הנושאים החמים
הנושאים החמים
"אני מבינה עכשיו שכבר שנים הוא הכשיר אותי למלא את מקומו"
עם פטירתו של הרב ישעיהו הבר, מייסד ארגון "מתנת חיים" ששכנע כאלף איש לתרום כליה בחייהם, מספרת רעייתו רחל על מסירות נפש שלוותה בענווה וברדיפת שלום. "אם מישהו נורא רצה לתרום ואשתו סירבה, הוא אסר עליו לתרום"
מאת יאיר קראוס
ו׳ באייר ה׳תש״ף (30/04/2020 20:13)
בית משפחת הבר בשכונת הר־נוף בירושלים היה סגור ומסוגר השבוע בימי השבעה על מותו מקורונה של ראש המשפחה, הרב ישעיהו הבר, מייסד ארגון "מתנת חיים" לעידוד תרומות אלטרואיסטיות של כליות מאנשים חיים.
רעייתו רחל, בנם הנשוי וילדיו הקטנים ובת נוספת, צעירה יותר, ישבו על רצפת האבן בבית ולא קיבלו את פניהם של המנחמים אלא באמצעות שיחות טלפון. "לא קל לנו, כולנו חלינו בקורונה. אני החלמתי אמנם, אבל בני ובתי חולים עדיין", מסבירה הרבנית רחל הבר בריאיון טלפוני.
אביו ואמו של בעלה יושבים שבעה בנפרד, בדירה אחרת. "עידן הקורונה והגזרות המשונות שמתלוות אליו מעמידים אותנו במציאות כזאת, אבל אנחנו מתגברים ומשתדלים ללכת לאורו", היא אומרת. אתמול קמו בני המשפחה מימי השבעה, והם נערכים לחיים החדשים שנכונים להם ללא האב, בן הזוג ומורה הדרך האישי שלהם, ושל רבים אחרים. "היינו יחד במשך 33 שנה ברוך השם, ואני מרגישה שהוא מצווה עליי במותו את החיים – להמשיך אותם, ומקווה שאקבל עזרה משמיים לכך".
נדמה שמדינה שלמה התאבלה עם היוודע דבר מותו של הרב הבר, זוכה אות נשיא המדינה למתנדב, שמפעל חייו העניק חיים למאות חולי כליות בישראל. בשיחה איתנו בוחרת רחל אלמנתו לפתוח דווקא בדברים על האיש שהיה בין כותלי הבית. "כשאדם נורא מקסים ונהדר בחוץ, המבחן האמיתי הוא איך הוא מתנהג בבית פנימה. לא משנה אילו טרדות היו לו, הוא היה נכנס הביתה ומשנה מצב. בחדר המדרגות מתחת לדירה שלנו היה עובר לתפקיד האישי, של האבא והבעל הקשוב והתומך. במאה אחוז היה בעל ובמאה אחוז אבא ובמאה אחוז בן להוריו. בימים האלו אני בעיקר באבל הכבד על אובדן בעל נעוריי, שהיה מלאך".
powered by FORTVISION
בשנת 2009 ייסד הבר עם רעייתו את עמותת "מתנת חיים", לאחר שנאלץ לעבור בעצמו השתלת כליה וראה את סבלם של החולים הממתינים בתור ועוברים תוך כדי כך טיפולי דיאליזה. את כל ימיו ולילותיו הקדיש לנושא. "אני זוכרת את הימים הראשונים, כשהכול היה עדיין בחיתולים, אף אחד לא הבין מה הוא רוצה והיו שסובבו את האצבע סביב הרקה וחשבו שהוא משתגע. לא הבינו איך הוא רוצה לסובב את כל העולם לגרום לאנשים לתרום כליה בחייהם. אבל הנה, תראה, כבר 800 תורמים אלטרואיסטים נענו לקריאתו, וגם אינספור בני משפחה שתרמו זה לזה והוא אישית ליווה אותם. כל תרומת כליה היא מסירות נפש שאין כדוגמתה".
"לפעמים הייתי אומרת לו, למה הטלפון שלך חשוף ככה לכולם, וכל מי שרוצה יכול להתקשר אליך? יש עסקני רפואה שעוסקים בייעוץ רפואי, בלי להזכיר שמות, שאף אחד לא יודע את המספר שלהם. חסתי על בעלי וביקשתי שיפסיק לחלק לכל אחד את המספר האישי שלו. היו לו שניים או שלושה טלפונים ניידים, וכולם ידעו את המספרים. שאלתי אותו למה, והוא הסתכל עליי בעיניים הטובות שלו ואמר לי, 'אם מישהו מתקשר אליי, סימן שהוא צריך אותי, נכון? איך אני יכול לסגור את הטלפון שלי בפני אנשים'. ליבו ועיניו היו נתונים לצרתם של ישראל, יהודים וגם של אינם יהודים".
