הנושאים החמים
הנושאים החמים
בס"ד
היה לו בעיניים משהו פגיע קצת, עדין. שריטות שצילקו את נשמתו והפכו אותה עמוקה יותר, נבונה יותר, מלומדת.
כשהוא חייך, תבונה השתקפה מעיניו, והחיוך היה תמים, זך ונקי. עניו משהו.
ברגעים בהם הצלחת לראותו כשהיה לבדו, יכול היית להבחין בכאב ששוכן עמוק בנפשו.
בריסים שהיו לעיתים מושפלות, ואז קמות לאיטן ופוקחות עיניים רכות אל האופק.
והן לא הביטו בתקווה לטוב, לא. הוא לא מחכה לטוב. זה לא מה שהוא מהרהר בו.
הוא היה מביט בהשלמה. השלמה למציאות שלעיתים מאכזבת, השלמה עם הכאב השוכן והשורף מבפנים.
השלמה עם מה שהיה ואיננו. עם מי שהוא עצמו היה , וכבר לא.
השלמה מהולה בקצת עצב על מה שאבד, ועם ניצן זעיר של הבנה על מה שעבר.
ניצן וורוד ועדין, קטן , שמח.
שמח על כך שגדל, שבגר, שהצטלק, שכאב, שהתייסר.
לא משקר לעצמו כמה טובה הדרך בה עבר, לא, הוא כבר מזמן לא שם.
עכשיו הוא עסוק בלהשלים, ולשמוח על כך שהשתנה.
גם אם הוא לא מבין מה היה רע בעצמו הישן,
וגם אם הוא חושב שעצמו הישן היה טוב יותר.
ושהקשיים רק פצעו אותו, הרסו ולא בנו.
הוא בכל זאת שמח, כי אם הוא השתנה, זה אומר שהוא גדל.
זה אומר שהוא מסוגל להשתנות, שיש לו את היכולת הזאת.
זה אומר שהוא אדם.
והוא עדיין חלש, עדיין אוסף את חלקיו השבורים, אוסף אותם ומרכיב את עצמו החדש.
עצמו החדש יהיה טוב יותר מזה הישן? אולי לא.
אבל מה שבטוח, את עצמו החדש הוא יאהב יותר, יתחבר אליו יותר.
כי עצמו החדש יהיה הוא בעצמו, שבנה את עצמו, שהתרסק ונכנע, ואחר החליט לחזור להילחם. שנשבר והחליט לקום.
וזאת סיבה מספיק טובה לאהוב אותו ככה, את עצמו.
ולכן, כשתראו אותו, תראו לו בעיינים משהו פגיע קצת, עדין. שריטות שהצטלקו יעמיקו אותו יותר.
והוא יחייך חיוך עניו,
משלים.
היה לו בעיניים משהו פגיע קצת, עדין. שריטות שצילקו את נשמתו והפכו אותה עמוקה יותר, נבונה יותר, מלומדת.
כשהוא חייך, תבונה השתקפה מעיניו, והחיוך היה תמים, זך ונקי. עניו משהו.
ברגעים בהם הצלחת לראותו כשהיה לבדו, יכול היית להבחין בכאב ששוכן עמוק בנפשו.
בריסים שהיו לעיתים מושפלות, ואז קמות לאיטן ופוקחות עיניים רכות אל האופק.
והן לא הביטו בתקווה לטוב, לא. הוא לא מחכה לטוב. זה לא מה שהוא מהרהר בו.
הוא היה מביט בהשלמה. השלמה למציאות שלעיתים מאכזבת, השלמה עם הכאב השוכן והשורף מבפנים.
השלמה עם מה שהיה ואיננו. עם מי שהוא עצמו היה , וכבר לא.
השלמה מהולה בקצת עצב על מה שאבד, ועם ניצן זעיר של הבנה על מה שעבר.
ניצן וורוד ועדין, קטן , שמח.
שמח על כך שגדל, שבגר, שהצטלק, שכאב, שהתייסר.
לא משקר לעצמו כמה טובה הדרך בה עבר, לא, הוא כבר מזמן לא שם.
עכשיו הוא עסוק בלהשלים, ולשמוח על כך שהשתנה.
גם אם הוא לא מבין מה היה רע בעצמו הישן,
וגם אם הוא חושב שעצמו הישן היה טוב יותר.
ושהקשיים רק פצעו אותו, הרסו ולא בנו.
הוא בכל זאת שמח, כי אם הוא השתנה, זה אומר שהוא גדל.
זה אומר שהוא מסוגל להשתנות, שיש לו את היכולת הזאת.
זה אומר שהוא אדם.
והוא עדיין חלש, עדיין אוסף את חלקיו השבורים, אוסף אותם ומרכיב את עצמו החדש.
עצמו החדש יהיה טוב יותר מזה הישן? אולי לא.
אבל מה שבטוח, את עצמו החדש הוא יאהב יותר, יתחבר אליו יותר.
כי עצמו החדש יהיה הוא בעצמו, שבנה את עצמו, שהתרסק ונכנע, ואחר החליט לחזור להילחם. שנשבר והחליט לקום.
וזאת סיבה מספיק טובה לאהוב אותו ככה, את עצמו.
ולכן, כשתראו אותו, תראו לו בעיינים משהו פגיע קצת, עדין. שריטות שהצטלקו יעמיקו אותו יותר.
והוא יחייך חיוך עניו,
משלים.
נערך לאחרונה ב:
