מידע שימושי הסיפור האישי שלי מליל האסון במירון

[Reizily]

לא חושבת שהדחקתי אולי בשלב המאוחר יותר.
בתחילה כולם ניסו לתפקד שכלי אחרת...
כשמגיעים הביתה מתפרקים, אני בנוסף רציתי לראות תיעודים בלי סוף גם שבועיים אחרי.
משהו בי לא האמין שזה באמת קרה.
וזהו,
איכשהו חזל''שנו לאט לאט, החיים המשיכו.
ומבחינתי נגמר.
ואני כן מנסה להבין איך אנשים שהיו וחוו מצליחים ואפילו יוזמים חזרה וכתיבה על הנושא.

כל אחד מקבל את זה אחרת.
אין לזה הגדרה אחרת.
ודווקא לי היה הרבה יותר קל לכתוב על הנושא מאשר לדבר עליו וזה הקל עלי מאד!
הרגשתי שיש לי המון מה לומר, וכשאני רק פותחת את הפה הכל נשאר תקוע בגרון ולא מצליח לצאת.
אחרי שטיפלתי בנושא, אז קצת יותר קל לי לדבר, ועדיין...
ואפשר לפתוח אשכולות שלמים רק על איך אנשים חוו את האסון הזה והגיבו אליו...

 

[טאבו]

לא יודעת מה אתכם..
ואולי ההודעה שלי תפתח זירה חדשה- בתקווה שלא.
היינו די קרוב כשקרה האסון,
חווינו את הבהלה הדאגה וחוסר הוודאות משני הצדדים.(נעלמנו ונעלמו לנו).
אני זוכרת טוב את הימים שאחרי...
דווקא ממקום של מי שהיה די קרוב חיפשתי לחוות את זה שוב ושוב כדי להאמין שזה אכן קרה.
אולי גם המקום הזה של אין קורונה והנה יש ל''ג בעומר במירון כמו בכל השנים היפות.(וב''ה זכיתי להרבה כאלו תודה לה').
אבל תקופה אחר כך..
זהו.
מבחינתי זה נסגר באיזה חור עמוק שחור וכואב בלב.
ומאז לא מסוגלת לקרוא, לשמוע, להיזכר...
ובטח שלא לראות תמונות כלשהן שמזכירות את האירוע הזה.

ועכשיו שנתיים אחרי,
כל אתר, עיתון, פורום כלשהו.
כולם מדברים, נזכרים, כותבים, דומעים...
ואני רק מחכה שזה יעבור.
ומרגישה סופר אכזרית..

מזכיר לי את התחושה שלי אחרי אסון מירון, קצת דומה וקצת שונה.
שבוע בערך אחרי האסון התחיל מבצע שומר החומות ופשוט הרגשתי שנגמר לי המקום הרגשי להכיל גם את האסון וגם את המבצע שהציף לי המון טראומות ופחדים בתור דרומית. ואז פשוט אוטומטית משהו בלב שלי התעלם מכל האסון כי הייתי צריכה לחיות את הרגע ולקח לי המון זמן להירגע מכל המסה הזאת.

 

[Harmonyapro]

מזכיר לי את התחושה שלי אחרי אסון מירון, קצת דומה וקצת שונה.
שבוע בערך אחרי האסון התחיל מבצע שומר החומות ופשוט הרגשתי שנגמר לי המקום הרגשי להכיל גם את האסון וגם את המבצע שהציף לי המון טראומות ופחדים בתור דרומית. ואז פשוט אוטומטית משהו בלב שלי התעלם מכל האסון כי הייתי צריכה לחיות את הרגע ולקח לי המון זמן להירגע מכל המסה הזאת.

כמעט כנ''ל.
הייתי בתקופה של ''לראות תיעודים'' אבל כן לנסות לחזור לשגרה.
ואז התחיל המבצע,
אחד המטחים הדרמטיים יותר שהיו על המרכז תפסו אותי באמצע הרחוב בקניות.
רצנו לאיזה מבנה מאולתר (זה מה שהיה).
ושם לא פחות ולא יותר חווינו חצי שעה של מטח נחמד עם הורה שכול מאסון מירון..
אני זוכרת שחזרתי הביתה ולא ידעתי על מה לחשוב...

כל אחד מקבל את זה אחרת.
אין לזה הגדרה אחרת.
ודווקא לי היה הרבה יותר קל לכתוב על הנושא מאשר לדבר עליו וזה הקל עלי מאד!
הרגשתי שיש לי המון מה לומר, וכשאני רק פותחת את הפה הכל נשאר תקוע בגרון ולא מצליח לצאת.
אחרי שטיפלתי בנושא, אז קצת יותר קל לי לדבר, ועדיין...
ואפשר לפתוח אשכולות שלמים רק על איך אנשים חוו את האסון הזה והגיבו אליו...

