הנושאים החמים
הנושאים החמים
"וואו! נראה שיש שם בלגן בגשר בוא נלך לאזור שם!" אמר לי החבר שהיה איתי.
"אני רוצה להיות בהדלקה בסוף לא נצליח לחזור, אחר כך נלך!" אמרתי אני.
נסחפנו עם הדחיפות לכיוון הכניסה לשביל ר' דוב אבל הצלחנו (על עצמי ידעתי מיד כמובן על חברי הרבה(!) אחר כך) לחזור בחזרה כל אחד למקומו הוא. אני התמקמתי בחלוקת הבקבוקים על החבילות שם.
המדורה הובערה והריקודים היו בשיא העוצמה. אם יש את האמרה הידועה שאצל ר' שמעון בציון יום כיפור ובחוץ שמחת תורה אז בהדלקה שם, למעלה היה כמו שמחת תורה אבל ממש! ובמורד השביל גיהנום של ממש.
.
כמה שעות לפני כן אני יורד במורד ההר מכיוון הציון אל מתחמי התפילות הלימוד האוכל.
ואז ראיתי אותו.
זה היה הרב שהתנהגנו אליו בצורה הכי קשה מכל הרבנים בתלמוד תורה!
היינו רעים. היינו ילדים, מה לעשות?
ביום האחרון ללימודים כמו תמיד, נגשנו אליו לבקשת מחילה. הוא אמר שאינו מוחל ורק לאחר שחסמנו את דרכו מלצאת מחדר המלמדים הוא הפטיר "סולח, סולח".
זה ישב לי על הלב.
כמה פעמים ראיתי אותו, אבל לא אזרתי אומץ ותירצתי לעצמי אלפי תירוצים למה לא צריך לבקש ממנו מחילה.
אבל באותו לילה מר ונמהר, שעות לפני האסון שהייתי קרוב מלהיות בתוכו כמה עשרות מטרים ושנסחפתי לכיוונו שהיו רבים שהעידו שזו הצורה שבה היו בתוך האסון, זה קרה!
נגשתי אליו ובקשתי מחילה. הוא תחקר מי אני? באיזה שנה הייתי? ואמר והפעם בפנים מאירות-
"מחול לך, מחול לך, מחול לך".
.
דקות אחרי האסון על פי הנחיית הגורמים בשטח, הלכתי לכיוון היציאה מלמעלה, "לא ראיתי הרבה, ומה שראיתי הספיק לי די והותר!" למעלה פגשתי חבר איתו רצתי במורד ההר לצד השביל שהכינו לכוחות ההצלה הרבים שטרם הגיעו שומע על שנים עשר הרוגים ומתחיל להבין שהייתי בתוך אירוע שלא אשכח לעולם.
שם למטה, לאחר שראיתי שיירה של עשרות אמבולנסים, אינספור משטרות כשמסוק מרחף ממעל, התיישבתי על רצפת האספלט מלאת החול, חיברתי אוזניות אל אוזניי, ושמעתי את השיר שיצא לא הרבה זמן לפני כן שמסביר הכי טוב את מה שלי ולעוד רבים הומחש בערב הזה (אולי לי זה היה בזכות הסיפור הנ"ל? רק ד' יודע!)-
"רק אתה סיבת הסיבות עילת העילות".
"אני רוצה להיות בהדלקה בסוף לא נצליח לחזור, אחר כך נלך!" אמרתי אני.
נסחפנו עם הדחיפות לכיוון הכניסה לשביל ר' דוב אבל הצלחנו (על עצמי ידעתי מיד כמובן על חברי הרבה(!) אחר כך) לחזור בחזרה כל אחד למקומו הוא. אני התמקמתי בחלוקת הבקבוקים על החבילות שם.
המדורה הובערה והריקודים היו בשיא העוצמה. אם יש את האמרה הידועה שאצל ר' שמעון בציון יום כיפור ובחוץ שמחת תורה אז בהדלקה שם, למעלה היה כמו שמחת תורה אבל ממש! ובמורד השביל גיהנום של ממש.
.
כמה שעות לפני כן אני יורד במורד ההר מכיוון הציון אל מתחמי התפילות הלימוד האוכל.
ואז ראיתי אותו.
זה היה הרב שהתנהגנו אליו בצורה הכי קשה מכל הרבנים בתלמוד תורה!
היינו רעים. היינו ילדים, מה לעשות?
ביום האחרון ללימודים כמו תמיד, נגשנו אליו לבקשת מחילה. הוא אמר שאינו מוחל ורק לאחר שחסמנו את דרכו מלצאת מחדר המלמדים הוא הפטיר "סולח, סולח".
זה ישב לי על הלב.
כמה פעמים ראיתי אותו, אבל לא אזרתי אומץ ותירצתי לעצמי אלפי תירוצים למה לא צריך לבקש ממנו מחילה.
אבל באותו לילה מר ונמהר, שעות לפני האסון שהייתי קרוב מלהיות בתוכו כמה עשרות מטרים ושנסחפתי לכיוונו שהיו רבים שהעידו שזו הצורה שבה היו בתוך האסון, זה קרה!
נגשתי אליו ובקשתי מחילה. הוא תחקר מי אני? באיזה שנה הייתי? ואמר והפעם בפנים מאירות-
"מחול לך, מחול לך, מחול לך".
.
דקות אחרי האסון על פי הנחיית הגורמים בשטח, הלכתי לכיוון היציאה מלמעלה, "לא ראיתי הרבה, ומה שראיתי הספיק לי די והותר!" למעלה פגשתי חבר איתו רצתי במורד ההר לצד השביל שהכינו לכוחות ההצלה הרבים שטרם הגיעו שומע על שנים עשר הרוגים ומתחיל להבין שהייתי בתוך אירוע שלא אשכח לעולם.
שם למטה, לאחר שראיתי שיירה של עשרות אמבולנסים, אינספור משטרות כשמסוק מרחף ממעל, התיישבתי על רצפת האספלט מלאת החול, חיברתי אוזניות אל אוזניי, ושמעתי את השיר שיצא לא הרבה זמן לפני כן שמסביר הכי טוב את מה שלי ולעוד רבים הומחש בערב הזה (אולי לי זה היה בזכות הסיפור הנ"ל? רק ד' יודע!)-
"רק אתה סיבת הסיבות עילת העילות".
