הנושאים החמים
הנושאים החמים
| פנס בערפל |
משתמש פעיל
בס"ד
יש כל מיני פוביות בעולם, יש הידרובופיה, יש קלאסטרופוביה, יש אקרופוביה, לא חסר.
העולם מוצף בפוביות.
אבל הן פוביות ציבוריות, מוכרות לכולם.
לי יש פוביה חדשה, רק שלי. עבדתי עליה ממש קשה, בלי לשים לב בכלל לתהליך ההתפתחותי שהיא עוברת:
עטפוביה.
הפוביה התפתחה ממש לאט, בחושך, במעמקים הלא מוכרים של תת הככרה.
ויום אחד -
היא צצה!
פוביה גדולה, מרשימה, בנויה לחלוטין:
עטפוביה.
עט - פוביה.
פחד עֶטִים.
והפוביה הזו -
רק שלי!
וזה מה שזה אומר ביום יום:
אני לא מסוגל להחזיק ביד עט בלי מכסה. אני מפחד שהעט יתייבש, בדיוק ברגע שאאחוז בו.
הלכתי למטפל, ישבתי על הספה שלו, נוחה!
הוא שאל אותי לשמי, ביקש תעודת זהות, הכל בחוסר חשק. ככה זה כשהולכים למטפל רגשי שנותן קופוני הנחה של 25% למגיעים דרך העיתון.
הוא חכך ידיים בחוסר חשק:
שמך באמת געציל, לפי תעודת הזהות. שם טפוי, שם יהודי פולני.
הוא המשיך באותו טון חסר חדווה:
למה אתה פה? מהן הבעיות שלך? איך אני יכול לעזור?
הארתי את עיניו:
ג'ורג', בחודשיים האחרונים אני פשוט סובל.
לא מצליח לאכול, לא מצליח לישון, לא מצליח לשתות, לא מצליח ללמוד, לא מצליח לעשות כלום.
שוו, איך העיניים שלו נדלקו! פתאום הוא חזר לחיים, הוא התנער, התנדנד קצת על הכיסא המסיבי שלו, עישן קצת את הסיגריה האלקטרונית שלו, והנהן בהבנה גדולה.
חיכיתי למוצא פיו, והוא שאל:
געציל, אני לא מבין. למה? איפה בעיה שלך?
ספר לי עוד ועוד.
אל תהסס, כל מה שתאמר כאן לא יכנס לספר שלי.
לספר שלך?
כן, געציל, אני מוציא ספר, אבל סליחה על ההפרעה, תמשיך בבקשה.
כן געציל, תסביר לי.
מה מעיק עליך?
תשחרר, געציל, תשחרר.
הסברתי בשפל קול:
לפני חודשיים קמתי בוקר אחד והבנתי שיש לי פוביה חדשה. עט - פוביה.
אני לא יכול לכתוב כלום, ג'ורג'. אני לא מסוגל. אני רק מנסה להרים את העט לידיים, ומייד תוקף אותי פחד קמאי, פחד אכזרי, פחד נשכני.
אני אכול דאגה, ג'ורג'. אני חושש שהעט יפסיק לעבוד.
אני מנסה פה ושם לשאול עטים מהחברים בישיבה, ג'ורג', אבל בכל פעם שאני מניח את היד על הדף כדי לכתוב - הדאגה הורסת אותי: האם העט יעבוד? ואם לא, האם החבר יאשים אותי שהרסתי לו את העט? האם הוא יגרום לכל הישיבה לשנוא ואתי??
ממש נכנסתי לשוְוּנק, ביארתי בהרחבה:
יש לי הרבה עטים שהצטברו אלי במשך השנים, אבל אני מפחד לנסות לכתוב בהם, אני מפחד לגלות שהם לא עובדים יותר.
לקנות עטים זו לא אופציה, בכלל. אני יודע בוודאות שאם אקנה עט חדש ואכתוב בו, מיידית אגלה שהעט מקולקל, ואצא הלוזר של השכונה: אחד שקונה עט מקולקל. כמה כאלו כבר יש? אחד למליון? אבל הנה, אני היחיד שמצליח ליפול על עט כזה.
פתאום, תוך כדי שאני עצמי מקשיב לעצמי, המשמעות האמיתית של בעייתי צנחה באיטיות על כתפיי השמוטות:
אוי ואבוי, אין לי אפשרות טכנית לחתום על צ'קים!
טראאאח, זה הפיל אותי לקרשים, לגמרי.
ללא התראה, ללא הכנה מתאימה - פרצתי בבכי נוראי, ראשי הטלטל מצד לצד, דמעותיי נטפו בחופשיות, יוצרות שבילי דמע על לחיי.
הן המשיכו הלאה, התגלגלו, התגלגלו, כמעט הגיעו על הרצפה ו..
נזרקתי החוצה, בבת אחת.
בום, טראח, שטאח.
מצאתי את עצמי עומד רופס, המום, מוכה פחד - מחוץ לקליניקה של המטפל.
הוא גהר מעליי, רחב גרם, גבוה, מדיף ניחוח אלכוהול, מגחך:
געציל, כמעט הרסת לי את השטיח, מזל שהספקתי להוציא אותך ברגע הנכון.
בכיתי בחופשיות, מושפל, רועד, מנסה להישען על קיר המסדרון, חושש להיזרק גם משם.
הוא טפח על שכמי בעידוד גברי קשוח, ותחב לידיי חבילת טישו. בהיתי בה בהפתעה מסויימת: החבילה הייתה מאובקת כולה, חצי קרועה. בתוכה היו ניירות טישו עבשים צהבהבים ובריח של גללי עיזים, ועליה הופיעו טקסטים מוזרים בקזאחית.
הוא מלמל:
געציל, תנגב את הדמעות המיותרות שלך. קח כמה טישו קזאחי שאתה צריך, זה בריא לעיניים.
ואתה לא צריך להחזיר לי, יש לי מלאי גדול ואין לי איך להיפטר ממנו. אתה מבין, לאחרונה פציינטים הפסיקו לבכות אצלי בקליניקה, אולי בגלל השלט החדש שתליתי בקליניקה: "רק ילדות קטנות בוכות"
פתאום הוא ממש צעק, בלי קשר לכלום:
החברים הבכיניים שלך כמעט הרסו לי את השטיח, צ'יזמאייס!!!
בחיים שלי לא חשבתי שבחורים בגיל 18 יכולים לבכות כמו ילדות קטנות!!
אתם בישראל משוגעים כולכם לגמרי, גרייעט בובייטעטס.
שתקתי בהלם, מחיתי בשקט את דמעותיי.
הוא עמד לטרוק עליי את הדלת, אבל הכנסתי רגל אחת פנימה, ותוך כדי שהוא נאבק לסגור את הדלת, צעקתי בכעס:
ג'ורג', השארת אותי בלי פיתרון!
מה אני עושה עכשיו? איך אכתוב??
הוא קילל ברוסית, דחף את רגלי בפראות החוצה, טרק את הדלת, נעל אותה בקול קרקוש חזק, וצעק אליי מבפנים:
געציל, אתה מטומטם, והבעיה שלך מטומטמת.
אתה מטומטם - וג'ורג' לא צריך להסביר לך למה, אתה בטוח יודע לבד כבר ממזמן.
אבל אני אגלה לך למה בעיה שלך מטומטמת:
אותי לא לימדו לכתוב עם עטים.
געציל!
תתחיל לכתוב עם עפרון.
זהו.
ועכשיו לך מפה לפני שאני מתקשר לבוריס, צ'יזמאייק.
מאז הפסקתי ללכת לפסיכולוגים, זהו.
געציל, לשעבר ניגון הנפש.
(נכתב טרם המועד)
יש כל מיני פוביות בעולם, יש הידרובופיה, יש קלאסטרופוביה, יש אקרופוביה, לא חסר.
העולם מוצף בפוביות.
אבל הן פוביות ציבוריות, מוכרות לכולם.
לי יש פוביה חדשה, רק שלי. עבדתי עליה ממש קשה, בלי לשים לב בכלל לתהליך ההתפתחותי שהיא עוברת:
עטפוביה.
הפוביה התפתחה ממש לאט, בחושך, במעמקים הלא מוכרים של תת הככרה.
ויום אחד -
היא צצה!
פוביה גדולה, מרשימה, בנויה לחלוטין:
עטפוביה.
עט - פוביה.
פחד עֶטִים.
והפוביה הזו -
רק שלי!
וזה מה שזה אומר ביום יום:
אני לא מסוגל להחזיק ביד עט בלי מכסה. אני מפחד שהעט יתייבש, בדיוק ברגע שאאחוז בו.
הלכתי למטפל, ישבתי על הספה שלו, נוחה!
הוא שאל אותי לשמי, ביקש תעודת זהות, הכל בחוסר חשק. ככה זה כשהולכים למטפל רגשי שנותן קופוני הנחה של 25% למגיעים דרך העיתון.
הוא חכך ידיים בחוסר חשק:
שמך באמת געציל, לפי תעודת הזהות. שם טפוי, שם יהודי פולני.
הוא המשיך באותו טון חסר חדווה:
למה אתה פה? מהן הבעיות שלך? איך אני יכול לעזור?
הארתי את עיניו:
ג'ורג', בחודשיים האחרונים אני פשוט סובל.
לא מצליח לאכול, לא מצליח לישון, לא מצליח לשתות, לא מצליח ללמוד, לא מצליח לעשות כלום.
שוו, איך העיניים שלו נדלקו! פתאום הוא חזר לחיים, הוא התנער, התנדנד קצת על הכיסא המסיבי שלו, עישן קצת את הסיגריה האלקטרונית שלו, והנהן בהבנה גדולה.
חיכיתי למוצא פיו, והוא שאל:
געציל, אני לא מבין. למה? איפה בעיה שלך?
ספר לי עוד ועוד.
אל תהסס, כל מה שתאמר כאן לא יכנס לספר שלי.
לספר שלך?
כן, געציל, אני מוציא ספר, אבל סליחה על ההפרעה, תמשיך בבקשה.
כן געציל, תסביר לי.
מה מעיק עליך?
תשחרר, געציל, תשחרר.
