שיתוף - לביקורת החיים המכוערים

[הווה פשוט]

החיים האלה
שאני כל הזמן מגדף

יום אחד פקעה סבלנותם
והם התפרצו מולי
"מה אתה רוצה מאיתנו?! לך למי שיצר אותנו ואמור לו – ראה כמה מכוערים חיים אלה שעשית"

"ומי יצר אתכם?"

"אתה!"

 

[Sara led]

אהמממ
אפשר הסבר? רקע?

 

[Tamarit]

טאק, ההפתעה בסוף חזקה...
פשוט להתלקק מהאמירה.
שאפו!!

 

[הווה פשוט]

אהמממ
אפשר הסבר? רקע?

הסיפור על רבי אלעזר בן רשב"י שפגש אדם מכוער וכו'

 

[Sara led]

הסיפור על רבי אלעזר בן רשב"י שפגש אדם מכוער וכו'

מאיפה הגיע האסיצואציה הבנתי.
עניין אותי למה מישהו חושב שהחיים שלו מכוערים? מה הם עשו לו?
ולמה היוצר של החיים שונה מהיוצר של האיש המכוער בסיפור של רבי אלעזר.

 

[הווה פשוט]

מאיפה הגיע האסיצואציה הבנתי.
עניין אותי למה מישהו חושב שהחיים שלו מכוערים? מה הם עשו לו?
ולמה היוצר של החיים שונה מהיוצר של האיש המכוער בסיפור של רבי אלעזר.

מי שעובד בטיפול רגשי נתקל באינספור אנשים ההורסים את חייהם במו ידיהם, וכועסים על אחרים.
"איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף לבו"
אשרי מי שלא מכיר את זה

 

[אתיס]

מי שעובד בטיפול רגשי נתקל באינספור אנשים ההורסים את חייהם במו ידיהם, וכועסים על אחרים.
"איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף לבו"
אשרי מי שלא מכיר את זה

לא נשמע טוב.
גם אנשים ההורסים את חייהם במו ידיהם, לרוב לא אשמים בכך (נתוני חיים, סביבה, אופי, מה לא?)
משפט כזה מבטא האשמה, לא משהו שראוי להכתב (בייחוד לא) ע"י מטפל רגשי.

 

[סיפור8]

בעז"ה

לא נשמע טוב.
גם אנשים ההורסים את חייהם במו ידיהם, לרוב לא אשמים בכך (נתוני חיים, סביבה, אופי, מה לא?)
משפט כזה מבטא האשמה, לא משהו שראוי להכתב (בייחוד לא) ע"י מטפל רגשי.

אני דווקא אהבתי. יש בזה משהו קליל, מחייך, לאמת מאד עמוקה ונכונה.
אנחנו יכולים להרוס לעצמנו את החיים. לראות את הגרוע, להיות חסרי סבלנות כלפי הטוב שיש, לחיות בתודעה שאין ושחסר, לפעול לא נכון, להיכנע לרצונות ולא לאמת.

דווקא בגלל שציפיתי לראות את הסיום מתוך המדרש הידוע, נהנתי ממש מהאמת הישירה כאן, שפונה בדווקא אל האדם ולא אל הבורא. היא דווקא מעודדת. כשאדם נפגש סוף סוף עם העובדה שהוא כיער את חייו, בתודעתו או במעשיו, הוא יכול להאמין שהוא יכול גם לתקן ולייפות.

 

[אתיס]

בעז"ה


אני דווקא אהבתי. יש בזה משהו קליל, מחייך, לאמת מאד עמוקה ונכונה.
אנחנו יכולים להרוס לעצמנו את החיים. לראות את הגרוע, להיות חסרי סבלנות כלפי הטוב שיש, לחיות בתודעה שאין ושחסר, לפעול לא נכון, להיכנע לרצונות ולא לאמת.

דווקא בגלל שציפיתי לראות את הסיום מתוך המדרש הידוע, נהנתי ממש מהאמת הישירה כאן, שפונה בדווקא אל האדם ולא אל הבורא. היא דווקא מעודדת. כשאדם נפגש סוף סוף עם העובדה שהוא כיער את חייו, בתודעתו או במעשיו, הוא יכול להאמין שהוא יכול גם לתקן ולייפות.

