אגב, יש לי הרגשה שעיקר הסבל בעניין עוברים לקוחות מכבי ?
סיפור הזוועה שבשלו נטשנו סופית את השירות הציבורי, היה כזה:
ילדה חמודה עם מצב שיניים סביר, הגיעה לבדיקה שנתית.
בבדיקה נקבע שיש צורך בשתי סתימות.
יוצאים למזכירות, מחפשים תור לטיפול.
מחפשים מחפשים, אין תור. התור הבא עוד 83 שנים (וגם זה בשעה הזויה כלשהי ביום, וללא אפשרות בחירה לרופא/ה מסויימת).
בלית ברירה, לוקחים את התור הזה.
מבקשים להיכלל ברשימת המתנה. המזכירה אומרת 'טוב' וברור לשני הצדדים שלא רשימה ולא המתנה.
מחכים 83 שנים. מזדקנים בנחת.
מגיעים לתור לטיפול. שתי סתימות, כזכור.
הרופאה עצבנית, יש רעש נורא מבחוץ, בגלל המסכות לא שומעים מה היא אומרת בכלל. האמא מנסה לבקש לסגור את החלון ונענית בנהימת סירוב לא ברורה.
הרופאה רוכנת אל הילדה. מתחילה לעשות משהו. הילדה, רגועה בדרך כלל, מתחילה לבכות ולצרוח. הרופאה מהסה אותה. ממשיכה לחפור ולקדוח. האמא רואה שזה לא נראה כמו סתימה רגילה. זה לא החומרים והתהליך הרגיל. אבל אין את מי לשאול ואין למי לדבר. הילדה מבועתת לחלוטין. האמא תוהה אם להפסיק את הסאגה עכשיו (ולחכות עוד 80 שנה לתור אחר?) או לתת לרופאה לסיים לקדוח ואז לבקש הסברים.
האמא מחליטה החלטה שגויה - לשתוק ולתת לרופאה לעשות את מלאכתה.
אחרי דקות ארוכות של סיוט, בכי חנוק ונואש של הילדה ונסיונות הרגעה של האמא - הרופאה מתרוממת.
"עשיתי לה שני טיפולי שורש".
???
"כן, מה הבעיה?"
- "באנו לשתי סתימות!!!"
- "נכון, אבל בינתיים החורים גדלו והיה צריך שורש".
ככה. שני טיפולי שורש. בלי הודעה מראש. בלי הסבר. בלי הרגעה. בלי כלום. באלימות של ממש. וכמובן השאירה את הילדה עם סתימות זמניות וצורך בתור נוסף כדי לשים כתרים.
*
האמא יוצאת החוצה. פונה למזכירה: "אנחנו צריכים תור דחוף כדי לשים כתרים על שיניים שעברו טיפול שורש".
המזכירה באדישות מופלגת: "אה, אין תורות בשבועות הקרובים. התור הבא הוא עוד... (מדפדפת) 72 שנים, בנובמבר 2093, מתאים לכם?"
האמא: ממש לא. (תוהה אם להוסיף עוד משהו).
המזכירה, עם פני ספינקס קפואים: "נרשום אתכם ברשימת המתנה". (חן חן).
האמא לוקחת את הילדה אחוזת-הטראומה, והולכת משם להרגיע אותה בבית.
אחר כך פותחת אשכול בפרוג ומחפשת מרפאות פרטיות.
פרק ב', במרפאה הפרטית: בטיפול אחד מיידי, נעים ומוסבר היטב, מתקינים לילדה שני כתרים על הסתימות הזמניות. יוצאת רגועה ומאושרת.
בטיפול נוסף מיידי, נעים ומוסבר היטב, מטפלים בחור נוסף של ילד נוסף, שהפך גם הוא לשורש בגלל ההמתנה האינסופית. הפעם הכל מתואם מראש, הטיפול נמשך בנחת 1/2-3/4 שעה, כולל הכל, הילד יוצא עם כתר נוצץ ומכובד על השן, רגוע ומאושר.
פרק ג': מבחינתי, המשך הבילוי במרפאות ציבוריות הוא סבל שאין לי רשות לגרום לילדיי. גמרנו עם הסיפור הזה.
ותודה למכבי-ירושלים שהביאונו עד הלום.
פרק ד': יום אחד, חודשים ארוכים אחרי כל זה, מגיע טלפון מהמרפאה הציבורית. "רשום לנו שהייתם כאן בטיפול ולא שילמתם עליו".
???
"כן, רשום לנו שביום זה וזה, הרופאה אנטיפטיה קריר ביצעה לילדה קיטוע מוך (טיפול שורש, בלשון הרפואית), כפול שתי שיניים, ולא שילמתם על זה".
מרוב תדהמה, הוצאתי כרטיס אשראי ושילמתי במקום.
יהי לכם אשר לכם, רק עיזבו אותי ואת שיני ילדיי. תודה.
הנושאים החמים
הנושאים החמים
