דיון | כתיבה חסידית בלי סופרלטיבים מרטיטים ושרעפי קודש, התיתכן?

[דרושים]

אני חייב לציין שמאד נהניתי מהכתבה על מרן הרב וואזנר זצ"ל. לגבי האריכות וקישוטי התיאורים סיגלתי לעצמי עם הזמן יכולת לרפרף ולמעלה ולדלג על כל התיאורים המיותרים, כך שזה לא הפריע לי מאד.
אגב, מה דעתכם על היומן של מרן הרב עובדיה זצ"ל, היומן לדעתי פותח צוהר מעניין מאד לעולמם של גדולי ישראל לאמור שגדולי ישראל מצאו זמן לכתוב יומנים ודברים אחרים (באריכות וללא חסכון במילים) וזה לא סותר את העובדה שניצלו את זמנם ללימוד התורה. זו נקודת אור למול כל התאוריה של סיפורי הצדיקים למיניהם שמי שרוצה לגדול בתורה חייב כל שניה ללמוד ואסור לו לעשות שום דבר אחר (ואז הקורא הצעיר אומר לעצמו, זה לא מתאים לי ואני לעולם לא אוכל לגדול בתורה).

 

[תמי אחת]

אגב, מה דעתכם על היומן של מרן הרב עובדיה זצ"ל, היומן לדעתי פותח צוהר מעניין מאד לעולמם של גדולי ישראל לאמור שגדולי ישראל מצאו זמן לכתוב יומנים ודברים אחרים (באריכות וללא חסכון במילים) וזה לא סותר את העובדה שניצלו את זמנם ללימוד התורה. זו נקודת אור למול כל התאוריה של סיפורי הצדיקים למיניהם שמי שרוצה לגדול בתורה חייב כל שניה ללמוד ואסור לו לעשות שום דבר אחר (ואז הקורא הצעיר אומר לעצמו, זה לא מתאים לי ואני לעולם לא אוכל לגדול בתורה).

לדעתי צריך לדעת איך לעשות זאת, ואף זה תלוי לענ"ד במגזר. יש הבדל בין ניצול כל דקה ללימוד לבין סיפור דברים הירואים שנוטעים יאוש בלב הילד. לא חסרים גדו"י שמעידים על עצמם שלא היה להם ראש- אבל הם התאמצו והתפללו ע"כ עד שזכו להארה משמים.
לעומת זאת- מותר לנו לדעת שחלק מהשאיפה זה להגיע לדרגות גבוהות הנקנות רק בעמל וביזע ואין קיצור דרך לכך. זו הסיבה שמעצימים מאד את ההתמדה שהיתה לגרי"ש אליישיב זצוק"ל, למשל. כמובן שלא חסרים גדולי עולם שגם כתבו דברים מרחיקי לכת, והרש"ר הירש הוא דמות מובהקת לכך
שימו לב שבמגזר החסידי, למשל, יותר יפתעמו מרוה"ק וממופתים.
וכמובן- אין כאן טוב או לא. אלו הנהגות של גדולי עולם רק צריך לדעת שהכל אמצעי לעבודת ה' יתברך ולא לקחת רק את הרעיון של כתיבת יומן ולצאת ידי חובה (הרי אין ספק שהר' עובדיה זצ"ל היה גאון ות"ח עצום, ויכל להתרכז בדברים רבים, וזו היתה הדרך בעבודת ה' שלו...)