דיברתי על זה

מי שעובד בטיפול רגשי נתקל באינספור אנשים ההורסים את חייהם במו ידיהם, וכועסים על אחרים.
"איוולת אדם תסלף דרכו ועל השם יזעף לבו"
אשרי מי שלא מכיר את זה

ולא על הטקסט שנכתב למעלה, שהוא ממש טוב ומעולה, וההבדל הוא בעיני שהוא בגוף ראשון. אין כאן ביקורת כלפי אף אדם, אלא סוג של ביקורת עצמית על חיים מלאי תלונות ומירמור, הכתיבה מצוינת והרעיון גם הוא

 

[משולש ברמודה]

גם אנשים ההורסים את חייהם במו ידיהם, לרוב לא אשמים בכך (נתוני חיים, סביבה, אופי, מה לא?)
משפט כזה מבטא האשמה, לא משהו שראוי להכתב (בייחוד לא) ע"י מטפל רגשי.

נראה לי משפט מתאים דווקא למטפל רגשי.
חלק גדול מריפוי ותהליך בריא של טיפול הוא הפרדה בין הדברים שקרו לנו ואין לנו שליטה עליהם, לבין התגובה שלנו למה שקרה.
הרבה אנשים תקועים במעגל חסר המוצא הזה, בו הם סובלים מדברים שלא תמיד באשמתם ולכן מרשים לעצמם להרוס את חייהם תוך כדי הפניית אצבע מאשימה לסביבה שהביאה אותם למצב הזה.
לכאורה הם צודקים - הם לא אשמים בכל הרע שקרה, אבל אם בנ"א רוצה באמת לעזור לעצמו הוא חייב לקחת אחריות על מה שקורה לו, בעיקר על איך הוא מגיב למה שקורה לו. כי אחרת בשביל מה הגיע לטיפול? הרי כל מה שקורה לו אינו קשור אליו בכלל וממילא לא נמצא בשליטתו.

נכתב על פי הידע האישי שלי כמובן, אני לא מטפלת רגשית : )

 

[הווה פשוט]

דיברתי על זה

ולא על הטקסט שנכתב למעלה, שהוא ממש טוב ומעולה, וההבדל הוא בעיני שהוא בגוף ראשון. אין כאן ביקורת כלפי אף אדם, אלא סוג של ביקורת עצמית על חיים מלאי תלונות ומירמור, הכתיבה מצוינת והרעיון גם הוא

אתה נוגע בנקודה חשובה שמן הראוי לחדד אותה מעט.

משהו לא מסתדר כאן לכאורה, אינך יכול לאהוב את הפוסט האומר ש"אתה יצרת את חייך הדפוקים" ומאידך לומר שאתה לא אשם, זו הסביבה והאופי וכו'.
וההבדל בין גוף ראשון לנסתר, אינו באמת חילוק רציונלי בשאלה אשם/לא אשם, אלא רגשי בלבד.
אבל אינני מתווכח עם התחושה שלך אני בטוח שהיא קיימת וברורה, ויש לנסות ולהבין אותה.
ובאמת יש כאן ענין שמטפלים נפגשים בו הרבה פעמים, והוא דבר שחשוב לתת עליו את הדעת.
היו אצלי הרבה מטופלים שהיתה להם בעיה מסוימת, ומשום מה יותר מהבעיה עצמה הפריעו להם השאלות "למה זה מגיע לי" או "איך הוא היה מסוגל לעשות דבר כזה" או "למה מכל האנשים בעולם דווקא אני"
שאלות שלכאורה אין שום תועלת להתעסק בהן, גם אם תדע למה זה לא יפתור את הבעיה. אבל אנשים מדשדשים בזה משום שהם מחפשים "משמעות" לדברים שקורים להם, וזה דחף שקיים בכל בני האדם - לחפש משמעות בכל מאורע.
מאידך המטפל מנסה לכוון אותו למסלול טכני, איפה הבעיה בדיוק, מתי, כמה, בצורה טכנית מעשית.
הוא אומר תעזוב את הלמה ותעבור לאיך.
כשמתקלקלת לך מכונה אתה מחפש איך לתקן, ולא מי קלקל ולמה לא נזהרו ואוף הסינים האלה לא יודעים לייצר משהו טוב.
אלו שאלות מעניינות אבל לא כשאתה חייב עכשיו לעשות כביסה במוצאי תשעה באב והמכונה לא סוחטת. אתה פשוט מנסה להבין אם זה החשמל או הכרטיס או הלאגרים.