היא מתארת אותה ואותו כזוג, כישות אחת: "חשבנו אותו דבר והכנו את ההרצאות שהעביר יחד וחווינו הכול ביחד". גם בפרק מעצרו בחשד לסחר באיברים, שניסו לטפול עליו, עמדה לצידו, וחוותה את הכאב העצום שהסבו לו ההאשמות החמורות והחקירות הקשות שעבר במשטרה. בספטמבר 2017 הוא נשלח למעצר בית למשך עשרה ימים. הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו ערב לו ואירח אותו בביתו במשך המעצר. רק שלושה חודשים לאחר מכן חזר הבר לפעילות מלאה בעמותה, ושנה בדיוק לאחר מעצרו החליטה הפרקליטות לסגור את התיק. "בתקופה הקשה הזאת הוא היה אומר לי: 'תשמרי על עצמך – אל תבעטי בייסורים. ייסורים זה אוצר. לא נורא, קצת ביזיונות זה טוב לנו. נוריד קצת את הראש'. זו הייתה דרכו כל חייו, ואני מאמינה שעלינו לקבל את ייסורי הפרדה שלו מאתנו באהבה".
הפרמדיק התפלל
מהיום שהתבררו ממדי מגפת הקורונה והסכנות שהיא טומנת בחובה, בחר הרב ישעיהו להסתגר בביתו ולהישמר מפניה, עוד לפני חג הפורים. "לא ברור לנו כלל כיצד הוא נדבק. נכנסו פה ושם אנשים אלינו הביתה, שליח חבילות ואולי איזה מטופל דיאליזה שהתחנן על נפשו להגיע, אני לא יודעת, אבל הוא נשמר מאוד מאוד וידע שהוא צריך להישמר שבעתיים כי הוא מושתל כליה. בעלי הסתגר בבית כפשוטו, הרבה לפני שחוקקו את כל החוקים, והוא בודד את עצמו ואף הוציא קונטרס שלם של אזהרות מהקורונה למושתלי הכליות".
היא מספרת שלא היו לו תסמיני קורונה, ואף אחד לא דמיין שחלה עד שהתבשר ביום ראשון בחול המועד פסח כי נדבק בנגיף. "רק שלושה אחוזים בעולם אובחנו עם התסמינים שהיו לו. זה היה נראה יותר כמו שושנה ברגל עם בחילות קשות מאוד ותופעות גסטרו. אף אחד, כולל הרופאים שלו, לא חשבו שזה קורונה, אבל בכל זאת, בגלל החום, עשו לו בדיקת קורונה בערב בדיקת חמץ. התוצאות הגיעו ביום ראשון, והרופאים המליצו לפנות אותו לבית החולים בגלל הרקע שלו והסיכון. מיד הזמנו לו אמבולנס מד"א שפינה אותו".
יותר מכול היה קשה לרחל לשחרר את בעלה לאשפוז הרפואי בגפו. היא וילדיה נדרשו להיכנס מיד לבידוד, עוד בטרם אובחנו כחולי קורונה בעצמם. ברגע שרכב ההצלה הגיע לפנות את הרב הבר לאשפוז היא התרצתה. "מי שפינה אותו לבית החולים היה תורם כליה שלנו, פרמדיק ששמו חיים נוימן. הוא סיפר לנו שראה את הקריאה והשם והכתובת של הרב, ומיד ביקש לקחת על עצמו את משימת הפינוי. בשבילי זו הייתה נשיקה מהקב"ה, כי זה היה כל כך עצוב ומדכדך בשבילי לשלוח אותו ככה לבד לבית החולים. אמרתי לעצמי שאם נוימן איתו, בעלי יהיה רגוע".
הרב אברהם ישעיהו הבר. צילום: יונתן זינדל, פלאש90
נוימן, תושב קריית־ארבע, הוא גבאי של מערת המכפלה בחברון. כשחזר לביתו בהמשך הלילה יצא מיד לקבר אברהם אבינו. "הוא סיפר לנו שבחר ללכת לשם כי אברהם אבינו היה עמוד החסד והתווה את יסודות החסד בעולם", מתארת הרבנית הבר בדמעות חנוקות. "חיים פנה אל הקב"ה והתחנן: 'הבן שלך אברהם ישעיהו בן הדסה שוכב על ערש דווי, פעל למענו".
עד השעות האחרונות לפני שהורדם עוד עסק הבר בענייני הארגון, בכוחותיו האחרונים. בשעה אחת וחצי בלילה, רגע לפני ההרדמה, ביקש לערוך שיחה אחרונה עם רעייתו ולהיפרד, כי חשש שלא יקום עוד. "הוא התקשר אליי ואמר שמתכוונים להרדים ולהנשים אותו, אמר וידוי והתכונן כמו יהודי למותו. הוא לא ידע שהוא אמנם הולך למות, אבל הסביר לי שברגע שמרדימים ומנשימים הוא לא יודע מה יהיה איתו ומה יהיו ההשלכות לכך. בשלווה, כמו שהוא חי, ככה הוא הפקיד את רוחו בידו של הקב"ה. זה היה הוא.
"הוא הרגיש שליח כל חייו, ורבים ראו בו ובצדק מלאך. הרי מלאך הוא שליח השם. כל הזמן אמר לי שלא אשכח שאנחנו בשליחות בעולם הזה. הקב"ה נתן לדור שלנו מתנת חיים, את הרב ישעיהו הבר, שנתן מתנת חיים לאנשים אחרים, וככה עובדים הגלגלים של החיים".
יש בך כעס על פטירתו?
"אני כל כך לא כועסת. כן, אני עצובה, כי איבדתי אוצר. אין לי מושג למה הקב"ה לקח אותו. בהלווייתו של נחשון וקסמן הי"ד שנחטף ונרצח, אביו יהודה, שהוא מושתל כליה בעצמו, נשאל כאשר מתו מוטל לפניו כיצד התפללנו הרבה כל כך למען נחשון בנו, ואיך אלוקים לא נענה לנו. וקסמן אמר שאלוקים ענה לנו, אבל ענה לא. 'לאבא מותר גם לומר לא'. הקב"ה בחר כרגע לומר לי לא, ואין לי מושג למה. אנחנו לא מבינים. חונכתי על אמונה. אני חייבת ללכת לאורה. אני מאמינה באמונה שלמה שיום אחד אולי אבין, ואולי גם לא.
"כשנגזר על אדם למות, אם לא ימות מקורונה אז ימות חלילה בתאונת דרכים או יקבל דום לב ואינספור דברים אחרים. אנחנו חייבים להאמין שמה שנגזר בראש השנה, זה מה שיקרה. אם על מישהו נגזר למות, הוא ימות. אמנם הוא צריך להיזהר, וכן צריך להישמר ולהישמע להוראות במאה אחוז, אבל באמת שלא צריך לפחד. הוא היה נורא חולה לפני 13 שנה – אולי אז נגזר עליו למות והקב"ה נתן לו כזאת מתנה של עוד כמה שנים לחיות כאן, ולהקים מפעל עצום שאין לו אח ורע בכל העולם? אנחנו לא מבינים בנסתרות האלה".
המרגיע הלאומי
מאז היוודע דבר פטירתו סיפרו מאות תורמי כליות ומושתלים על מפגשיהם האישיים עם הרב שבזכותו הצילו חיים או חייהם ניצלו. מושתלי כליה רבים נתקפו חרדה לשמע דבר מותו, משום שהמשמעות היא שגם לחייהם נשקפת סכנה. "אני אומרת לאנשים להישמע להוראות ולהירגע, כי חרדה לא מביאה למקום טוב. ולהתפלל כמובן. הרב ישעיהו היה המרגיע הלאומי, ככה נהגתי לכנות אותו וממנו למדתי זאת. את כל מי שהיה נכנס להיסטריה, ומתקשר להתייעץ עמו בבהלה, הוא היה לוקח על גבו הרחב ונותן עצות ועוזר. הוא היה אחראי מאוד והיה לו ידע רפואי נרחב, אפילו רופאים הופתעו מכך. ודאי שאם לא היה רב, היה רופא. אני אומרת לכל מושתלי הכליות: אין מה להיות בחרדה, אלא עם אצבע על הדופק ובאחריות גבוהה. להיות מושתל כליה זה לא קרב על החיים כל החיים, וצריך לזכור זאת. בעלי היה מושתל ותיק, וחי כמעט כמו בני אדם רגילים".
