האתגר הדו-שבועי ***השראה ומונולוג***

[תמי אחת]

הוא מתקרב, הגל. איתני, גמלוני, ובטוח בדרכו. רומס כל שרידי אומץ בדרך. אני מנסה לקפוץ אחורנית, אולם נחשול ענק חובט בי , מותיר שובל לעגני ומנצנץ. עוד רגע קטן ויטמון אותי בינותיו. הופ. עוד גל מרים אותי מעלה, ואני מטלטל בין מימיו, חש את העצמות הרכות כמו מתקפלות. אבא אומר שכשיש רוחות חזקות- הים סוער והחזקים שורדים. בטח שיש רוחות חזקות אם אני עוד פעם מונף למעלה ומתהפך הישר לתוך המים. רק שלא אתקל בכריש, או שאמות לי פה בתוך החור השחור שהגל יצר. טיפות מטפטפות סביבי, אני לא יודע עם זה מהעין או מהים. אם רק אשרוד את שמתחולל כאן...
בחוף מנצנצים להם פירורי חול קסומים. לו אך אגיע למרבד הרגוע. אוכל אז לנוח, למתוח סנפירי ולא להאבק על חיי. כלום יש תוחלת במאבק השרדות זה שאני מנהל כעת מול הים?

וכשירגע הים, יאיר פניו, אדע כי צלחתי את המהומה. אימצתי את שרירי, גדלתי והפכתי לאלוף שבחברה.

 

[קוצקער]

איזה מזג אויר יש בחוץ, מזל ששושנה ציידה אותי עם מעיל טוב וצעיף מחמם לפני שיצאתי לשוק.

מותק של אשה היא שושנה, עוד מאז שלחמנו יחדיו באצ"ל היא דואגת לי במסירות אין קץ.
גם כשהקצין הבריטי מייקל ניסה לפגוע בי, היא נתנה לו כזאת חבטה עם מחבת, עד ששפמו כמעט ונדבק לפדחתו.
אני זוכר שפעם כשהפרימוס התקלקל, שושנה הלכה כשלוש שעות בשלג, רק כדי שתוכל לבשל את המרק שעועית שאני אוהב.
בבישולים בכלל היא גאונה, השכנים טוענים שבבורשט של שושנה אפשר לטעום טעם גן עדן, ושהעוגיות שלה הם בכלל מזון של מלאכים.

שושנה היא לא סתם שושנה, שושנה היא שושנה מארץ השושנים.

 

[adir28]

דופקים בדלת, פורטונה? את סומעת מסהו? תקסיבי טוב טוב... את בטוחה שלא דופקים? בואי נשב קצת יותר סמוך לדלת, אולי ידפקו ולא נסמע?
אולי הם מגיעים כבר לתקן לי את הפלורוסנט? ואת הברז שכבר כמעט לא מוציא מים? ויסדרו לי את הביטוח לאומי? אמרו שיבואו... אמרו אחרי הבחירות... אמרו: סבאל'ה , אתה תשים פתק שכתוב עליו "גמלאים", כן? לא לשכוח! ואנחנו נבוא צ'יק צ'ק נסדר לך מה סאתה צריך... רק תשים פתק ואל תתבלבל! סבאל'ה, אנחנו איתך, אנחנו עובדים בשבילך...
היו נראים אנשים טובים מאד, טובים מאד, כפרה עליהם, אמרו: אנחנו דואגים לסכבות החלסות, אנחנו דואגים לקשישים ואנחנו ננצח...
דוקא פורטונה לא האמינה בהם... לא האמינה בהם... אמרה: אלה לא נראים לי... העיניים שלהם היו מדי "על הגובה"... ככה היא קוראת לזה... הסתכלו עלינו בזלזול, היא אומרת...
נו, תביאי שניה את העיתון פורטונה... תביאי נראה כמה קיבלו בקלפי... שש מנדטים קיבלו? נו, אז איפה הם? אמרו שיבואו... אמרו שיתקנו...

 

[SSL]

רַעַשׁ וְשֶׁצֶף
רוּחַ שֶׁל יָם
סַעַר וְקֶצֶף
עוֹלָמוֹ שֶׁל אָדָם

נִשְׁמָתִי הַחֲצוּיָה
רְגָעִים צוֹלֶלֶת
רְגָעִים מַמְרִיאָה
לֹא תִּמְצָא לָהּ מְנוּחָה
בַּמֶּרְחָב אֵינְסוֹפִיוּתָה


צפה בקובץ המצורף 251670

 

[שריתאליז]

ניסיתי וזו התוצאה..

רוּח ים מלטפת את קְמָטָיו
שָׁנִים רוֹבְצוֹת מְאַחוֹרָיו
חול מְמוֹלֵל בְּיָדָיו
כמו שעון,
מורה על מה שכבר הלך..

נושא מבט עייף
וגם זקן
אל ימים שכבר עברו
ובעיניו תהום יָגוֹן
אָכֵן
ימים שכבר עברו

מֶה עָשַֹה אז
כשמלוא חִיוּת
זרמה בְּעַצְמוֹתָיו,
מָה פעל אז
כְּשֶׁרוּחוּ סָעַר
דַּמו שָעַט בעורָקָיו
משהו גדול באמת ?!

כעת שוכב, מוּטל
כאבן
כוֹחו אינו לא עוד
כל ימיו הָיוּ כְּהֶבֶל
מִתְמוֹסֵס, נָמוֹג

אַיֵּה הָרוּחַ? אַיֵּה הַכחַ? אַיֵּה הַמּוחַ???
קְרָבָיו הומִים
קִירוֹת לִיבּוֹ נוֹהֲמִים
'סְעוּ לָכם בני, נצלו ימי הנעורים
-להיות אדם
כי אֵש לָכֶם בַּדָם'...

 

[מה טובו]

והנה שלי. לאחר קיצוצים כואבים.

היא התעוררה, הנסיכה שלי. אני כל כך אוהבת אותה, ואת התלתלים הגולשים, ניני של אמא.
היא התעוררה, ושוב נגיע אל הברבורים.
נסיכה שלי, אני לוחשת לה, הלוואי נסיכה. כמה הבטחתי לעצמי כשהיא נולדה, וחנן ואני קנינו לה ריהוט מלכותי. הבטחות על אושר,על אמא, על אוכל חם של בית. גאה ומאושרת הייתי, פעם.
היא התעוררה, מסכנה, בטח רעבה וכבר גמרה את כל האוכל שחנן שם לה על השידה שלי. "לא נורא, בובה, עוד עשר דקות אבא יחזור עם אוכל טעים מהמסעדה"
ומהר, לפני שהיא תבכה שוב, אני פותחת את הספר המוכר, מלטפת את התלתלים הערמוניים, ושוב אנחנו מול הברבורים "בכפר קטן חיה להקת ברבורים"...
אני מספרת, וניני ממשיכה, חכמה הקטנה, אם רק היה לי כוח לקחת אותה לגן. אם...
אם היה לי כוח, ואם לא המחלה הכאובה הזו. אם...
בנתיים, נלחמת מול הרוח, אני מנסה לתת לה כמה פיסות של ילדות. ושוב, למרות הבחילה שגואה בי אני הופכת את הספר ואנחנו מתחילות את הסיפור מחדש.

 

[הדס3]

חיכיתי, חיכיתי, וההשראה המיוחלת לא הגיעה. אז זהו בינתיים. אם יבוא משהו טוב יותר - אחליף.

כשאני רוצה לראות את ה' וקצת להיזכר בחיים שמעבר לחול אני הולך אליו.
אף פעם לא ראיתי אותו בדיוק כמו שנראה היה בפעם האחרונה. בכל מפגש הוא נראה משהו חדש.
פעמים הוא משתתף עימי ברגשותי הסוערים, רועש ורוגש וקוצף יחד איתי, ואז אחרי שעה של ניפוץ כעסים ואכזבות אל הסלע אני מרגיש שהביקור הועיל לי.
פעמים אני מגיע ברגשות קשים, אך הוא דווקא מראה לי פנים שוחקות כאומר: שב, תנוח. ראה מה יפה עולמו של הקל והבן שכל מה שקרה – מאיתו יתברך. ואחר שעה ארוכה של התבוננות יחדיו הקושי והכאב מתפרקים להם, נעלמים בידיו הרחבות.
לפעמים ליבי עולה על גדותיו מאושר ואני רוצה לפגוש אותו כמוני. שמח, רגוע ומאיר פנים. כשזה מצליח לי זה טוב, וכשלא – גם.
כי מעולם הוא לא אכזב.
הים...

 

[אסתיג]

"נַאר" הייתי עכשיו זקנתי... (לחילופין, "בער" הייתי)

פעם, הייתי נער
בעברי, חייתי כבער
פיקח בעיני הייתי
על חכמים ממני תהיתי
עצמאות חיפשתי
במשובות נעורים עסקתי
לעברי, לשלום נופפתי
גווי תחת עול לא כופפתי
חיי הפקר והוללות
חסר רסן, השתוללות
נטול פשר, זחוח
בצדקת דרכי – בטוח
התדרדרתי במדרון
בדת, ראיתי חסרון
אם העזתי אני למעול
חשבוני כבלייעל, בלי עול
בעטתי בקדוש ויקר
זלזלתי בכלל ועיקר
חלפו שנים, עברו
ימים – אנשים קברו
דורות התחלפו
סערות שצפו, קצפו
הורים נעקדו
אחים אבדו
מעטים שרדו
ילדים נולדו
מושגים לא רכשו
יהדות לא ירשו
ואנוכי זקנתי, קשיש
לא ערירי, אבל ישיש
ילד פה, נכד שם
אין מבקר ואין רגשות אשם
עסוקים בהשגת תואר
או בגבעות, עם נוער
ואני, מחלון משקיף
מכיר הברבורים, ישיר ועקיף
כמה לנחת ולא מנייר
לא דרך מחשב, סלולר
ולא על מסך, מכשיר
מבקש ס"הכ אושר ישיר.
יושב לי רגל על רגל
פשוט, מתוך הרגל
ביד צלחת ומאפה
וספל עם הבל וקפה
השעמום אוכל בי בכל פה
גם מצפון, אינו מרפה
בלב פנימה טלטלות
סערות בימים ולילות
איי, שגיתי, שגגתי
ברדיפת ממון שגשגתי
בכספי רכשתי בדידות
לא נחת, לא ידידות
לערב אייחל, מיד עם שחר
ובערב אצפה, מתי יגיע המחר...

 

[אשר לב]

אותי זה ריגש

כמה עבדנו עליהם. כמה מחשבה השקענו בהם. ימים ולילות תכננו אותם – זה היה הלהיט של כל העיירה כולה. איש לא ויתר עליו. אף אחד לא חלם להישאר מחוץ לטרנד. הוא כבש את כולם. המצאה חדשנית ואטרקטיבית.

נסענו יחד, אני ואשתי, לעיר המרכזית. חרשנו חנויות ימים ולילות. ישנו בבית הארחה קטן – ושם, בלילות החשוכים, יצרנו קשרי ידידות איתנים, קשרים שלבסוף הצילו אותנו מן הפרעות האיומות. אבל זה לא כל-כך קשור לעניינו, כי זה קרה רק אחרי הרבה זמן.

אחרי הרבה מאמצים ותכנונים, זה היה מוכן. אשתי, זכרה לברכה, אמרה שלא מוצאים אנשים כה חלקי-עור בגיל שלי. היא לא חלמה עוד כמה שנים נותרו לי לחיות...