 

[כוכב103]

למה רק סופרים חסידיים?
יש כתב אחד לפחות שאינו נמנה על הציבור החסידי שגם נכנס אל הקודש פנימה מידי כמה שבועות ובהזדככות עילאית מסוגננת מעלה על הכתב דברים שהעין לא יכולה לסבול.
באופן כזה שאני אחרי הקריאה לא רק סולדת מהסילודין שהוא כתב אלא גם מרגישה קצה של זילזול של הכותב מתוך הכתיבה עצמה, כאילו הקדוש עצמו לא מספיק נעלה במעלותיו שהוא צריך קישוטים ומרכבות ומלאכים וחיות קודש שירוממו אותו (ח"ו)

 

[aridesk]

אני אומר יותר נכון כותב לכם שאני רואה חומר מענין וכתוב טוב אני אקרא גם אם זה מרכיבי שמפו ומושגים אטומים ,
שזה מגיע למריחות אני מגיע להפרעת קשב וריכוז [ רק בקריאה כזו יש לי]והטיב להגדיר זאת שממהר וחוזר אחורה כי הפסיד עלילה,
למיטב ידיעתי זה מריחות חופרות

 

[יערי]

למה רק סופרים חסידיים?
יש כתב אחד לפחות שאינו נמנה על הציבור החסידי שגם נכנס אל הקודש פנימה מידי כמה שבועות ובהזדככות עילאית מסוגננת מעלה על הכתב דברים שהעין לא יכולה לסבול.
באופן כזה שאני אחרי הקריאה לא רק סולדת מהסילודין שהוא כתב אלא גם מרגישה קצה של זילזול של הכותב מתוך הכתיבה עצמה, כאילו הקדוש עצמו לא מספיק נעלה במעלותיו שהוא צריך קישוטים ומרכבות ומלאכים וחיות קודש שירוממו אותו (ח"ו)

כנ"ל. אין קשר בין המוצא החסידי למריחות האלו, שבעיניי מורידות את האמון של הקורא גם בעובדות הפשוטות, וגורמות סלידה ממש לכל מי שנושא עיניים אל צדיק. מאיפה הרשות להוסיף מהגיגי הלב? למה נראה לך שהמחשבות שלך עברו בראשו של הצדיק? תן עובדות ודי. לצערנו הרב אנחנו מוצפים בחומר זול ודליל ולא רק בתחום הזה. (ואגב, קצת יראת כבוד מהמושג "חסידישע מעשה" שהוזכר כאן בתגובות וליראה האמיתית של חסידי-אמת בשעה שהם מספרים על רבותיהם. קשה למצוא דוגמתה. אל תתנו דוגמאות מאנשים שרצו לעשות כסף וישבו וכתבו ככל שעלה על מקלדתם בלילה אחד, בלי בירור ובתוספת ריבית והצמדה של נופך רדוד. סיפורים שעברו במהלך הדורות וסבלו מחוסר דיוק היו קיימים במאגרים של כל הקהילות).
וביחס ליתר הרעיונות שהוזכרו פה: דווקא כותב זר שכותב על עדה אחרת - רווח מאד שהוא מוסיף כיד הדמיון הטובה עליו מסיפורי פולקלור ובדיחות טפשיות שיש לו בראש לגבי אותה קהילה, והרבה פעמים ניסיון של כותב זר לדייק עד מאד בפרטים - פשוט לא עולה יפה, כי הוא לא מודע למכלול שמורכב מהמון פרטים.
הוא באמת יהיה משוכנע שחסידים מצפים למופתים, וספרדים לסיפורי קבלה וחלומות, וצעירים ליומנים שמראים שגדו"י חיפשו לעשות עוד דברים בחיים חוץ מתורה...(!)
ואגב, התופעה של תוספות שהסופרים בדו מליבם ביחס להיסטוריה רווחת בכל תחום. קחו ספרי סיפורת שכתבו על שואה (לא תיעוד או זכרונות שגם שם יש לפעמים חגיגות שלמות, אבל לרוב נוטים לדייק): כמה גיבובים, כמה שטויות שעושות רושם שאין לכותב שום קשר לניצול שואה והוא אפילו לא קרא ספר שואה טוב מעולם. סופרים מתחילים שכותבים על בעיות רפואיות בלי לברר יותר מידי פרטים, ורב כל כך הנזק! לפעמים עולה בדעתי לפרסם לתועלת רשימת ספרים שאסור לקרוא! מטעמי שטות ונזק לציבור!
זו תופעה רווחת אצל כותבים בלתי-מיומנים, וציבור הקוראים הוא הבעייתי אם הוא רוכש את הספרים הללו. גורמים להם לשבת עוד לילה ולהוציא ספר.
אם הכותב לא יודע לקחת כמה צעדים אחורה, ולגשת לקורותיה של דמות אמיתית או בעיה מציאותית עם כלי העבודה שהם אמת ורק אמת - אסור לנו לקנות את הבדותות שלו, שביניהם הוא שתל כמה עובדות. (בהקשר הזה מעניין מאד הראיון עם הרב סורסקי, ביוגרף, שכתב משה גוטמן בהמודיע. כמה עבודה לפני שמוציאים ספר! לברר ולברר ולברר!)
וספציפית לגבי הכתבה על הרב וואזנר - קראתי אותה ולא ראיתי תוספות מיותרות. ממש לא. ויש לי רגישות רבה לעניין.

 

[אסתי3311]

מה הקשר למגזר?
כל החסידים בעלי טעם זהה?
כל הליטאים אוהבים את אותו סגנון כתיבה?
לדעתי זה ענין אינדבדואלי ביותר, בלי קשר להשתיכות "גזעית"

 

[גלבוע]

מה הקשר למגזר?
כל החסידים בעלי טעם זהה?

כמו שמקובל בעיצוב סגנון 'חסידי'. גם על זה את שואלת מה הקשר למגזר?

 

[אסתי3311]

אבל כתיבה זה לא כמו בעיצוב.
לא הבחנתי שכתיבה על גדול ממגזר שונה מתאפינת בפחות ריגושים.

 

[גלבוע]

אבל כתיבה זה לא כמו בעיצוב.

זה נושא לדיון.
כעוסקת בכתיבה, אני דווקא כן מודעת לכך שלעיתונים החסידיים יש בהחלט דרישה לסגנון שונה, יותר מקושט. (ווקסברגר, אבל בטקסטים)

 

[אסתי3311]

נשמע מענין,
הייתי רוצה להשוות בין כתבות של גדולים ליטאין לחסידים.
משום מה נשמע לי מופרך.
אבל אם את/ה מקצוענ/ית בתחום אז שוה בדיקה

 

[נוי]