בימים כתיקונם עשרות אלפי מוקירי זכרו ומעריציו היו בוודאי מבקשים ללוות את מיטתו במסע ההלוויה. בפועל הלווייתו נערכה באישון לילה, במניין מצומצם של מלווים, והאלפים צפו בה מבעד למסכי הסלולרי והטלוויזיה, שהעבירו את ההלוויה בשידור ישיר. "זאת הייתה ההלוויה שהוא היה רוצה. בשתיים בלילה, בלי להטריח אנשים ובשקט", מפתיעה רחל. "אתה לא יודע עד כמה הוא היה עניו וצנוע. בתחילת הדרך היה חותם 'ישעיהו הבר' על מכתביו, ובאו אנשי יחסי הציבור של הארגון ואמרו לו שהוא חייב לקרוא לעצמו 'הרב', כי הוא פועל מול פרופסורים ודוקטורים וכל מיני אנשים עם שמות תואר מקדימים לשמם הפרטי. הוא היה רב באמת, נשא במשרות תורניות, אבל בחל בכבוד כמו שמבחיל אותך איזה דבר מאכל נוראי. בחילה פיזית. הוא ממש שנא ותיעב כבוד. הוא כמעט בכה לי כשסיפר לי שמחייבים אותו לחתום בתואר 'הרב'". בעת הלוויה נבצר מרחל ומשני ילדיה ללוות את אב המשפחה, מאחר שגם הם נדבקו כאמור בקורונה.
ומה הלאה, כיצד תבטיחי שפעילות "מתנת חיים" תימשך?
"אני אמלא את מקומו. אני מבינה עכשיו שכנראה בעלי כבר שנים מכשיר אותי לתפקיד הזה. אף שאני מורה בעיסוקי, מחנכת, מאז הקמת מתנת חיים היינו נוסעים ביחד המון לבתי חולים ולכנסים ולוועידות. הייתי מצטרפת אליו גם לפגישות עם רופאים, והוא תמיד היה מתנצל בפניי ומבקש סליחה שהיה 'מטריח' אותי. הוא היה מסביר שהוא יודע שאני עייפה אחרי יום עבודה בבית הספר, אבל אמר שחשוב לו שאני באה איתו לפגישות ברחבי הארץ ושאהיה עמוד הענן שלו ואפלס לו את הדרך.
"היה לו נוח שאני איתו בעיקר במפגשים עם תורמות או נתרמות. לא משום שהוא רב חרדי, אלא כי פחות נוח לאישה שגבר נכנס לפגוש אותה בבית החולים. הוא תמיד ביקש בעדינות ובאצילות שאכנס אל החדר לפניו. סדר היום שלי היה בלתי נתפס. הייתי הולכת ללמד עד השעה 14:00, חוזרת הביתה, ובתוך חצי שעה היינו יוצאים לכיוון המרכז או הצפון וחוזרים הביתה באחת או שתיים בלילה.
"התקשר אלינו שלשום אחד מידידיו הקרובים, וסיפר לי שכמה ימים לפני שהוא אושפז ונודע כי חלה בקורונה הוא אמר לו 'מה אתה חושב, למה אני מטריח ככה את אשתי והיא מתלווה אליי לכל מקום כמעט? אם יקרה לי משהו, היא תדע איך להתנהל'. בעלי לא סיפר לי את זה כמובן ולא רצה להפחיד אותי. אנחנו לא יודעים מה ידע או מה הרגיש, ייתכן שרוח נבואה שנכנסה בו. לא ידעתי שבכל השנים הוא הכשיר אותי למלא את תפקידו ביום מן הימים.
"לו היו שואלים אותי לפני 33 שנה אם הייתי מוכנה להתאלמן בגיל 52 ולזכות בבעל כזה בשנים האלו, הייתי אומרת בחפץ לב וחוטפת את זה בשתי ידיים. עם כל האבדה הגדולה שלי, נותרתי כאן אמנם ערער בערבה בפתאומיות כזאת, אבל הוא מילא אותי בימי חייו והתווה לי את הדרך, ואני מאמינה שהקב"ה ייתן לי את הכוח להמשיך את מפעל חייו ולהעניק עוד מתנות חיים לחולי הכליות בישראל".
עם פטירתו של הרב ישעיהו הבר, מייסד ארגון "מתנת חיים" ששכנע כאלף איש לתרום כליה בחייהם, מספרת רעייתו רחל על מסירות נפש שלוותה בענווה וברדיפת שלום. "אם מישהו נורא רצה לתרום ואשתו סירבה, הוא אסר עליו לתרום"
ו׳ באייר ה׳תש״ף (30/04/2020 20:13)
בית משפחת הבר בשכונת הר־נוף בירושלים היה סגור ומסוגר השבוע בימי השבעה על מותו מקורונה של ראש המשפחה, הרב ישעיהו הבר, מייסד ארגון "מתנת חיים" לעידוד תרומות אלטרואיסטיות של כליות מאנשים חיים.
רעייתו רחל, בנם הנשוי וילדיו הקטנים ובת נוספת, צעירה יותר, ישבו על רצפת האבן בבית ולא קיבלו את פניהם של המנחמים אלא באמצעות שיחות טלפון. "לא קל לנו, כולנו חלינו בקורונה. אני החלמתי אמנם, אבל בני ובתי חולים עדיין", מסבירה הרבנית רחל הבר בריאיון טלפוני.