וככה זה קרה, החלום התגשם: אני, האיש והאגדה, בכבודי ובעצמי, נבחרתי לייצג אותו.

ואז הזמנו צלם מומחה, יחיד בכל האזור כולו - ואני הייתי הדוגמן של ליין הצעיפים החדש.

מה לעשות, הסיפור של התמונה לא כל-כך מרגש, אבל מה, ככה זה בחיים, לא תמיד הכל מרגש.

הרבה כסף עשינו אז, וזה מה שחשוב, שגם אנחנו היינו פעם-פעם, לפני הרבה שנים, שווי-ערך.



.

 

[Efratush]

יושבת סתם על החול, מרגישה אותו בין האצבעות, ומפסידה למחשבות.
חורף, קר, קפוא, אני מצטמררת והוא חודר, הקור.
הגלים מתנפצים לידי בכעס, ואני לא מבינה איך לא נגמר בהם הכוח לכעוס, איך הם לא מתייאשים, מרימים ידיים ונותנים לאדישות לחלחל בהם, לאט לאט אבל בטוח.
המחשבות מתרוצצות אצלי בלי שנייה של מנוחה ומתנפצות, אל המזח, אל הגלים.
כאב דוקר, אובדן, תחושות חנק בגרון, פחד, בלבול, אדישות, ואפילו שמץ של כעס - הכל מתערבב בלי שליטה, מסתחרר בטירוף בראש, ואולי בלב.
מסתכלת על הגלים ועל החיים, בלי סדר, בלי היגיון וללא הסבר.
מתרוממת, מנערת את החצאית, משתיקה את המחשבות, והולכת.

 

[בין השורות]

בעקבות אגם הברבורים

בס"ד
שלחתי את ידי בין מלמלות שמלותיי הבלות. מחפשת בקדחנות אחר המעטפה ההיא, שבזמנו הוותה אחוז נכבד מחלומתיי.
האריזה החומה הייתה תדיר טמונה במעיל האירופאי של אימי ועבורנו הילדים היא היוותה כמסמך נוסטלגי מימי נעוריה הרחוקים.
לא ידענו על קיומה עד אותה עבודת שורשים. רחלי הציירת של המשפחה התנדבה במרץ להכנת אילן יוחסין מפואר ואמנותי. ועד מהרה השולחן הסלוני היה נראה כתערוכה למגוון בריסטורלים וצבעים מצבעים שונים ואילן היוחסין הלך וקיבל מראה אוטנטי. עתה צריך מידע היסטורי ותמונות של הסבים והסבתות.
או אז חיפשנו ברחבי הבית באלבומים השונים. אט אט נקבצו התמונות לכדי מארג, אך הייתה חסרה התמונה שתשלים את הפאזל.
אז, נזכרתי בארון הבגדים בחדר שינה. בלאט הסטתי את הדלת והפכתי ומשמשתי בבדים ובבגדים עד שמצאתי את המעטפה ההיא.
'תמונות מן הטיול הראשון והאחרון'- הצהיא הכיתוב בחזיתה. פתחתי במהירות את קיפולי הקרטון ושלפתי את הגלויות בהתרגשות.
התמונה ששבתה את ליבי הייתה תמונת הברבורים הרוגעים באגם הפסטורלי.
אוצר הגלויות לא התאים למטרה שלשמה נועד החיפוש, אך הוא הצמיח בי חלום לטיול חלומי, באזור אגם הברבורים.

 

[מרמורשטין]

''גבול שמת בל יעבורון, בל ישובו לכסות הארץ''

ישבתי על החול התחוח, מאזינה לשירת הרוח הפורטת על הגלים. התמכרתי לנגינת הנבל האינסופית מניחה לה לשאת אותי הרחק.
המוזיקה הפכה לקצבית וסוערת. הגלים התחרו זה בזה בקצב מושלם ורסיסי היהלומים שלהם ליטפו את פני. השמש צבעה בכתום את המרבד הקסום שלרגלי וליבי פעם יחד עם הכדור הזוהר שהתמזג בים הגדול עד שנעלם.
גוונים אפלים השתלטו על היקום והלילה, בגלימה שחורה, כיסה אותו.
ואז, כשאפילו הציפורים פרשו לישון ומאי שם כבר נרגע בכיו של תינוק, הייתי עדה לה,
מלחמת עולם, מעולם.
לא ראיתי דבר, רק שחור מאיים והמיה נוראית, נואשת.
השחור שמולי התגעש והחליף אין ספור צורות. מתיז לכל עבר מחטים קטנות ומלוחות. האדמה השמיעה קול נאקה כאשר רמסו אותה הגלים. הקצב התבלבל וגל אחד גדול התנפץ על שובר הגלים בזיוף חד.
הים התקרב אלי במהירות ואני עצמתי את עיני בזוועה.
כשפקחתי אותן, עלתה השמש, מאירה מרבד כחול עמוק שנראה היום, בדיוק כמו אתמול,
ומניף,
דגל לבן.

 

[א-ירושלמית]

קר לי עכשיו. המעיל והצעיף עוטפים אותי היטב, אבל הזכרונות חודרים גם לכאן...

הייתי צעיר מאד, אולי בן שלוש. אבא הביא אותי לבית של דוד יאן, והוא הכניס אותי למרתף. היה לי קצת חשוך והייתי כל כך לבד. בכיתי קצת, ודוד יאן שלח את הבן שלו, ריש, כדי לקרוא לאבא ולאמא. כשהם הגיעו, אמא חבקה אותי חזק מאד, וחייכה חיוך עקום ומוזר. אבא רק נשך את השפתיים שלו. שמחתי, אפילו שהבנתי שהיה להם מסוכן לצאת מהכלוב ליד האגם שפעם היו בו ברבורים, המון ברבורים לבנים ויפים.
ריש, הבן של דוד יאן, סיפר לי שירו בהם ואין עכשיו כמעט חיות שנותרו.
אבל אנחנו כמעט במקום חיות. אבא ואמא גרים היום בכלוב הגדול והיפה של הדובים. יש שם המון בוץ, וריש מביא להם כל יום לחם ומים.
כשבאנו לפה, אבא אמר שזה נס שאפילו שדוד יאן גוי, הוא עוזר ליהודים להתחבא ולהנצל מהרכבות, ובטח הוא יקבל שכר מה' על מעשיו.

ובינתים, עד שנאלצנו לברוח מהגן-חיות ולצאת ליער לחפש את הקבוצה הגדולה של הפרטיזנים, הייתי לבד במרתף. לבד, בלי אבא ובלי אמא ועם מנגינת פסנתר שהיא בעצם אזעקה לאבא ואמא, שצריכים להתחבא יותר טוב.

ורק בקצהו העליון של חלון המרתף, ראיתי מפעם לפעם מגפיים גבוהות, מסומרות.

 

[שירי12]

ים של שחור לבן

אתם רואים את הים בשחור לבן על המסך, ומתגובותיכם אני יודע שסוף סוף, מישהו מבין מה אני רואה תמיד .
ים אמור להיות כחול, עיתים תכלכל-ירקרק, אך מהות תיאורים אלו – תעלומה עבורי.
הים שלי צבוע בגוונים מרתקים הנעים בין השחור ללבן, על סקאלת האפורים למיניהם.
אני עיוור צבעים.
"אה, אתה לא מבחין בין ירוק לאדום?" ודאי אתם חושבים.
אז זהו, שלא. על עיוורון צבעים מונוכרומטי שמעתם פעם? זהו זה.
אומרים שלפירות גוונים מדהימים. לי יש גוש אבק שנקרא מנגו, קיווי כעכבר שעיר. מתאבן, נכון?
איני יכול לנהוג.
בגדיי נבחרים ומותאמים בידי אחרים.
עבודות רבות חסומות בפניי, למרות כישוריי.
אני חש שאני חי ביקום אחר לגמרי, על הכוכב האפור אולי.
למרות שמימיי לא ראיתי צבע מהו, אני יודע שמעבר לשדה ראייתי רוחשת תבל ססגונית. אוצרות אינסופיים בלומים מפניי.
לעולם לא אבין ההבדל בין ירוק-הדשא לחום-ההיפופוטם.
כפי שעוור מעולם לא ידע מהו פרח, וחרש לא ידע ניגון, די עם ההתאמללות!
ובכל זאת.