אז במישור המעשי, אתה אחראי על מה שקרה בחייך.
האם אתה אשם - לא רלבנטי.
אולי אתה לא אשם אבל עדיין זה רק אתה שיכול לתקן,
ואולי אתה כן אשם, ועדיין אתה יכול לתקן.
ואולי אתה לא יכול לתקן, ובין אם אתה אשם או לא, עליך להשלים בשלווה עם העובדה שלא כל דבר אפשר לתקן.

חדר המדרגות בבנין היה מלוכלך מאד, כעסו השכנים
"זה בגלל הועד בית הדפוק",
"זה בגלל ג מקומה שלישית שלא משלם ולכן אין כסף למנקה"
"זה בגלל הילדים המופרעים של ט שמשתוללים פה"
"זה בגלל מ שעובר כאן כל הזמן עם האופניים החשמליות המלאות בוץ"
שכן אחד יצא מביתו עם דלי וסמרטוט והחל בשקט לנקות
השכנים הניחו ידיים על מותן והביטו בו בעיניים צרות ופה קפוץ
"אהה, אז אתה רומז בעצם שאנחנו אשמים כשאנחנו לא מנקים בעצמינו?!"
"אני לא רומז כלום, אני סתם רוצה מדרגות נקיות" אמר בנחת סיים את הספונג'ה וחזר מבסוט הביתה.

 

[הווה פשוט]

נראה לי משפט מתאים דווקא למטפל רגשי.
חלק גדול מריפוי ותהליך בריא של טיפול הוא הפרדה בין הדברים שקרו לנו ואין לנו שליטה עליהם, לבין התגובה שלנו למה שקרה.
הרבה אנשים תקועים במעגל חסר המוצא הזה, בו הם סובלים מדברים שלא תמיד באשמתם ולכן מרשים לעצמם להרוס את חייהם תוך כדי הפניית אצבע מאשימה לסביבה שהביאה אותם למצב הזה.
לכאורה הם צודקים - הם לא אשמים בכל הרע שקרה, אבל אם בנ"א רוצה באמת לעזור לעצמו הוא חייב לקחת אחריות על מה שקורה לו, בעיקר על איך הוא מגיב למה שקורה לו. כי אחרת בשביל מה הגיע לטיפול? הרי כל מה שקורה לו אינו קשור אליו בכלל וממילא לא נמצא בשליטתו.

נכתב על פי הידע האישי שלי כמובן, אני לא מטפלת רגשית : )

אני קורא את זה אחרי שאני הגבתי, ואני רואה שהקדמת אותי. זו תובנה חשובה שכדאי לתת אותה לילדינו ולידידנו, ולשנן אותה בעצמנו.

 

[אתיס]

נראה לי משפט מתאים דווקא למטפל רגשי.
חלק גדול מריפוי ותהליך בריא של טיפול הוא הפרדה בין הדברים שקרו לנו ואין לנו שליטה עליהם, לבין התגובה שלנו למה שקרה.
הרבה אנשים תקועים במעגל חסר המוצא הזה, בו הם סובלים מדברים שלא תמיד באשמתם ולכן מרשים לעצמם להרוס את חייהם תוך כדי הפניית אצבע מאשימה לסביבה שהביאה אותם למצב הזה.
לכאורה הם צודקים - הם לא אשמים בכל הרע שקרה, אבל אם בנ"א רוצה באמת לעזור לעצמו הוא חייב לקחת אחריות על מה שקורה לו, בעיקר על איך הוא מגיב למה שקורה לו. כי אחרת בשביל מה הגיע לטיפול? הרי כל מה שקורה לו אינו קשור אליו בכלל וממילא לא נמצא בשליטתו.

נכתב על פי הידע האישי שלי כמובן, אני לא מטפלת רגשית : )

אתה נוגע בנקודה חשובה שמן הראוי לחדד אותה מעט.

