הנושאים החמים
הנושאים החמים
משיח היה עייף וכאוב.
ממקומו, ליד דוכן הממתקים של רומי, הביטו עיניו על העוברים ושבים, מחפשות ישועה.
הוא רוצה לגאול את העם, רק העם לא רוצה אותו.
בהתחלה, כשהיה צעיר יותר ותמים יותר, סח להם לפי תומו שהוא המשיח.
"לך לאברבנאל" אמר לו אחד בקול חביב והמשיך הלאה.
"אני יכול לגאול את העולם", רצה להשיב, אך שתק.
הוא ראה איך כולם זועקים שיבוא,
הוא שמע צעקות "משיח" בכל פינה, בכל עיר.
אבל איך הוא יבוא אם כולם מתעלמים ממנו?
"תעזור לי, אלוקים", ביקש, "מה בצע בחיי ובשליחותי אם אף אחד לא מקשיב לי?"
ענה לו אלוקים: "דע לך שהתפקיד שלך גלוי לפני תמיד".
"אני רוצה לגאול, הם רוצים להגאל, מה מונע מזה להתממש?" שאל.
והתשובה היתה: "אשלח לכותבים רעיון לכתוב לקוראים שיתייחסו לכל אדם, ולא משנה מי הוא, כמו משיח, כך העם יתייחס גם אליך ותינתן לך הזדמנות לגאול את העם".
*
זה דווקא רעיון מעולה להתייחס לכל אדם כאילו שהוא הגואל (ואני מוסיפה – שכל אדם צריך לזכור להתייחס גם לעצמו כאילו שהוא מלך, כי כמה שאנחנו מחויבים לתת לזולת כבוד, זה צריך לבוא מתוך מקום שאנחנו מכירים בכבוד של עצמנו).
וכך משיח יתגלה ונגאל.
נ.ב.
כשעלה לי הרעיון והתחלתי לכתוב התלבטתי.
"אין אדם כותב אלא מהרהורי ליבו, בטח הקוראים יחשבו שאני "המשיח" בסיפור", אמרתי לעצמי.
ולא ידעתי אם כדאי לפרסם.
אז הבהרה קטנה:
בשנים האחרונות אני עוסקת הרבה בענייני גאולה ומשיח, כמו רבים אחרים, ולא פעם עלתה לי מחשבה בראש: אוקי, נניח השעה כבר הגיעה, ומשיח רוצה לגאול אותנו – מי יקבל אותו?
המחשבה הזו הובילה אותי לרעיונות למאמרים בנושא. (לא כתבתי אותם, כי יש לי כבוד לנושא 'משיח וגאולה', ולא ברור לי עד כמה ניתן לכתוב על כך).
בכל זאת – יש הבטחה שהגאולה תבוא, משיח רוצה לגאול אותנו, רק מה חסר בנו? למה זה לא קורה?
יש סיכוי שאנחנו צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד, ולתת לעצמנו בלב, וגם באופן מעשי, לכל אחד, לכל אחד! כבוד והזדמנות כמו משיח.
*
כתבתי את הדברים מתוך רצון שתבוא הגאולה, אך בהחלט קטונתי לתאר את דמותו הענקית של משיח, או לתת כיוון איך הגאולה תבוא ומה יזרז אותה.
כך שאם הקטע פחות מתאים, אתכם הסליחה.
ממקומו, ליד דוכן הממתקים של רומי, הביטו עיניו על העוברים ושבים, מחפשות ישועה.
הוא רוצה לגאול את העם, רק העם לא רוצה אותו.
בהתחלה, כשהיה צעיר יותר ותמים יותר, סח להם לפי תומו שהוא המשיח.
"לך לאברבנאל" אמר לו אחד בקול חביב והמשיך הלאה.
"אני יכול לגאול את העולם", רצה להשיב, אך שתק.
הוא ראה איך כולם זועקים שיבוא,
הוא שמע צעקות "משיח" בכל פינה, בכל עיר.
אבל איך הוא יבוא אם כולם מתעלמים ממנו?
"תעזור לי, אלוקים", ביקש, "מה בצע בחיי ובשליחותי אם אף אחד לא מקשיב לי?"
ענה לו אלוקים: "דע לך שהתפקיד שלך גלוי לפני תמיד".
"אני רוצה לגאול, הם רוצים להגאל, מה מונע מזה להתממש?" שאל.
והתשובה היתה: "אשלח לכותבים רעיון לכתוב לקוראים שיתייחסו לכל אדם, ולא משנה מי הוא, כמו משיח, כך העם יתייחס גם אליך ותינתן לך הזדמנות לגאול את העם".
*
זה דווקא רעיון מעולה להתייחס לכל אדם כאילו שהוא הגואל (ואני מוסיפה – שכל אדם צריך לזכור להתייחס גם לעצמו כאילו שהוא מלך, כי כמה שאנחנו מחויבים לתת לזולת כבוד, זה צריך לבוא מתוך מקום שאנחנו מכירים בכבוד של עצמנו).
וכך משיח יתגלה ונגאל.
נ.ב.
כשעלה לי הרעיון והתחלתי לכתוב התלבטתי.
"אין אדם כותב אלא מהרהורי ליבו, בטח הקוראים יחשבו שאני "המשיח" בסיפור", אמרתי לעצמי.
ולא ידעתי אם כדאי לפרסם.
אז הבהרה קטנה:
בשנים האחרונות אני עוסקת הרבה בענייני גאולה ומשיח, כמו רבים אחרים, ולא פעם עלתה לי מחשבה בראש: אוקי, נניח השעה כבר הגיעה, ומשיח רוצה לגאול אותנו – מי יקבל אותו?
המחשבה הזו הובילה אותי לרעיונות למאמרים בנושא. (לא כתבתי אותם, כי יש לי כבוד לנושא 'משיח וגאולה', ולא ברור לי עד כמה ניתן לכתוב על כך).
בכל זאת – יש הבטחה שהגאולה תבוא, משיח רוצה לגאול אותנו, רק מה חסר בנו? למה זה לא קורה?
יש סיכוי שאנחנו צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד, ולתת לעצמנו בלב, וגם באופן מעשי, לכל אחד, לכל אחד! כבוד והזדמנות כמו משיח.
*
כתבתי את הדברים מתוך רצון שתבוא הגאולה, אך בהחלט קטונתי לתאר את דמותו הענקית של משיח, או לתת כיוון איך הגאולה תבוא ומה יזרז אותה.
כך שאם הקטע פחות מתאים, אתכם הסליחה.