כנ"ל. אין קשר בין המוצא החסידי למריחות האלו, שבעיניי מורידות את האמון של הקורא גם בעובדות הפשוטות, וגורמות סלידה ממש לכל מי שנושא עיניים אל צדיק. מאיפה הרשות להוסיף מהגיגי הלב? למה נראה לך שהמחשבות שלך עברו בראשו של הצדיק? תן עובדות ודי. לצערנו הרב אנחנו מוצפים בחומר זול ודליל ולא רק בתחום הזה. (ואגב, קצת יראת כבוד מהמושג "חסידישע מעשה" שהוזכר כאן בתגובות וליראה האמיתית של חסידי-אמת בשעה שהם מספרים על רבותיהם. קשה למצוא דוגמתה. אל תתנו דוגמאות מאנשים שרצו לעשות כסף וישבו וכתבו ככל שעלה על מקלדתם בלילה אחד, בלי בירור ובתוספת ריבית והצמדה של נופך רדוד. סיפורים שעברו במהלך הדורות וסבלו מחוסר דיוק היו קיימים במאגרים של כל הקהילות).
וביחס ליתר הרעיונות שהוזכרו פה: דווקא כותב זר שכותב על עדה אחרת - רווח מאד שהוא מוסיף כיד הדמיון הטובה עליו מסיפורי פולקלור ובדיחות טפשיות שיש לו בראש לגבי אותה קהילה, והרבה פעמים ניסיון של כותב זר לדייק עד מאד בפרטים - פשוט לא עולה יפה, כי הוא לא מודע למכלול שמורכב מהמון פרטים.
הוא באמת יהיה משוכנע שחסידים מצפים למופתים, וספרדים לסיפורי קבלה וחלומות, וצעירים ליומנים שמראים שגדו"י חיפשו לעשות עוד דברים בחיים חוץ מתורה...(!)
ואגב, התופעה של תוספות שהסופרים בדו מליבם ביחס להיסטוריה רווחת בכל תחום. קחו ספרי סיפורת שכתבו על שואה (לא תיעוד או זכרונות שגם שם יש לפעמים חגיגות שלמות, אבל לרוב נוטים לדייק): כמה גיבובים, כמה שטויות שעושות רושם שאין לכותב שום קשר לניצול שואה והוא אפילו לא קרא ספר שואה טוב מעולם. סופרים מתחילים שכותבים על בעיות רפואיות בלי לברר יותר מידי פרטים, ורב כל כך הנזק! לפעמים עולה בדעתי לפרסם לתועלת רשימת ספרים שאסור לקרוא! מטעמי שטות ונזק לציבור!
זו תופעה רווחת אצל כותבים בלתי-מיומנים, וציבור הקוראים הוא הבעייתי אם הוא רוכש את הספרים הללו. גורמים להם לשבת עוד לילה ולהוציא ספר.
אם הכותב לא יודע לקחת כמה צעדים אחורה, ולגשת לקורותיה של דמות אמיתית או בעיה מציאותית עם כלי העבודה שהם אמת ורק אמת - אסור לנו לקנות את הבדותות שלו, שביניהם הוא שתל כמה עובדות. (בהקשר הזה מעניין מאד הראיון עם הרב סורסקי, ביוגרף, שכתב משה גוטמן בהמודיע. כמה עבודה לפני שמוציאים ספר! לברר ולברר ולברר!)
וספציפית לגבי הכתבה על הרב וואזנר - קראתי אותה ולא ראיתי תוספות מיותרות. ממש לא. ויש לי רגישות רבה לעניין.

אהה!

יש גם נזק משני (מוסב לאגב המודגש)שהוא נזק גדול: כאשר משתמשים כמקורות מהימנים מספרים לא בדוקים, וכך ממשיכות להתגלגל עובדות מסולפות כאמת ברורה.

 

[גלבוע]

נשמע מענין,
הייתי רוצה להשוות בין כתבות של גדולים ליטאין לחסידים.
משום מה נשמע לי מופרך.
אבל אם את/ה מקצוענ/ית בתחום אז שוה בדיקה

יש לציין שככל שעובר הזמן, הכתיבה הליטאית צועדת בעקבות החסידית, במקרה הזה.
תשוו בין ספרים ישנים על גדולי ישראל, כמו 'והאיש משה' לבין ספרים שנכתבו על הרב אלישיב, למשל.

 

[יונתן1]

אני מצטרף לטוענים שיש הבדל גדול בין הכתיבה הליטאית לחסידית בנוגע לתיאור הליכות הגדולים, ולדעתי יש לכך לפחות שתי סיבות מהותיות:

א. אדמו"ר הוא לא רק גדול תורה ויראה, אלא מלך ומנהיג של קהילה המסורה לו, ומלך מתארים בגינוני מלכות רבי רושם.

ב. אצל אדמו"ר גם הגשמי הוא רוחני, ולכן לכל תיאור עצם גשמי או פעולה חומרית, ראוי לצרף מימד רוחני, כגון: הניף יד קודשו, ערך שלחנו הטהור, בסוד שיח שרפי קודש (תחת תמונת אדמורי"ם משוחחים) וכדו'.

נ.ב. ח"ו לא מתכוון להישמע מזלזל.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

אני מצטרף לטוענים שיש הבדל גדול בין הכתיבה הליטאית לחסידית בנוגע לתיאור הליכות הגדולים, ולדעתי יש לכך לפחות שתי סיבות מהותיות:

א. אדמו"ר הוא לא רק גדול תורה ויראה, אלא מלך ומנהיג של קהילה המסורה לו, ומלך מתארים בגינוני מלכות רבי רושם.

ב. אצל אדמו"ר גם הגשמי הוא רוחני, ולכן לכל תיאור עצם גשמי או פעולה חומרית, ראוי לצרף מימד רוחני, כגון: הניף יד קודשו, ערך שלחנו הטהור, בסוד שיח שרפי קודש (תחת תמונת אדמורי"ם משוחחים) וכדו'.

נ.ב. ח"ו לא מתכוון להישמע מזלזל.

תודה על התגובה.
לגבי א' אני חולק עליך, לא כל האדמורי"ם מתנהגים בגינוני מלכות, ולא כולם עוסקים במנהיגות. יש כאלה שכן, אך יש כאלה שלא.
ובנוסף תיאור של גינוני מלכות לא חייב להיות כתוב באופן שבו הגינונים נעשים, כמו שתיאור על משחק כדורגל לא חייב להיכתב בבעיטות.

לגבי ב' זה נשמע כבר יותר מעניין, זאת השערה שלך? או שזאת שיטה ידועה?

 

[bbr]

אני מצטרף לטוענים שיש הבדל גדול בין הכתיבה הליטאית לחסידית בנוגע לתיאור הליכות הגדולים, ולדעתי יש לכך לפחות שתי סיבות מהותיות:

א. אדמו"ר הוא לא רק גדול תורה ויראה, אלא מלך ומנהיג של קהילה המסורה לו, ומלך מתארים בגינוני מלכות רבי רושם.

ב. אצל אדמו"ר גם הגשמי הוא רוחני, ולכן לכל תיאור עצם גשמי או פעולה חומרית, ראוי לצרף מימד רוחני, כגון: הניף יד קודשו, ערך שלחנו הטהור, בסוד שיח שרפי קודש (תחת תמונת אדמורי"ם משוחחים) וכדו'.

נ.ב. ח"ו לא מתכוון להישמע מזלזל.

צודק מאוד, וארחיב, אצל חסידים האמינו שאדמו"ר זה מעבר לבשר ודם שעבד על עצמו, ולכן התיאורים נוסקים מעבר לתיאורי כבוד לתיאורי רגש, וזה מאוד תלוי בראיה של כל אחד לגופו

כמו שיש שנים שנוסעים לטיול ואחד חי את הצמחיה והאביב, והשני סתם רואה נוף נחמד, הכל תלוי ברגש של הבן אדם לדבר

וכידוע אחד מנקודות ההתחלה של הבעש"ט היה להעלות את הרגש של היהודי לעצמו והיהודי לד' ולתורה וכן לצדיקים, מעבר לשדה הראיה הקצר והמוגבל שאנו רואים

כך שכל התיאורים הם לא מופרכים כלל, והכל ענין של רגש, וודאי שהרבה מחסידיו של הרב וואזנר התחברו מאוד לכתבה

ולפותח האשכול ספיציפית ששואל בתמימות לבו, לא מופרך שאם היו נותנים לו לבקר את ספר התהילים או יוצרות\פיוטים וכדו' כנראה שהוא היה שואל אותו שאלה

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

צודק מאוד, וארחיב, אצל חסידים האמינו שאדמו"ר זה מעבר לבשר ודם שעבד על עצמו, ולכן התיאורים נוסקים מעבר לתיאורי כבוד לתיאורי רגש, וזה מאוד תלוי בראיה של כל אחד לגופו

כמו שיש שנים שנוסעים לטיול ואחד חי את הצמחיה והאביב, והשני סתם רואה נוף נחמד, הכל תלוי ברגש של הבן אדם לדבר