משהו לא מסתדר כאן לכאורה, אינך יכול לאהוב את הפוסט האומר ש"אתה יצרת את חייך הדפוקים" ומאידך לומר שאתה לא אשם, זו הסביבה והאופי וכו'.
וההבדל בין גוף ראשון לנסתר, אינו באמת חילוק רציונלי בשאלה אשם/לא אשם, אלא רגשי בלבד.
אבל אינני מתווכח עם התחושה שלך אני בטוח שהיא קיימת וברורה, ויש לנסות ולהבין אותה.
ובאמת יש כאן ענין שמטפלים נפגשים בו הרבה פעמים, והוא דבר שחשוב לתת עליו את הדעת.
היו אצלי הרבה מטופלים שהיתה להם בעיה מסוימת, ומשום מה יותר מהבעיה עצמה הפריעו להם השאלות "למה זה מגיע לי" או "איך הוא היה מסוגל לעשות דבר כזה" או "למה מכל האנשים בעולם דווקא אני"
שאלות שלכאורה אין שום תועלת להתעסק בהן, גם אם תדע למה זה לא יפתור את הבעיה. אבל אנשים מדשדשים בזה משום שהם מחפשים "משמעות" לדברים שקורים להם, וזה דחף שקיים בכל בני האדם - לחפש משמעות בכל מאורע.
מאידך המטפל מנסה לכוון אותו למסלול טכני, איפה הבעיה בדיוק, מתי, כמה, בצורה טכנית מעשית.
הוא אומר תעזוב את הלמה ותעבור לאיך.
כשמתקלקלת לך מכונה אתה מחפש איך לתקן, ולא מי קלקל ולמה לא נזהרו ואוף הסינים האלה לא יודעים לייצר משהו טוב.
אלו שאלות מעניינות אבל לא כשאתה חייב עכשיו לעשות כביסה במוצאי תשעה באב והמכונה לא סוחטת. אתה פשוט מנסה להבין אם זה החשמל או הכרטיס או הלאגרים.

אז במישור המעשי, אתה אחראי על מה שקרה בחייך.
האם אתה אשם - לא רלבנטי.
אולי אתה לא אשם אבל עדיין זה רק אתה שיכול לתקן,
ואולי אתה כן אשם, ועדיין אתה יכול לתקן.
ואולי אתה לא יכול לתקן, ובין אם אתה אשם או לא, עליך להשלים בשלווה עם העובדה שלא כל דבר אפשר לתקן.

חדר המדרגות בבנין היה מלוכלך מאד, כעסו השכנים
"זה בגלל הועד בית הדפוק",
"זה בגלל ג מקומה שלישית שלא משלם ולכן אין כסף למנקה"
"זה בגלל הילדים המופרעים של ט שמשתוללים פה"
"זה בגלל מ שעובר כאן כל הזמן עם האופניים החשמליות המלאות בוץ"
שכן אחד יצא מביתו עם דלי וסמרטוט והחל בשקט לנקות
השכנים הניחו ידיים על מותן והביטו בו בעיניים צרות ופה קפוץ
"אהה, אז אתה רומז בעצם שאנחנו אשמים כשאנחנו לא מנקים בעצמינו?!"
"אני לא רומז כלום, אני סתם רוצה מדרגות נקיות" אמר בנחת סיים את הספונג'ה וחזר מבסוט הביתה.

תודה על ההסברים המפורטים שכותבים בטוב טעם, ואכן הכל נכון.
אין לנו שליטה על המציאות, יש לנו שליטה על הפרשנות שאנחנו נותנים לה.
אני חושבת שמה שצרם לי היו המילים 'הורסים את חייהם במו ידיהם' שזה מהווה כתב אישום כלפי מי שמפרש סיטואציות לא נכון או מחפש אשמים, גם מי שחי בכזו צורה, יש סיבה, ובדיוק לכן (כנראה) הולך לטיפול ומנסה לעזור לעצמו לשנות את התפיסה והחשיבה(אם הגיע לטיפול, אשריו)
חוץ מזה, כל מילה פנינה
ואת הסיפור על השכנים, אימצתי.