נכון.
ובזמנו היה מי שאמר שזה אירוע שחוו אותו עשרות אם לא מאות אלפי בנ''א ורובם בסופו של דבר יחזרו לשגרה כרגיל.
יש המון מה לכתוב בנושא הזה,
אבל אולי רק בשל כך-

ואפשר לפתוח אשכולות שלמים רק על איך אנשים חוו את האסון הזה והגיבו אליו...

עדיף להשאיר את האשכול במטרתו של הפותח,
במקום להיסחף יותר מידיי.

 

[Reizily]

מזכיר לי את התחושה שלי אחרי אסון מירון, קצת דומה וקצת שונה.
שבוע בערך אחרי האסון התחיל מבצע שומר החומות ופשוט הרגשתי שנגמר לי המקום הרגשי להכיל גם את האסון וגם את המבצע שהציף לי המון טראומות ופחדים בתור דרומית. ואז פשוט אוטומטית משהו בלב שלי התעלם מכל האסון כי הייתי צריכה לחיות את הרגע ולקח לי המון זמן להירגע מכל המסה הזאת.

וואו. אני ממש מזדהה.
לא זוכרת אף פעם שהאזעקות הקפיצו אותי כמו שהקפיצו אותי בשומר החומות.
זה מדי הזכיר לי את הסירנות של האמבולנסים
ובאמת אני אישית התחלתי לעכל ולחשוב על האסון בעיקר חודשיים אחריו.
אז נהיה לי קצת רוגע והנפש שלי נתנה לי לחשוב על זה....
מקווה שאני לא חופרת, איכשהו כשמגיעים לנושא הזה הכל מתעורר לי ובא לי להתחיל לנאום עד הבוקר....

 

[מריומה~]

לא יודעת מה אתכם..
ואולי ההודעה שלי תפתח זירה חדשה- בתקווה שלא.
היינו די קרוב כשקרה האסון,
חווינו את הבהלה הדאגה וחוסר הוודאות משני הצדדים.(נעלמנו ונעלמו לנו).
אני זוכרת טוב את הימים שאחרי...
דווקא ממקום של מי שהיה די קרוב חיפשתי לחוות את זה שוב ושוב כדי להאמין שזה אכן קרה.
אולי גם המקום הזה של אין קורונה והנה יש ל''ג בעומר במירון כמו בכל השנים היפות.(וב''ה זכיתי להרבה כאלו תודה לה').
אבל תקופה אחר כך..
זהו.
מבחינתי זה נסגר באיזה חור עמוק שחור וכואב בלב.
ומאז לא מסוגלת לקרוא, לשמוע, להיזכר...
ובטח שלא לראות תמונות כלשהן שמזכירות את האירוע הזה.

ועכשיו שנתיים אחרי,
כל אתר, עיתון, פורום כלשהו.
כולם מדברים, נזכרים, כותבים, דומעים...
ואני רק מחכה שזה יעבור.
ומרגישה סופר אכזרית..

ממש לא. מאד הגיוני ונורמלי
זה היה מגה אירוע. משהו מאד קשה שמאד קשה להכיל אותו. לא משהו שהיה עובר כאילו כלום.

 

[טאבו]

כמעט כנ''ל.
הייתי בתקופה של ''לראות תיעודים'' אבל כן לנסות לחזור לשגרה.
ואז התחיל המבצע,
אחד המטחים הדרמטיים יותר שהיו על המרכז תפסו אותי באמצע הרחוב בקניות.
רצנו לאיזה מבנה מאולתר (זה מה שהיה).
ושם לא פחות ולא יותר חווינו חצי שעה של מטח נחמד עם הורה שכול מאסון מירון..
אני זוכרת שחזרתי הביתה ולא ידעתי על מה לחשוב...

נכון.
ובזמנו היה מי שאמר שזה אירוע שחוו אותו עשרות אם לא מאות אלפי בנ''א ורובם בסופו של דבר יחזרו לשגרה כרגיל.
יש המון מה לכתוב בנושא הזה,
אבל אולי רק בשל כך-

עדיף להשאיר את האשכול במטרתו של הפותח,
במקום להיסחף יותר מידיי.

קשוח
לפעמים זה נראה שכולם חוזרים לעצמם ורק אנחנו אלו שנתקענו. לא יודעת מה לחשוב על זה, אבל לכל אחד יש את דרך ההתמודדות וקצב העיכול שלו.
אני תמיד אחרי אירועים כאלה מרגישה שיש לי עוד הרבה מה להוציא וזה לא משנה כמה כבר פרקתי.

