הנושאים החמים
הנושאים החמים
בפעם הראשונה ששמעתי עליהם הגעתי בקושי לגובה של החלון הגדול בבית. זה שהשקיף תמיד על בית הקברות.
לא ידעתי אז מה אומרת המילה הזאת למעט מהעובדה שהיא כנראה הייתה סוד. סוד גדול מאד.
איך אמר אבא?
זה קורה. הוא בטוח בזה. על אנשים כאלו אי אפשר לסמוך.
אמא לא אהבה את המשפחה שלו בכלל. אבל אני כן חיבבתי אותם למרות שהעניקו לי שם משפחה שמזכיר קישוא.
עברו הרבה שנים מאז. גבהתי מספיק בשביל להגיע כמעט עד סוף הזכוכית של החלון. גם הסוד שינה צורה ותפח לו בתוך הלב שלי.
אני זוכר את אותו הלילה חסר כוכבים. את ההשתקפות המעוותת שלי על החלון החשוך. את עיגולי האור הקטנים שנצצו על הזגוגית.
השקפתי על בית הקברות באותו הלילה.
היה חשוך וקר והערפל הסמיך הקשה עלי לזהות את פרצופיהם של המתכנסים תחת עיגול האור שיצר עמוד החשמל.
ירד גשם. חזק וסמיך. מרעיש כאילו אלפי שדים מהגיהינום החליטו להמטיר את כעסם על האדמה.
היה שם יותר ממנין, הצלחתי לראות למרות מסך המים הרטוב שהפריד בינינו. אולי אפילו שלוש עשר.
אני זוכר ששתקתי. שעות ארוכות עמדתי שם, המצח צמוד לזגוגית הקפואה, הידיים הקרות קמוצות לאגרופים והלב דופק לי באוזניים כאילו החליט לתופף בחתונה בעיר הקודש ירושלים.
בפנים היה שקט. בחוץ השתוללה סערה. אבל הלב שלי התכווץ והתרפה כאילו הצליחה הרוח לנפץ את החלון.
לא האמנתי שזה נכון. לא רציתי להאמין.
אלו הרי אגדות, סיפורים של אנשים רעי לב, בדיות חסרות כל מקור.
הסתכלתי על האיש הגבוה שעמד שם. אהבתי אותו פעם, את הסוכריות הדביקות שהסתתרו לו תמיד בכיס.
נכון. כולם ידעו שהוא המנהיג. גם אבא, אחיו הקטן, ידע את זה. זה לא היה סוד שהוא אוהב לשלוט. שיש לו חלומות גדולים, כמעט כמו לשמו.
אבל למרות הכול סמכתי עליו. בכל השיירים של התמימות שעוד נותרה אצלי האמנתי שאותו האדם שהכרתי מאז הייתי ילד לא יהיה מסוגל לעשות כזה דבר.
היינו משפחה פעם, ממש מזמן. אפילו אבא לא באמת האמין.
אבל זה קרה.
הוא באמת כתב אותם. את הפרוטוקולים. סיכם וחילק והחתים. בלא לומר לנו דבר.
יומיים אחרי השלושים קיבלנו אותם. חתומים וסגורים במעטפה חומה וגדולה.
למעלה, באותיות שחורות וקטנות היה רשום: הפרוטוקולים של זקני ציון.
חודשיים אחר כך נושלנו מהירושה.
ניסיון ראשון בסגנון כזה. מרגיש לי שיש הרבה מקום לשיפור, אשמח לשמוע הצעות ייעול
לא ידעתי אז מה אומרת המילה הזאת למעט מהעובדה שהיא כנראה הייתה סוד. סוד גדול מאד.
איך אמר אבא?
זה קורה. הוא בטוח בזה. על אנשים כאלו אי אפשר לסמוך.
אמא לא אהבה את המשפחה שלו בכלל. אבל אני כן חיבבתי אותם למרות שהעניקו לי שם משפחה שמזכיר קישוא.
עברו הרבה שנים מאז. גבהתי מספיק בשביל להגיע כמעט עד סוף הזכוכית של החלון. גם הסוד שינה צורה ותפח לו בתוך הלב שלי.
אני זוכר את אותו הלילה חסר כוכבים. את ההשתקפות המעוותת שלי על החלון החשוך. את עיגולי האור הקטנים שנצצו על הזגוגית.
השקפתי על בית הקברות באותו הלילה.
היה חשוך וקר והערפל הסמיך הקשה עלי לזהות את פרצופיהם של המתכנסים תחת עיגול האור שיצר עמוד החשמל.
ירד גשם. חזק וסמיך. מרעיש כאילו אלפי שדים מהגיהינום החליטו להמטיר את כעסם על האדמה.
היה שם יותר ממנין, הצלחתי לראות למרות מסך המים הרטוב שהפריד בינינו. אולי אפילו שלוש עשר.
אני זוכר ששתקתי. שעות ארוכות עמדתי שם, המצח צמוד לזגוגית הקפואה, הידיים הקרות קמוצות לאגרופים והלב דופק לי באוזניים כאילו החליט לתופף בחתונה בעיר הקודש ירושלים.
בפנים היה שקט. בחוץ השתוללה סערה. אבל הלב שלי התכווץ והתרפה כאילו הצליחה הרוח לנפץ את החלון.
לא האמנתי שזה נכון. לא רציתי להאמין.
אלו הרי אגדות, סיפורים של אנשים רעי לב, בדיות חסרות כל מקור.
הסתכלתי על האיש הגבוה שעמד שם. אהבתי אותו פעם, את הסוכריות הדביקות שהסתתרו לו תמיד בכיס.
נכון. כולם ידעו שהוא המנהיג. גם אבא, אחיו הקטן, ידע את זה. זה לא היה סוד שהוא אוהב לשלוט. שיש לו חלומות גדולים, כמעט כמו לשמו.
אבל למרות הכול סמכתי עליו. בכל השיירים של התמימות שעוד נותרה אצלי האמנתי שאותו האדם שהכרתי מאז הייתי ילד לא יהיה מסוגל לעשות כזה דבר.
היינו משפחה פעם, ממש מזמן. אפילו אבא לא באמת האמין.
אבל זה קרה.
הוא באמת כתב אותם. את הפרוטוקולים. סיכם וחילק והחתים. בלא לומר לנו דבר.
יומיים אחרי השלושים קיבלנו אותם. חתומים וסגורים במעטפה חומה וגדולה.
למעלה, באותיות שחורות וקטנות היה רשום: הפרוטוקולים של זקני ציון.
חודשיים אחר כך נושלנו מהירושה.
ניסיון ראשון בסגנון כזה. מרגיש לי שיש הרבה מקום לשיפור, אשמח לשמוע הצעות ייעול