אביו ואמו של בעלה יושבים שבעה בנפרד, בדירה אחרת. "עידן הקורונה והגזרות המשונות שמתלוות אליו מעמידים אותנו במציאות כזאת, אבל אנחנו מתגברים ומשתדלים ללכת לאורו", היא אומרת. אתמול קמו בני המשפחה מימי השבעה, והם נערכים לחיים החדשים שנכונים להם ללא האב, בן הזוג ומורה הדרך האישי שלהם, ושל רבים אחרים. "היינו יחד במשך 33 שנה ברוך השם, ואני מרגישה שהוא מצווה עליי במותו את החיים – להמשיך אותם, ומקווה שאקבל עזרה משמיים לכך".
נדמה שמדינה שלמה התאבלה עם היוודע דבר מותו של הרב הבר, זוכה אות נשיא המדינה למתנדב, שמפעל חייו העניק חיים למאות חולי כליות בישראל. בשיחה איתנו בוחרת רחל אלמנתו לפתוח דווקא בדברים על האיש שהיה בין כותלי הבית. "כשאדם נורא מקסים ונהדר בחוץ, המבחן האמיתי הוא איך הוא מתנהג בבית פנימה. לא משנה אילו טרדות היו לו, הוא היה נכנס הביתה ומשנה מצב. בחדר המדרגות מתחת לדירה שלנו היה עובר לתפקיד האישי, של האבא והבעל הקשוב והתומך. במאה אחוז היה בעל ובמאה אחוז אבא ובמאה אחוז בן להוריו. בימים האלו אני בעיקר באבל הכבד על אובדן בעל נעוריי, שהיה מלאך".
powered by FORTVISION
בשנת 2009 ייסד הבר עם רעייתו את עמותת "מתנת חיים", לאחר שנאלץ לעבור בעצמו השתלת כליה וראה את סבלם של החולים הממתינים בתור ועוברים תוך כדי כך טיפולי דיאליזה. את כל ימיו ולילותיו הקדיש לנושא. "אני זוכרת את הימים הראשונים, כשהכול היה עדיין בחיתולים, אף אחד לא הבין מה הוא רוצה והיו שסובבו את האצבע סביב הרקה וחשבו שהוא משתגע. לא הבינו איך הוא רוצה לסובב את כל העולם לגרום לאנשים לתרום כליה בחייהם. אבל הנה, תראה, כבר 800 תורמים אלטרואיסטים נענו לקריאתו, וגם אינספור בני משפחה שתרמו זה לזה והוא אישית ליווה אותם. כל תרומת כליה היא מסירות נפש שאין כדוגמתה".
רחל מספרת כי על אף מאמציו להגדיל את מספר תורמי הכליות, הרב ישעיהו לא נענה לתורמים שלא זכו לתמיכה מלאה מצד בני משפחתם. "הייתה לו סבלנות, כמו אהרן הכהן בהשכנת שלום. אם היה בא אליו תורם ומספר שהוא נורא רוצה לתרום אבל אשתו לא מסכימה, הוא היה אוסר עליו לתרום ואומר ששלום בית קודם לכול. יש לנו תורמים רבים שנפלו בדרך כי בעלי אסר עליהם לתרום את הכליה כששמע שאחד מהוריהם או בני הזוג לא היו שלמים ובטוחים בתהליך. הוא היה יודע לענות על כל השאלות, אבל כאשר ההסברים לא עזרו הוא לא היה מוכן לאשר לתורמים לתת את הכליה שלהם.
"לפעמים הייתי אומרת לו, למה הטלפון שלך חשוף ככה לכולם, וכל מי שרוצה יכול להתקשר אליך? יש עסקני רפואה שעוסקים בייעוץ רפואי, בלי להזכיר שמות, שאף אחד לא יודע את המספר שלהם. חסתי על בעלי וביקשתי שיפסיק לחלק לכל אחד את המספר האישי שלו. היו לו שניים או שלושה טלפונים ניידים, וכולם ידעו את המספרים. שאלתי אותו למה, והוא הסתכל עליי בעיניים הטובות שלו ואמר לי, 'אם מישהו מתקשר אליי, סימן שהוא צריך אותי, נכון? איך אני יכול לסגור את הטלפון שלי בפני אנשים'. ליבו ועיניו היו נתונים לצרתם של ישראל, יהודים וגם של אינם יהודים".
