בשרי, קרניבורי. לא כזה מגבינת חלומי המוגש על מצע חסה.
האם פעם ידעתי להעריך את זה? כמה טוב לחזור לשגרה!
21:00
אני מוציאה את המחשב מהתיק וצוללת חזרה אל הנקודה שבה עזבתי את המשרד. מריצה את הקוד ונשענת לאחור בסיפוק.
השעון המעורר כבר מכוון על השעה 5:50, להעיר אותי שוב אל יום שיגרתי ועמוס פעילות.
"איך כבר שכחת," אני סונטת בעצמי. "איך רק לפני שבוע ביקשת, יחלת והתחננת למעט חריגה. אח! כמה טוב לחזור לשגרה!"
ובשולי הדברים,
למי שתהה על הקשר בין הכותרת לתוכן, תחושה עמומה בי טוענת כי ככל שהאדם מתבגר עולה בהתאמה רמת העניין שלו בשגרה.
מעניין לחקור האם אני צודקת...
השעון המעורר מצלצל, אני פוקחת חצי עין שמאלית ומגששת אל כפתור הנודניק.
מספר דקות נוספות ואני נפרדת מהפוך.
לאחר התארגנות חפוזה אני מוצאת את עצמי צועדת נמרצות ברחוב, שואפת עמוק את האויר הנקי והקר.
אני נכנסת אל המשרד, פותחת את המחשב ומתחילה לנצל את רגעי השקט היחסיים.
"תלביש לה את הגרביון השני, אמרתי לך אתמול, לא זוכר? לא, הכתום בכביסה. תיקח את הסגול. נקודות? לא, אין עליו נקודות."
דיבור חפוז קוטע את השקט שקיוויתי שישרור. אני שולחת חיוך עקום אל הנודניקית שלא מפסיקה לדבר עם בעלה ולהפריע לנו, ונושמת עמוק. אח! כמה טוב לחזור לשגרה!
12:00
התראה קולנית מתזכרת אותי, לא מתחשבת כלל בכך שהרגע מצאתי קצה חוט לבעיה שהטרידה את מנוחתי. אני כובשת אנחה ופונה אל חדר הישיבות, משתהה מעט בפתח.
התגעגעתי, אני לוחשת לקירות. לא הסתדרתי בלי הישיבות הארוכות והמשמימות.
היה חסר לי לשמוע בפעם העשירית על ההיתקלות של הבוס עם המעצב של הלקוח. חלמתי כבר לחזור לדון פעם נוספת בתכנית העבודה הברורה והידועה לכולם הנפרשת בפנינו כאן משל היינו נפגשים בה לראשונה.
שעה וחצי של שעמום כובש. הידד! כמה טוב לחזור לשגרה.
15:18
אני קופצת בבהלה מהמקום, לא שמתי לב לשעה. אורזת בבהילות את המחשב. מפטירה: 'בי!' לימין, 'יום נעים!' לחדרון בהמשך המסדרון, ושועטת במורד חמשת הקומות. לא, היום אין זמן להמתין למעלית.
אני נפלטת מהרכבת העמוסה, הדחוקה והחנוקה, שאוויל מסוים בחר לכנות אותה 'רכבת קלה' ומרחיבה את חיוכי כשאני נזכרת בבייבי הקטנה המצפה לי. יום שלם עם המטפלת!
בלי חופשים, בלי 'תקדימי כי אנחנו מדליקים מוקדם'. יום לימודים מלא.
מדהים! כמה טוב לחזור לשגרה!
18:30
אני מסכמת בסיפוק את השעות האחרונות.
משחק משעשע בכדור. דיפדוף משותף בספר החדש שסבתא קנתה לכבוד יום ההולדת.
ארוחה מורחבת בהשתתפות הכיסא, הקירות והרצפה. אמבטיה, פיג'מה ו -
"לישון, מתוקה" אני לוחשת. "היום תוכלי להיות רגועה, לא אעיר אותך בעוד שעתיים. לא נצא אל אף סבתא לא מוכרת ולא תעברי בין 100 ידיים. הלילה הזה יהיה לך שקט"
אני יוצאת מהחדר ופונה אל המטבח להכין ארוחת ערב.
היום יהיו כאן שניצל ונודלס. שניצל בשרי, קרניבורי. לא כזה מגבינת חלומי המוגש על מצע חסה.
האם פעם ידעתי להעריך את זה? כמה טוב לחזור לשגרה!
21:00
אני מוציאה את המחשב מהתיק וצוללת חזרה אל הנקודה שבה עזבתי את המשרד. מריצה את הקוד ונשענת לאחור בסיפוק.
השעון המעורר כבר מכוון על השעה 5:50, להעיר אותי שוב אל יום שיגרתי ועמוס פעילות.
"איך כבר שכחת," אני סונטת בעצמי. "איך רק לפני שבוע ביקשת, יחלת והתחננת למעט חריגה. אח! כמה טוב לחזור לשגרה!"
ובשולי הדברים,
למי שתהה על הקשר בין הכותרת לתוכן, תחושה עמומה בי טוענת כי ככל שהאדם מתבגר עולה בהתאמה רמת העניין שלו בשגרה.
מעניין לחקור האם אני צודקת...