 

[אפכא מסתברא]

רציתי לכתוב שיר בעקבות תמונה מס' 3, וראיתי שעולה לי, בעצם, משהו דומה לשיר שכתבתי לפני כ-25 שנה (וכבר התפרסם בכמה במות). ערכתי כמה שינויים - הן מפני שתמיד יש לשפר, ומצאתי מה, והן כדי להתאים אי אלו מלים לציור שבאתגר. הלו, חישוקים, עובר?
את השיר במקורו כתבתי לאחר שנחשפתי למדרש ולזוהר שלהלן - נא לא לחשב אותם במספר המלים המותר, הם הרקע אבל לא חלק מן היצירה...
תהילים (פט, י) "אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם" – בזוהר הקדוש בפרשת נח פירש שהוא לשון תשבחם ממש וזה לשונו "תשבחם ממש שבחא הוא לון בגין דסלקין בתיאובתא למחמי, מכאן כל מאן דכסיף לאסתכלא ולמנדע אף על גב דלא יכיל (נ"א ולא יהבי ליה רשותא) שבחא איהו דיליה וכלא משבחן ליה ".
ביאור : השבח של המים הוא כיון שעולים בתאווה ובתשוקה לראות (את הקב"ה ) מכאן: כל מי שחפץ לראות ולדעת, אף על גב שהוא לא יכול או שלא ניתן לו רשות, שבח הוא לו וכולם משבחים לו"
מוסיף על כך בעל ה"שפת אמת" זי"ע, וז"ל: "מה שכתב על הזוהר בעניין (שבח תשוקת הים יש כאן דרך והכוונה) לעבודת ה' , שחפצו של יהודי להידבק בקב"ה, גם כשאינו יכול, אף על פי כן חשוב הוא כדבוק בקב"ה."

כמו גל

גם אני רוצה להיות
כמו גל בין הגלים;
גם אני רוצה לחיות
בין רסיסים תְּ/טְ\לוּלִים –
להתרומם בלי הפסק
(גם אם אחור אצנח)
כשחף לשחקים נוסק
אמריא ולא אזנח.

וגם אם שפל בוא יבוא –
עוד נשמתי, כגל,
חלילה, לא תִּכְבֶּה כָבֹה
כי אם תשאף אל על.

אני רוצה כמו נחשול
במים העולים,
מעלה-מעלה בלי לחדל
לשאף, כמו גלים.

 

[ללי 1]

אוי הריח, כמה שהוא הסריח.
זה פשוט לא היה מובן מדוע הוא מסריח כל כך, הרי עד לפני כשנה הוא כיהן כמנכ"ל של חברה מצליחה, ומאז שיצא לפנסיה הסירחון היה ממנו והלאה, האנשים נדו לו בראשם, והרהרו בליבם שכנראה הזִקנה הטריפה את דעתו.
החלטתי לגשת ולשאול אותו על כך, אולי הוא פשוט לא מודע למצבו.
"הגלים" הם אשמים. הוא ענה לי.
זה היה כשהלכתי עם נכדי לים, הם איימו לקבור אותי, מאז אני פוחד מכל טיפת מים, אני פשוט לא מסוגל.
נשקתי לו על פניו ואמרתי, שלמה, אל תדאג...
חיוג לחנוך הצייר, טלפון לחגי הסבל, ותמונת אגם הברבורים תלתה אצלו בחדר.
למחרת זה כבר היה בגדר האפשרי לעבור לידו, ורק אלוקים אני והוא ידענו מדוע.