היא מתארת אותה ואותו כזוג, כישות אחת: "חשבנו אותו דבר והכנו את ההרצאות שהעביר יחד וחווינו הכול ביחד". גם בפרק מעצרו בחשד לסחר באיברים, שניסו לטפול עליו, עמדה לצידו, וחוותה את הכאב העצום שהסבו לו ההאשמות החמורות והחקירות הקשות שעבר במשטרה. בספטמבר 2017 הוא נשלח למעצר בית למשך עשרה ימים. הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו ערב לו ואירח אותו בביתו במשך המעצר. רק שלושה חודשים לאחר מכן חזר הבר לפעילות מלאה בעמותה, ושנה בדיוק לאחר מעצרו החליטה הפרקליטות לסגור את התיק. "בתקופה הקשה הזאת הוא היה אומר לי: 'תשמרי על עצמך – אל תבעטי בייסורים. ייסורים זה אוצר. לא נורא, קצת ביזיונות זה טוב לנו. נוריד קצת את הראש'. זו הייתה דרכו כל חייו, ואני מאמינה שעלינו לקבל את ייסורי הפרדה שלו מאתנו באהבה".
הפרמדיק התפלל
מהיום שהתבררו ממדי מגפת הקורונה והסכנות שהיא טומנת בחובה, בחר הרב ישעיהו להסתגר בביתו ולהישמר מפניה, עוד לפני חג הפורים. "לא ברור לנו כלל כיצד הוא נדבק. נכנסו פה ושם אנשים אלינו הביתה, שליח חבילות ואולי איזה מטופל דיאליזה שהתחנן על נפשו להגיע, אני לא יודעת, אבל הוא נשמר מאוד מאוד וידע שהוא צריך להישמר שבעתיים כי הוא מושתל כליה. בעלי הסתגר בבית כפשוטו, הרבה לפני שחוקקו את כל החוקים, והוא בודד את עצמו ואף הוציא קונטרס שלם של אזהרות מהקורונה למושתלי הכליות".
היא מספרת שלא היו לו תסמיני קורונה, ואף אחד לא דמיין שחלה עד שהתבשר ביום ראשון בחול המועד פסח כי נדבק בנגיף. "רק שלושה אחוזים בעולם אובחנו עם התסמינים שהיו לו. זה היה נראה יותר כמו שושנה ברגל עם בחילות קשות מאוד ותופעות גסטרו. אף אחד, כולל הרופאים שלו, לא חשבו שזה קורונה, אבל בכל זאת, בגלל החום, עשו לו בדיקת קורונה בערב בדיקת חמץ. התוצאות הגיעו ביום ראשון, והרופאים המליצו לפנות אותו לבית החולים בגלל הרקע שלו והסיכון. מיד הזמנו לו אמבולנס מד"א שפינה אותו".
יותר מכול היה קשה לרחל לשחרר את בעלה לאשפוז הרפואי בגפו. היא וילדיה נדרשו להיכנס מיד לבידוד, עוד בטרם אובחנו כחולי קורונה בעצמם. ברגע שרכב ההצלה הגיע לפנות את הרב הבר לאשפוז היא התרצתה. "מי שפינה אותו לבית החולים היה תורם כליה שלנו, פרמדיק ששמו חיים נוימן. הוא סיפר לנו שראה את הקריאה והשם והכתובת של הרב, ומיד ביקש לקחת על עצמו את משימת הפינוי. בשבילי זו הייתה נשיקה מהקב"ה, כי זה היה כל כך עצוב ומדכדך בשבילי לשלוח אותו ככה לבד לבית החולים. אמרתי לעצמי שאם נוימן איתו, בעלי יהיה רגוע".
הרב אברהם ישעיהו הבר. צילום: יונתן זינדל, פלאש90הבר הובהל לבית החולים הדסה עין־כרם, וזמן קצר לאחר שהגיע למחלקת הקורונה המסוגרת הוא הורדם והונשם בשל מצבו הקשה. "המילים האחרונות שאמר לנוימן לפני שהרדימו אותו, היו 'חיים, אני אוהב אותך, תגיד לכל הצוותים הרפואיים שמטפלים בי שאני מעריך מאוד את מה שהם עושים בעבורי וסליחה שאני מטריח אותם'. הוא שנא כל כך להטריח".
נוימן, תושב קריית־ארבע, הוא גבאי של מערת המכפלה בחברון. כשחזר לביתו בהמשך הלילה יצא מיד לקבר אברהם אבינו. "הוא סיפר לנו שבחר ללכת לשם כי אברהם אבינו היה עמוד החסד והתווה את יסודות החסד בעולם", מתארת הרבנית הבר בדמעות חנוקות. "חיים פנה אל הקב"ה והתחנן: 'הבן שלך אברהם ישעיהו בן הדסה שוכב על ערש דווי, פעל למענו".
עד השעות האחרונות לפני שהורדם עוד עסק הבר בענייני הארגון, בכוחותיו האחרונים. בשעה אחת וחצי בלילה, רגע לפני ההרדמה, ביקש לערוך שיחה אחרונה עם רעייתו ולהיפרד, כי חשש שלא יקום עוד. "הוא התקשר אליי ואמר שמתכוונים להרדים ולהנשים אותו, אמר וידוי והתכונן כמו יהודי למותו. הוא לא ידע שהוא אמנם הולך למות, אבל הסביר לי שברגע שמרדימים ומנשימים הוא לא יודע מה יהיה איתו ומה יהיו ההשלכות לכך. בשלווה, כמו שהוא חי, ככה הוא הפקיד את רוחו בידו של הקב"ה. זה היה הוא.
"הוא הרגיש שליח כל חייו, ורבים ראו בו ובצדק מלאך. הרי מלאך הוא שליח השם. כל הזמן אמר לי שלא אשכח שאנחנו בשליחות בעולם הזה. הקב"ה נתן לדור שלנו מתנת חיים, את הרב ישעיהו הבר, שנתן מתנת חיים לאנשים אחרים, וככה עובדים הגלגלים של החיים".
יש בך כעס על פטירתו?
"אני כל כך לא כועסת. כן, אני עצובה, כי איבדתי אוצר. אין לי מושג למה הקב"ה לקח אותו. בהלווייתו של נחשון וקסמן הי"ד שנחטף ונרצח, אביו יהודה, שהוא מושתל כליה בעצמו, נשאל כאשר מתו מוטל לפניו כיצד התפללנו הרבה כל כך למען נחשון בנו, ואיך אלוקים לא נענה לנו. וקסמן אמר שאלוקים ענה לנו, אבל ענה לא. 'לאבא מותר גם לומר לא'. הקב"ה בחר כרגע לומר לי לא, ואין לי מושג למה. אנחנו לא מבינים. חונכתי על אמונה. אני חייבת ללכת לאורה. אני מאמינה באמונה שלמה שיום אחד אולי אבין, ואולי גם לא.
"כשנגזר על אדם למות, אם לא ימות מקורונה אז ימות חלילה בתאונת דרכים או יקבל דום לב ואינספור דברים אחרים. אנחנו חייבים להאמין שמה שנגזר בראש השנה, זה מה שיקרה. אם על מישהו נגזר למות, הוא ימות. אמנם הוא צריך להיזהר, וכן צריך להישמר ולהישמע להוראות במאה אחוז, אבל באמת שלא צריך לפחד. הוא היה נורא חולה לפני 13 שנה – אולי אז נגזר עליו למות והקב"ה נתן לו כזאת מתנה של עוד כמה שנים לחיות כאן, ולהקים מפעל עצום שאין לו אח ורע בכל העולם? אנחנו לא מבינים בנסתרות האלה".
המרגיע הלאומי
מאז היוודע דבר פטירתו סיפרו מאות תורמי כליות ומושתלים על מפגשיהם האישיים עם הרב שבזכותו הצילו חיים או חייהם ניצלו. מושתלי כליה רבים נתקפו חרדה לשמע דבר מותו, משום שהמשמעות היא שגם לחייהם נשקפת סכנה. "אני אומרת לאנשים להישמע להוראות ולהירגע, כי חרדה לא מביאה למקום טוב. ולהתפלל כמובן. הרב ישעיהו היה המרגיע הלאומי, ככה נהגתי לכנות אותו וממנו למדתי זאת. את כל מי שהיה נכנס להיסטריה, ומתקשר להתייעץ עמו בבהלה, הוא היה לוקח על גבו הרחב ונותן עצות ועוזר. הוא היה אחראי מאוד והיה לו ידע רפואי נרחב, אפילו רופאים הופתעו מכך. ודאי שאם לא היה רב, היה רופא. אני אומרת לכל מושתלי הכליות: אין מה להיות בחרדה, אלא עם אצבע על הדופק ובאחריות גבוהה. להיות מושתל כליה זה לא קרב על החיים כל החיים, וצריך לזכור זאת. בעלי היה מושתל ותיק, וחי כמעט כמו בני אדם רגילים".
בימי השבעה הועברה ברשתות חברתיות רבות הודעה שקרית, שנוסחה כביכול בשם המשפחה, ולפיה הם ביקשו לפרסם ברבים כי נכדתו הדביקה אותו לאחר שבנו הצעיר וכלתו הגיעו לבקר אותם בניגוד להנחיות. הרבנית הבר נפגעה מאוד מההודעה. "אין לנו נכדה בכלל. יש לנו שלושה נכדים, וברוך השם אין לנו תינוקות שאובחנו עם קורונה. אלו שטויות גמורות. אנחנו לא יודעים מהיכן נדבק, יש לנו כמה ניחושים אבל אני לא נוברת בהם כי זה לא משנה לי כרגע. אנחנו יודעים שאם זו לא הייתה קורונה זה היה ממשהו אחר, הוא היה צריך למות. הוא היה קורבן ציבור. אתה יודע מה, אני מרגישה שעומד להיות פה אפילו טוב יותר בעולם, כי ברור שהוא היה כפרה על הדור".