וכידוע אחד מנקודות ההתחלה של הבעש"ט היה להעלות את הרגש של היהודי לעצמו והיהודי לד' ולתורה וכן לצדיקים, מעבר לשדה הראיה הקצר והמוגבל שאנו רואים

כך שכל התיאורים הם לא מופרכים כלל, והכל ענין של רגש, וודאי שהרבה מחסידיו של הרב וואזנר התחברו מאוד לכתבה

צריך להבדיל בין סגנון ובין רגש.
סגנון לא יוצר רגש, הוא לעיתים נלווה באופן אסוציאטיבי לרגש מסוג מסויים.
כך שבן אדם שגדל בסביבה כלשהי, לצורך העניין חסידית, יתאר את הרגש ההוא שקשור לאותה התעלות, במילים שבהן השתמשו מוריו או קרוביו על מנת לתאר רגש בעל מאפיינים דומים.
אצל מי שלא גדל באותה ההוויה, למרות שהוא יונק מתורת החסידות, אבל לא גדל על ברכיה במובן האסוציאטיבי של המילה, השימוש בסגנון הזה לא מעורר שום רגש. לעיתים הוא לא מעורר כלום, לעיתים הוא יעורר תחושה דומה לתחושה שתיארתי בראש האשכול.
פותח האשכול מזדהה אסוציאטיבית עם אותו רגש, דווקא כשהוא קורא את הסיפור באופן שמדבר אל הלב שלו, בלי עטיפות חיצוניות מעיקות ודביקות.
תן לי להרגיש, להריח ולמשש את התוך של העניין, לא רוצה את הקטיפה המצופה בניילון, לא מעניינים אותי פיתוחי הזהב של התיבה, אני רוצה את היהלום בעצמו, מצידי שיהיה בתוך שקית נייר פשוטה, מרשרשת.
דבר איתי במילים שאני משתמש בהם, המילים הגבוהות גדולות עלי, מרחיקות ממני את המושא, מסיטות אותי מן הנושא, ומתנשאות מעלי כמו הר של אותיות.
בקיצור, "רגש" מונע מאסוציאציה, לי זה לא מפעיל שום דבר ברגש, אולי להפך.

ולפותח האשכול ספיציפית ששואל בתמימות לבו, לא מופרך שאם היו נותנים לו לבקר את ספר התהילים או יוצרות\פיוטים וכדו' כנראה שהוא היה שואל אותו שאלה

כמה סגנונות כתיבה קיימים בספר תהילים?
לדעתי, הרבה מאוד. כל אחד מתחבר לחלק אחר מן התהילים, ויש לכך סיבות טובות.
אם את רוצה דוגמאות לגבי פיוטים, תעייני במחזור של יום כיפור, נוסח ספרד. אחר כך בנוסח אשכנז, תשווי את סדר העבודה כאן וכאן.
אחר כך תשווי את הפיוטים של האשכנזים בכלל, אל הפיוטים של הספרדים בכלל.
להמשיך?

 

[bbr]

בקיצור ענית את כל התשובה, יש ויש

יש שיהנו ספציפית מהמתנה, ויש שיהנו מכל האריזה העטיפה וכל הקישקושים שזה מאוד יוסיף להם להרגשה הטובה, ובד"כ זה גם מראה על מכובדות איך הנותן מתייחס למקבל

וכן הענין כאן, ואין מה להוסיף על דבריך שאמנם נכתבו עם סופרלטיבים... אך מצית את הענין בטוב טעם

 

[תמי אחת]

