הנושאים החמים
הנושאים החמים
אשמח לביקורת. האם זה מוגזם?
הם היו גבוהים ממני בראש. העמידה שלהם בטוחה ומתוחה. הייתי צריך להרים את העיניים גבוה גבוה, ואז לגלות את ההבעה שלהם: כועסים. מאוד.
זזתי קצת אחורה. הם התקדמו לעברי צעד. זזתי עוד קצת. אחד מהם הושיט את ידו.
"לאא". משהו חנק את גרוני. הוא היה יבש עד להתבקע. "אני – " נשפתי בקושי. היד חזרה אחורה.
"אתה מודע לזה שאתה נמצא כאן בלי רשות". אמר הגדול מהם. "אין לנו ברירה".
"לא". נשפתי שוב. "זה היה – בטעות, אני אומר לכם, בטעות!"
"בטעות הלכת עד לכאן לכל אורך המסדרון, לחצת על הידית וכשהיא לא נפתחה הלכת להביא מפתח, ואחר כך בעטת בדלת ופתחת אותה בכח – כל זה היה בטעות?"
"אני, אני יכול להסביר". השפלתי את העיניים. לא ראיתי עוד את הבעתם הקשוחה, ומשהו בפנים רווח לי.
"אין צורך". עכשיו השני התערב. הקול שלו היה קשה כמו עוגיות קפואות שקשה ללעוס. "אין לנו זמן לשמוע את הדיבורים שלך. זרח?" הוא פנה אל הגדול. שניהם תפסו בי בשתי ידיים חסונות. ניסיתי להאבק. הם היו חזקים ממני. מאי שם קפץ בעל הקול הקשה והביא חבל ארוך.
"תחזיק פה". הוא ציווה עליי. לקחתי את קצה החבל והעפתי אותו הכי רחוק שיכולתי. זה התנגש לו בפרצוף. "אתה – אתה – " הוא כמעט לא נשם מרוב הלם. יכולתי להבין גם בלי לראות את פניו האדומות שהתנפחו והתבלטו. "אתה – "
"יוני!" זרח התעורר הראשון. "במקום לסנן שברי מילים, תתפוס לו ביד השניה, אנחנו חייבים לסלק מכאן את כל ה – "
"אני לא אגלה כלום". התחננתי כלפי קולו של זרח. זרח כמעט רקק מעל ראשי בבוז. "נראה לך שזה יעזור לנו?" הוא ירה. "אני תופס אותו כאן. שום מילה, ברנש שכמוך! תהיה בשקט! ושום הסברים! ואל תנסה להסביר כלום!"
בלית ברירה שתקתי. גופו הגדול של זרח הסתיר לי את כל שדה הראייה כמעט. נסיתי להציץ בכח. יוני הרים משא ענקי שהסתיר אותו לגמרי. המון דברים צהובים זורחים. הוא יצא מהחדר והדלת נטרקה.
"עכשיו חכה כאן". זרח הדף אותי. "אל תעיז לנסות לצאת. וגם לא להתקרב לדלת. אם אתה תציץ בחור – אניחנו נדע הכל. שומע?"
משכתי בכתפיים ולא עניתי. זרח יצא ונעל את הדלת, לא לפני ששלח לעברי חמש עשרה מבטים מפחידים ומזרי אימה אחד יותר מהשני.
חיכיתי שם במתח רבע שעה. היה לי חם בחדר, והייתי צמא מאוד. זזתי בזהירות מהקיר אליו הייתי צמוד, והתקרבתי אל הדלת.
היא נפרצה באחת. זרח משך בידי.
"בוא". הוא אמר.
הלכתי אחריו. רציתי לומר לו שאני צמא מאוד, אבל הוא הלך כל כך מהר שכמעט נגררתי אחריו כמו שרוך פתוח בנעל. פתאום הוא עזב לי את היד ורץ לחדר קטן חשוך. רצתי מהר אחריו, פתחתי את הדלת שטרק ובהיתי בחושך.
רגע אחד לאחר מכן נשמע קול פיצוץ, ולאחריו עוד אחד, ועוד שניים. שמתי ידיים על הראש והתקדמתי פנימה. אני אמיץ. אפשר להיווכח בכך מכל מה שעברתי.
טראאח! הפיצוץ האחרון היה עוצמתי מכולם. האור נדלק באחת. כל האחים שלי עמדו שם בחדר עם קיסמים בידיים. הבלונים הצהובים המפוצצים נחו על הריצפה בשלום. הרמתי אליהם מבט. הם עוקפים אותי בראש, כבר אמרתי לכם. ואז שניהם הדליקו את הטייפ וסחפו אותי למחול סוער.
"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לבני!"
הם היו גבוהים ממני בראש. העמידה שלהם בטוחה ומתוחה. הייתי צריך להרים את העיניים גבוה גבוה, ואז לגלות את ההבעה שלהם: כועסים. מאוד.
זזתי קצת אחורה. הם התקדמו לעברי צעד. זזתי עוד קצת. אחד מהם הושיט את ידו.
"לאא". משהו חנק את גרוני. הוא היה יבש עד להתבקע. "אני – " נשפתי בקושי. היד חזרה אחורה.
"אתה מודע לזה שאתה נמצא כאן בלי רשות". אמר הגדול מהם. "אין לנו ברירה".
"לא". נשפתי שוב. "זה היה – בטעות, אני אומר לכם, בטעות!"
"בטעות הלכת עד לכאן לכל אורך המסדרון, לחצת על הידית וכשהיא לא נפתחה הלכת להביא מפתח, ואחר כך בעטת בדלת ופתחת אותה בכח – כל זה היה בטעות?"
"אני, אני יכול להסביר". השפלתי את העיניים. לא ראיתי עוד את הבעתם הקשוחה, ומשהו בפנים רווח לי.
"אין צורך". עכשיו השני התערב. הקול שלו היה קשה כמו עוגיות קפואות שקשה ללעוס. "אין לנו זמן לשמוע את הדיבורים שלך. זרח?" הוא פנה אל הגדול. שניהם תפסו בי בשתי ידיים חסונות. ניסיתי להאבק. הם היו חזקים ממני. מאי שם קפץ בעל הקול הקשה והביא חבל ארוך.
"תחזיק פה". הוא ציווה עליי. לקחתי את קצה החבל והעפתי אותו הכי רחוק שיכולתי. זה התנגש לו בפרצוף. "אתה – אתה – " הוא כמעט לא נשם מרוב הלם. יכולתי להבין גם בלי לראות את פניו האדומות שהתנפחו והתבלטו. "אתה – "
"יוני!" זרח התעורר הראשון. "במקום לסנן שברי מילים, תתפוס לו ביד השניה, אנחנו חייבים לסלק מכאן את כל ה – "
"אני לא אגלה כלום". התחננתי כלפי קולו של זרח. זרח כמעט רקק מעל ראשי בבוז. "נראה לך שזה יעזור לנו?" הוא ירה. "אני תופס אותו כאן. שום מילה, ברנש שכמוך! תהיה בשקט! ושום הסברים! ואל תנסה להסביר כלום!"
בלית ברירה שתקתי. גופו הגדול של זרח הסתיר לי את כל שדה הראייה כמעט. נסיתי להציץ בכח. יוני הרים משא ענקי שהסתיר אותו לגמרי. המון דברים צהובים זורחים. הוא יצא מהחדר והדלת נטרקה.
"עכשיו חכה כאן". זרח הדף אותי. "אל תעיז לנסות לצאת. וגם לא להתקרב לדלת. אם אתה תציץ בחור – אניחנו נדע הכל. שומע?"
משכתי בכתפיים ולא עניתי. זרח יצא ונעל את הדלת, לא לפני ששלח לעברי חמש עשרה מבטים מפחידים ומזרי אימה אחד יותר מהשני.
חיכיתי שם במתח רבע שעה. היה לי חם בחדר, והייתי צמא מאוד. זזתי בזהירות מהקיר אליו הייתי צמוד, והתקרבתי אל הדלת.
היא נפרצה באחת. זרח משך בידי.
"בוא". הוא אמר.
הלכתי אחריו. רציתי לומר לו שאני צמא מאוד, אבל הוא הלך כל כך מהר שכמעט נגררתי אחריו כמו שרוך פתוח בנעל. פתאום הוא עזב לי את היד ורץ לחדר קטן חשוך. רצתי מהר אחריו, פתחתי את הדלת שטרק ובהיתי בחושך.
רגע אחד לאחר מכן נשמע קול פיצוץ, ולאחריו עוד אחד, ועוד שניים. שמתי ידיים על הראש והתקדמתי פנימה. אני אמיץ. אפשר להיווכח בכך מכל מה שעברתי.
טראאח! הפיצוץ האחרון היה עוצמתי מכולם. האור נדלק באחת. כל האחים שלי עמדו שם בחדר עם קיסמים בידיים. הבלונים הצהובים המפוצצים נחו על הריצפה בשלום. הרמתי אליהם מבט. הם עוקפים אותי בראש, כבר אמרתי לכם. ואז שניהם הדליקו את הטייפ וסחפו אותי למחול סוער.
"היום יום הולדת היום יום הולדת היום יום הולדת לבני!"