הסברתי בשפל קול:
לפני חודשיים קמתי בוקר אחד והבנתי שיש לי פוביה חדשה. עט - פוביה.
אני לא יכול לכתוב כלום, ג'ורג'. אני לא מסוגל. אני רק מנסה להרים את העט לידיים, ומייד תוקף אותי פחד קמאי, פחד אכזרי, פחד נשכני.
אני אכול דאגה, ג'ורג'. אני חושש שהעט יפסיק לעבוד.
אני מנסה פה ושם לשאול עטים מהחברים בישיבה, ג'ורג', אבל בכל פעם שאני מניח את היד על הדף כדי לכתוב - הדאגה הורסת אותי: האם העט יעבוד? ואם לא, האם החבר יאשים אותי שהרסתי לו את העט? האם הוא יגרום לכל הישיבה לשנוא ואתי??
ממש נכנסתי לשוְוּנק, ביארתי בהרחבה:
יש לי הרבה עטים שהצטברו אלי במשך השנים, אבל אני מפחד לנסות לכתוב בהם, אני מפחד לגלות שהם לא עובדים יותר.
לקנות עטים זו לא אופציה, בכלל. אני יודע בוודאות שאם אקנה עט חדש ואכתוב בו, מיידית אגלה שהעט מקולקל, ואצא הלוזר של השכונה: אחד שקונה עט מקולקל. כמה כאלו כבר יש? אחד למליון? אבל הנה, אני היחיד שמצליח ליפול על עט כזה.
פתאום, תוך כדי שאני עצמי מקשיב לעצמי, המשמעות האמיתית של בעייתי צנחה באיטיות על כתפיי השמוטות:
אוי ואבוי, אין לי אפשרות טכנית לחתום על צ'קים!
טראאאח, זה הפיל אותי לקרשים, לגמרי.
ללא התראה, ללא הכנה מתאימה - פרצתי בבכי נוראי, ראשי הטלטל מצד לצד, דמעותיי נטפו בחופשיות, יוצרות שבילי דמע על לחיי.
הן המשיכו הלאה, התגלגלו, התגלגלו, כמעט הגיעו על הרצפה ו..
נזרקתי החוצה, בבת אחת.
בום, טראח, שטאח.
מצאתי את עצמי עומד רופס, המום, מוכה פחד - מחוץ לקליניקה של המטפל.
הוא גהר מעליי, רחב גרם, גבוה, מדיף ניחוח אלכוהול, מגחך:
געציל, כמעט הרסת לי את השטיח, מזל שהספקתי להוציא אותך ברגע הנכון.
בכיתי בחופשיות, מושפל, רועד, מנסה להישען על קיר המסדרון, חושש להיזרק גם משם.
הוא טפח על שכמי בעידוד גברי קשוח, ותחב לידיי חבילת טישו. בהיתי בה בהפתעה מסויימת: החבילה הייתה מאובקת כולה, חצי קרועה. בתוכה היו ניירות טישו עבשים צהבהבים ובריח של גללי עיזים, ועליה הופיעו טקסטים מוזרים בקזאחית.
הוא מלמל:
געציל, תנגב את הדמעות המיותרות שלך. קח כמה טישו קזאחי שאתה צריך, זה בריא לעיניים.
ואתה לא צריך להחזיר לי, יש לי מלאי גדול ואין לי איך להיפטר ממנו. אתה מבין, לאחרונה פציינטים הפסיקו לבכות אצלי בקליניקה, אולי בגלל השלט החדש שתליתי בקליניקה: "רק ילדות קטנות בוכות"
פתאום הוא ממש צעק, בלי קשר לכלום:
החברים הבכיניים שלך כמעט הרסו לי את השטיח, צ'יזמאייס!!!
בחיים שלי לא חשבתי שבחורים בגיל 18 יכולים לבכות כמו ילדות קטנות!!
אתם בישראל משוגעים כולכם לגמרי, גרייעט בובייטעטס.
שתקתי בהלם, מחיתי בשקט את דמעותיי.
הוא עמד לטרוק עליי את הדלת, אבל הכנסתי רגל אחת פנימה, ותוך כדי שהוא נאבק לסגור את הדלת, צעקתי בכעס:
ג'ורג', השארת אותי בלי פיתרון!
מה אני עושה עכשיו? איך אכתוב??
הוא קילל ברוסית, דחף את רגלי בפראות החוצה, טרק את הדלת, נעל אותה בקול קרקוש חזק, וצעק אליי מבפנים:
געציל, אתה מטומטם, והבעיה שלך מטומטמת.
אתה מטומטם - וג'ורג' לא צריך להסביר לך למה, אתה בטוח יודע לבד כבר ממזמן.
אבל אני אגלה לך למה בעיה שלך מטומטמת:
אותי לא לימדו לכתוב עם עטים.
געציל!
תתחיל לכתוב עם עפרון.
זהו.
ועכשיו לך מפה לפני שאני מתקשר לבוריס, צ'יזמאייק.
מאז הפסקתי ללכת לפסיכולוגים, זהו.
געציל, לשעבר ניגון הנפש.
(נכתב טרם המועד)
)