בימים כתיקונם עשרות אלפי מוקירי זכרו ומעריציו היו בוודאי מבקשים ללוות את מיטתו במסע ההלוויה. בפועל הלווייתו נערכה באישון לילה, במניין מצומצם של מלווים, והאלפים צפו בה מבעד למסכי הסלולרי והטלוויזיה, שהעבירו את ההלוויה בשידור ישיר. "זאת הייתה ההלוויה שהוא היה רוצה. בשתיים בלילה, בלי להטריח אנשים ובשקט", מפתיעה רחל. "אתה לא יודע עד כמה הוא היה עניו וצנוע. בתחילת הדרך היה חותם 'ישעיהו הבר' על מכתביו, ובאו אנשי יחסי הציבור של הארגון ואמרו לו שהוא חייב לקרוא לעצמו 'הרב', כי הוא פועל מול פרופסורים ודוקטורים וכל מיני אנשים עם שמות תואר מקדימים לשמם הפרטי. הוא היה רב באמת, נשא במשרות תורניות, אבל בחל בכבוד כמו שמבחיל אותך איזה דבר מאכל נוראי. בחילה פיזית. הוא ממש שנא ותיעב כבוד. הוא כמעט בכה לי כשסיפר לי שמחייבים אותו לחתום בתואר 'הרב'". בעת הלוויה נבצר מרחל ומשני ילדיה ללוות את אב המשפחה, מאחר שגם הם נדבקו כאמור בקורונה.
ומה הלאה, כיצד תבטיחי שפעילות "מתנת חיים" תימשך?
"אני אמלא את מקומו. אני מבינה עכשיו שכנראה בעלי כבר שנים מכשיר אותי לתפקיד הזה. אף שאני מורה בעיסוקי, מחנכת, מאז הקמת מתנת חיים היינו נוסעים ביחד המון לבתי חולים ולכנסים ולוועידות. הייתי מצטרפת אליו גם לפגישות עם רופאים, והוא תמיד היה מתנצל בפניי ומבקש סליחה שהיה 'מטריח' אותי. הוא היה מסביר שהוא יודע שאני עייפה אחרי יום עבודה בבית הספר, אבל אמר שחשוב לו שאני באה איתו לפגישות ברחבי הארץ ושאהיה עמוד הענן שלו ואפלס לו את הדרך.
"היה לו נוח שאני איתו בעיקר במפגשים עם תורמות או נתרמות. לא משום שהוא רב חרדי, אלא כי פחות נוח לאישה שגבר נכנס לפגוש אותה בבית החולים. הוא תמיד ביקש בעדינות ובאצילות שאכנס אל החדר לפניו. סדר היום שלי היה בלתי נתפס. הייתי הולכת ללמד עד השעה 14:00, חוזרת הביתה, ובתוך חצי שעה היינו יוצאים לכיוון המרכז או הצפון וחוזרים הביתה באחת או שתיים בלילה.
"התקשר אלינו שלשום אחד מידידיו הקרובים, וסיפר לי שכמה ימים לפני שהוא אושפז ונודע כי חלה בקורונה הוא אמר לו 'מה אתה חושב, למה אני מטריח ככה את אשתי והיא מתלווה אליי לכל מקום כמעט? אם יקרה לי משהו, היא תדע איך להתנהל'. בעלי לא סיפר לי את זה כמובן ולא רצה להפחיד אותי. אנחנו לא יודעים מה ידע או מה הרגיש, ייתכן שרוח נבואה שנכנסה בו. לא ידעתי שבכל השנים הוא הכשיר אותי למלא את תפקידו ביום מן הימים.
"לו היו שואלים אותי לפני 33 שנה אם הייתי מוכנה להתאלמן בגיל 52 ולזכות בבעל כזה בשנים האלו, הייתי אומרת בחפץ לב וחוטפת את זה בשתי ידיים. עם כל האבדה הגדולה שלי, נותרתי כאן אמנם ערער בערבה בפתאומיות כזאת, אבל הוא מילא אותי בימי חייו והתווה לי את הדרך, ואני מאמינה שהקב"ה ייתן לי את הכוח להמשיך את מפעל חייו ולהעניק עוד מתנות חיים לחולי הכליות בישראל".
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