וואו. אני ממש מזדהה.
לא זוכרת אף פעם שהאזעקות הקפיצו אותי כמו שהקפיצו אותי בשומר החומות.
זה מדי הזכיר לי את הסירנות של האמבולנסים
ובאמת אני אישית התחלתי לעכל ולחשוב על האסון בעיקר חודשיים אחריו.
אז נהיה לי קצת רוגע והנפש שלי נתנה לי לחשוב על זה....
מקווה שאני לא חופרת, איכשהו כשמגיעים לנושא הזה הכל מתעורר לי ובא לי להתחיל לנאום עד הבוקר....

זאת הייתה אחת התקופות הכי מורכבות שחוויתי.
ואז היה את אסון קרלין, ואז המשפחה השלמה שנהרגה באסון הרכבל באיטליה.
לא יאומן איך אני זוכרת כל פרט מהתקופה הזאת

 

[Harmonyapro]

לא יאומן איך אני זוכרת כל פרט מהתקופה הזאת

לא נעים לומר ואפילו כואב.
פשוט נכנסו למין שגרה כזו של אסונות.
והאמת שלאחרונה התחלתי ממש להתגעגע לתקפות של הסגרים בקורונה.
נכון היו חולים וכ'
אבל כשמסתכלים במבט רחב החיים היו הרבה יותר רגועים ממה קורה אתנו עכשיו.

 

[טאבו]

לא נעים לומר ואפילו כואב.
פשוט נכנסו למין שגרה כזו של אסונות.

לגמרי, זה הרגיש כמו לופ נוראי.

והאמת שלאחרונה התחלתי ממש להתגעגע לתקפות של הסגרים בקורונה.
נכון היו חולים וכ'
אבל כשמסתכלים במבט רחב החיים היו הרבה יותר רגועים ממה קורה אתנו עכשיו.

מותר להגיד שאני נהניתי מכל רגע כבר אז?
אם כבר מדברים על תקופות אז זאת הייתה אחת היפות שלי
לא היה לחץ מכלום, כל דבר היה הגיוני ונורמאלי (גם חתונה על גג של בניין כשהשכנים עם כפכפים ופיג'מות). פשוט החיים היו נראים פשוטים יותר מבלי לחץ חברתי.
אבל זה כבר ממש סטייה מנושא האשכול

 

[Reizily]

לגמרי, זה הרגיש כמו לופ נוראי.

זה מזעזע, אבל זה כבר הגיע למצב שפחדתי כל רגע מה יהיה האסון החודש הזה.
כל חודש היה איזה אסון משמעותי ומפחיד...

 

[Harmonyapro]

מותר להגיד שאני נהניתי מכל רגע כבר אז?

מותר לגמרי,
זה סוד שכולם ידעו ושמרו.
בכ''ז לא נעים מכל אלו שכן עברו את זה לא פשוט בכלל.

 

[Reizily]

מותר לגמרי,
זה סוד שכולם ידעו ושמרו.
בכ''ז לא נעים מכל אלו שכן עברו את זה לא פשוט בכלל.

למרות שהיה לי קרוב משפחה שממש לא הרגיש טוב וזה היה מפחיד, והיו לי עוד חלקים פחות נחמדים בקורונה, עדיין בראייה כוללת זאת הייתה תקופה ממש נחמדה ורגועה.
ועכשיו כבר סופית סטינו מהנושא....

 

[שועל ספרות.]

ועכשיו כבר סופית סטינו מהנושא....

לזה קוראים, לגמרי!

 

[Reizily]

לזה קוראים, לגמרי!

קבלו את התנצלותי הכנה...
ממש לא זאת הייתה הכוונה.

 

[שועל ספרות.]

קבלו את התנצלותי הכנה...
ממש לא זאת הייתה הכוונה.

הכל טוב!
רק הסכמתי לנאמר כבר.
זה יכול להיות חידה :
מה הקשר בין סיפור מחילה באסון מירון להרגשה טובה בקורונה?

לענייננו אשכולות רבים וטובים נחסמו מגלישות דומות כי אם גלשנו לקורונה למה שלא נדבר על המלונות חינם בתקופה הזו שזה עשה הרגשה טובה? ואפרופו מלון, פרימה פלאס או איך שאומרים את זה הוא... וכו' וכו' הובנתי?

 

[אויב_באדמת_ידיד]

דווקא אני הבנתי את הכוונה של רודיום,
שהסליחה שמרה עליו.

קטע יפה מאוד.

 

[Reizily]

הכל טוב!
רק הסכמתי לנאמר כבר.
זה יכול להיות חידה :
מה הקשר בין סיפור מחילה באסון מירון להרגשה טובה בקורונה?

לענייננו אשכולות רבים וטובים נחסמו מגלישות דומות כי אם גלשנו לקורונה למה שלא נדבר על המלונות חינם בתקופה הזו שזה עשה הרגשה טובה? ואפרופו מלון, פרימה פלאס או איך שאומרים את זה הוא... וכו' וכו' הובנתי?

וכל הגלישות למיניהן ממש לא סותרות את הסיפור המצמרר שבשלו נפתח האשכול...

