שו"ת מהר"י לבית לוי כלל חמישי - סימן מח [כט]
והמסייעים והמייעצים את המחרף שלא לקיים עליו דינו אלא שידחה בטענות, ברע עשו ומכוונים לקלקל תקנת הקהלות, ואין ראוי לעשות כן, אך לא אחליט עליהם שיהיו חייבים נדוי, כי אין שום לשון מההסכמה מוכיח על זה, וכל שכן שיש לו להוכיחם ליועצים שאחרי שכבר קבל דינו המחרף ועמד שתי שעות בדינו אם כן למה יעצו שירשיע עוד וכו', עד ומהטעם שאמרנו לעיל יצאנו מידי קושיא אחת שיש לבעל דין לחלוק, דאף על גב דהדיינים שמעו חירופו מכל מקום בעינן שיעידו בדרך עדות לפני בית דין וכו'. עד הא ליתא דהא בנדון דידן שכתוב בשאלה שהתקנה מפורסמת לכל היא שכל מי שיחרף לממונה שיקנסו אותו כנראה בעיניהם, אם כן יפה כחם בכל דבר ככח המבזה תלמיד חכם שהוא מנודה בלתי שיתקבל בעדות, וכן בית דין חייבים לנדותו אם שמעו בביזוי ת"ח. וכל שכן שבדבר דהוי תיקון הציבור עבדינן שלא כדין לצורך השעה וכו', עד ואם כן אלו הממונים שנדו למחרף אחרי שבפניהם חרף ובאזניהם שמעו לא יצטרכו לקום ולהעיד בפני ב"ד אחר כההיא דמסכת מכות. סוף דבר זה דעתי, שהמחרף חייב נדוי, והמייעצים והמסייעים להבטל הדין ולהדחות עד אשר יעמדו לדון חייבים הם לגערה, זה דעתי. עכ"ל.