 

[מרכז שטרן להורות קלה]

ובסוף המסלול, השקיף לאחור, וכך עלה ויצא מפיו...

טוב, אז הוא צדק.
שנים, שנים שלא האמנתי לו. יותר נכון, שנים שמאנתי להאמין לו.
איזה פספוס.
עכשיו כבר מאוחר בשבילי להתחיל לשנות משהו.
אבל למה? למה!!!
למה הוא היה חייב להרצות את טענתיו הכל כך נכונות, במין שקט שכזה. מלכותי משהו.
אני בטוח שאם היה זועק בפאתוס, מאדים פנים, זועף כשלא הלכתי בדרכיו, הייתי שומע לו.
לפחות לפעמים...

טוב, עכשיו אני כבר אחרי זה. עני ודל, אביון מובהק.
אולי מסכן?
או! זהו!
אני מסכן!!! כן, כן!
ומה אעשה שהחברותא שלו היה כה דרמטי, מושך כבחבלי קסם, ממגנט...
הלכתי שבי אחריו.
שבי?!
אוי. אוי ואבוי.
איזה שבי! איך לא הרגשתי שהכל מחזה תעתועים? איך???
אז מה, אני לא מסכן, אנוס?
נראה לי שלא ממש...

טוב, ומה עכשיו?
זו באמת שאלה. מה עכשיו?
עכשיו?! כמדומה ש נגמרו עבורי כל ה'עכשוים' למיניהם.
באמת, מי יקבל אותי כך? זקן מלבין, קמוט וקצוץ זקן.
אח, אילו רק הייתי יכול לשוב לשטייטל...

ומי אמר שאיני יכול???


--------------


ברור ומבן מאיזו תמונה מדהימה נלקחה ההשראה.
וסליחה על חריגה במילה אחת (הכותרת לא נחשבת במנין, נכון?). לא היה מה למחוק... (איך אני יכול למחוק לו מילה מהפה?)

 

[imagine]

בס"ד
כל הזכויות שמורות (c)

 

[סטודיו פלאש]

קפצתי על האתגר ברגע האחרון:

מסתבר שהמים הירוקים לא הצליחו עלינו
לבנים היינו ולבנים נשאר, ככה אנחנו
ברבורים לבנים עם מקור אדום
תנועות חינניות ומלכותיות
אמנם כשהסתכלנו על דמותינו בתוך המים הירוקים
נבעתנו וחשבנו לרגע כי אמת היא זו
הדמות המעוותת והירוקה מטושטשת, הפוכה
המים הירוקים ניסו לבלבל אותנו, אבל אנחנו שטנו עליהם בבטחה
ידענו את האמת, ומים ירוקים לא יכולים לכבות אותה!
מאז שנולדנו הם מנסים להעכיר את מראינו הצחור, ללא הצלחה
ניסו לפחות להערים עלינו בהשתקפות,
אם לא היינו שטים בחבורה כל אחד מאיתנו היה מאמין להם,
אבל כך כשמביטים אנו אחד בשני, אין להם סיכוי
אין.

 

[נחמדת]

בס"ד

געגועים---
יושב מהורהר
מעלה זכרונות
של עצב, של שכול- של גזרה.
נזכר בטוהר
של שלוש הבנות,
שעלו השמימה בסערה.

כיצד נקרעו
ילדותי הזכות
מחיק הוריהם ברשעות.
עיניהן אז מלאו
בדוק ודמעות,
לא מבינות סיבה ומהות!

כיצד נקרע
מיתר בלבי,
עת נפרדו עוללי מאיתי.
ומאותו מאורע
התקוה בקרבי,
ממלאת כל ישותי!

מאמין בכל לב
שקרוב הוא היום
בו יתקע בשופר גדול,
ובלב אוהב
נתאחד כך פתאום,
עם יקירינו יורדי שאול...