 

[racheli p]

היה נראה שזה הולך לכיוון הזה..

אישית, היה לי קשר קרוב עם אחד ההרוגים ז''ל, מרגיש שאולי פספסתי את בקשת המחילה ממנו.

 

[efratesh]

היי מקווה שזה בסדר לקפוץ על האשכול.
לשתף גם בסיפור, בעצם הוא יותר כמו רצף מאורעות. וזהו.
היינו חבורת נערות בשיא פריחתן, לא מוותרות שנה אחר שנה, על נסיעה קבועה מירונה.
הגענו למירון, מכירות היטב את השטח, מכוונות פנינו אל עבר ההדלקה המדוברת.

היינו שם, כשהרמקול פסק לפתע.

היינו שם, שנשמעו צעקות.

היינו שם, כשלחשו כולם פרקי תהילים.

היינו שם, שחוסר וודאות פשט בכולם.

היינו שם, עם נשים שחיפשו קרוביהם.

הצטודדנו כדי לפנות דרך לאנשי הצלה חפוזים.
ובלי לשים לב מצאנו את עצמינו בציר המרכזי של העברות פצועים.
לא צריכה לתאר לכם למה נחשפנו באותם רגעים.

סיטואציה הזויה

עוברת אלונקה ועובר רחש "ה ו א ח י"? מנסות למצוא שביב של חיות...
וככה שוב ושוב.

ועוד אלונקה.

ועוד יהודי.

ועוד פצוע.

הילוך איטי.

ואז עוברת אלונקה, ועל האלונקה יושב איש הצלה,
הוא עובר לידינו וכן,הוא עושה החייאה.

אישה לידינו צורחת בקול לא לה "תעשו לו החייאה, כל הכבוד תמשיכו,תמשיכו, לא לעצור " במנגינה כזאתי.

אנחנו פורצות בצחוק מטורף,
הצחוק הזה גרוע מכל בכי שהוא.

שותקות כל הדרך.
הביתה.

 

[Reizily]

היי מקווה שזה בסדר לקפוץ על האשכול.
לשתף גם בסיפור, בעצם הוא יותר כמו רצף מאורעות. וזהו.
היינו חבורת נערות בשיא פריחתן, לא מוותרות שנה אחר שנה, על נסיעה קבועה מירונה.
הגענו למירון, מכירות היטב את השטח, מכוונות פנינו אל עבר ההדלקה המדוברת.

היינו שם, כשהרמקול פסק לפתע.

היינו שם, שנשמעו צעקות.

היינו שם, כשלחשו כולם פרקי תהילים.

היינו שם, שחוסר וודאות פשט בכולם.

היינו שם, עם נשים שחיפשו קרוביהם.

הצטודדנו כדי לפנות דרך לאנשי הצלה חפוזים.
ובלי לשים לב מצאנו את עצמינו בציר המרכזי של העברות פצועים.
לא צריכה לתאר לכם למה נחשפנו באותם רגעים.

סיטואציה הזויה

עוברת אלונקה ועובר רחש "ה ו א ח י"? מנסות למצוא שביב של חיות...
וככה שוב ושוב.

ועוד אלונקה.

ועוד יהודי.

ועוד פצוע.

הילוך איטי.

ואז עוברת אלונקה, ועל האלונקה יושב איש הצלה,
הוא עובר לידינו וכן,הוא עושה החייאה.

אישה לידינו צורחת בקול לא לה "תעשו לו החייאה, כל הכבוד תמשיכו,תמשיכו, לא לעצור " במנגינה כזאתי.

אנחנו פורצות בצחוק מטורף,
הצחוק הזה גרוע מכל בכי שהוא.

שותקות כל הדרך.
הביתה.

חזרתם איתנו אולי?
אני לא ממש הייתי על הציר של הפינוי, אלא בכביש שמעליו.
וכשעברתי שם רגע, ראיתי אנשים עומדים וצופים בהלם בפינוי.
רציתי לצעוק להם: עופו מפה! מה אתם עומדים ומסתכלים? תרחמו על עצמיכם!
בסוף רק ברחתי בעצמי וזהו...
גלישה סופית סופית מהנושא.

 

[efratesh]

חזרתם איתנו אולי?
אני לא ממש הייתי על הציר של הפינוי, אלא בכביש שמעליו.
וכשעברתי שם רגע, ראיתי אנשים עומדים וצופים בהלם בפינוי.
רציתי לצעוק להם: עופו מפה! מה אתם עומדים ומסתכלים? תרחמו על עצמיכם!
בסוף רק ברחתי בעצמי וזהו...
גלישה סופית סופית מהנושא.

אולי לכי תדעי...
מרוב הלם לא יכלנו לזוז , גם לא כל כך היה לאן...
אני זוכרת אותנו נדחקות כל פעם שאלונקה עברה...