צריך להבדיל בין סגנון ובין רגש.
סגנון לא יוצר רגש, הוא לעיתים נלווה באופן אסוציאטיבי לרגש מסוג מסויים.
כך שבן אדם שגדל בסביבה כלשהי, לצורך העניין חסידית, יתאר את הרגש ההוא שקשור לאותה התעלות, במילים שבהן השתמשו מוריו או קרוביו על מנת לתאר רגש בעל מאפיינים דומים.
אצל מי שלא גדל באותה ההוויה, למרות שהוא יונק מתורת החסידות, אבל לא גדל על ברכיה במובן האסוציאטיבי של המילה, השימוש בסגנון הזה לא מעורר שום רגש. לעיתים הוא לא מעורר כלום, לעיתים הוא יעורר תחושה דומה לתחושה שתיארתי בראש האשכול.
פותח האשכול מזדהה אסוציאטיבית עם אותו רגש, דווקא כשהוא קורא את הסיפור באופן שמדבר אל הלב שלו, בלי עטיפות חיצוניות מעיקות ודביקות.
תן לי להרגיש, להריח ולמשש את התוך של העניין, לא רוצה את הקטיפה המצופה בניילון, לא מעניינים אותי פיתוחי הזהב של התיבה, אני רוצה את היהלום בעצמו, מצידי שיהיה בתוך שקית נייר פשוטה, מרשרשת.
דבר איתי במילים שאני משתמש בהם, המילים הגבוהות גדולות עלי, מרחיקות ממני את המושא, מסיטות אותי מן הנושא, ומתנשאות מעלי כמו הר של אותיות.
בקיצור, "רגש" מונע מאסוציאציה, לי זה לא מפעיל שום דבר ברגש, אולי להפך.

אהבתי את ההדגשה והיא מאד נכונה ללא קשר לנושא הזה ספציפית אלא לכל כתיבה רגשית.
העברת רגשות איכותית אינה מספרת איזה רגש חש גיבור הסיפור. אלא אלמנטים פיזיים וחיצוניים שיכניסו אותו לחווית ההרגשה הזו. תיאורים נמלצים מספרים לי כיצד הכותב חווה את הדברים מבלי לתת לי את האפשרות להרגיש אותם בעצמי, לעומת כתיבה איכותית שבה אני אחוש את התחושה עולה מתוכי.
אם במקום לספר לי על שולחנו הטהור תתאר לי את השולחן, עד שאוכל לחוש את טהרתו, הרגש יהיה פה עוצמתי בהרבה, מבלי שהוצרכתי להשתמש במילה נמלצת זו.

 

[יעל אייזיקוביץ]

ההשואה לנ"ך(?) לא טובה.

שם אין מילה מיותרת רק כדי לקשט, לכל מילה עומק ומשמעות שא"א היה לוותר עליהם.

 

[יונתן1]

לגבי א' אני חולק עליך, לא כל האדמורי"ם מתנהגים בגינוני מלכות, ולא כולם עוסקים במנהיגות. יש כאלה שכן, אך יש כאלה שלא.
ובנוסף תיאור של גינוני מלכות לא חייב להיות כתוב באופן שבו הגינונים נעשים, כמו שתיאור על משחק כדורגל לא חייב להיכתב בבעיטות.

לגבי ב' זה נשמע כבר יותר מעניין, זאת השערה שלך? או שזאת שיטה ידועה?

לגבי א', נכון שלא כל האדמורי"ם מתנהגים כמלכים, אבל יש "סטנדרט עיתונאי" להציג אותם כך, כמו שיש סטנדרט של תוארי כבוד (הגה"צ, הגה"ר וכו').

כשבאים לתאר מעמד מלכותי אצל אדמו"ר, מאחר שלא ניתן לכתוב על העיטורים והנברשות, מרחיבים בתיאורי עוצמת המעמד, כדי להעביר את הרושם הדרוש.

ומאיפה הגיע הטעם ה"קיטשי" החסידי שהוזכר כאן רבות, אם לא מה"מלכות"?

לגבי ב', זה ידוע שהחסידות מדגישה את הענין שכל פעולה חומרית יכולה וצריכה להיות עבודת השם, כ"ש לגבי אדמו"ר. אגב נזכרתי בביטוי נוסף: "בעוסקו בעבודת האכילה".