שיתוף - לביקורת הקיץ הקץ

הנף מקלדת · 12/10/20

ארבעתם נאספו, עומדים סביב למיטתי שקטים. קולות בכיים נדמו, רק דמעתם מתנצצת על לחיים.

אני יכול לראות אותם. מוזר לא? תמיד סיפרו לי שרואים בזווית של ריחוף, עכשיו אני רואה אותם מעמדת שכיבה, ולמרות שאני מכוסה עד מעל ראשי.

נראה לי זה בכלל חלום. הרגע האמתי עדיין לא הגיע.
לא, זה לא חלום. אומנם אני לא יכול לצבוט את עצמי, אבל ברור לי שהכול נגמר. כמה רציתי להמשיך, 'גיים אובר'. אחרי ככלות הכול הגיע.

עומדים שם בדממה, מבולבלים כהוגן. כנראה לא הכנתי אותי מספיק לרגע הזה. וגם אם כן, הם קטנים מידי, לא מבינים כלום שלוימי עדיין יבב, "אבא אבא", קולו מונטוני חבר רגישות, מנסה להעירני. נאיבי.
יאיר הגדול, השלים עם המצב, ניסה לקחת פיקוד, לגלות אחריות. "מהיום ה' מחליט עלינו" הוסיפה הקטנה.

איפה נעמי? איפה היא? הבטיחה ללכת איתי עד למוות. אותה כן הכנתי, היו לנו שיחות מפורטות על הרגע הזה, אז למה היא לא באה? שתיקח מפה את הילדים, זה לא בשבילי ולא בשבילם, השעה לא מתאימה.

הכל דממה, למי מחכים? מה הטקס.

נעמי נכנסת, סוף סוף.
היא לא בוכה, תכליתית כתמיד. נראית קצת עייפה, ברור, עבר עליה לילה סוחט ריגשית.

"מוישה קום!"

היא לא שפויה. מה לקום? יש חוקי טבע בבריאה הזו. יש זמנים שלא קמים בהם.
"קום! מאוחר". היא מתעקשת כבר שמונה וחצי. וחוזרים היום ללימודים.

אוף... כמה רציתי להמשיך לישון. זורק מעל ראשי את השמיכה. הייתי בטוח שהסגר ממשיך.