דיון | כתיבה חסידית בלי סופרלטיבים מרטיטים ושרעפי קודש, התיתכן?

[יואל ארלנגר - קקטוס]

בעיתון של החג הופיעה כתבת פרופיל על הרב וואזנר, אשר נכתבה על ידי העיתונאי המוכשר וחד העט א.א. (השם שמור במערכת).
יתכן שהכתבה היתה מעניינת, אולי היא סיפרה על מעשים נשגבים ומופלאים, אך לצערי פשוט לא הצלחתי לקרוא אותה.
הסיבה לכך היא עומס התיאורים הפומפוזיים, הסופרלטיבים הקיטשיים, שליוו את הכתבה. מדי כמה שורות נכנסה שורה שלא קשורה כלל לנושא שעליו דובר, כמו למשל (אני מקצין לצורך המחשה) : "בעודו תלמיד נהג לשנן את השו"ע בעל פה", עד כאן תקין, ומכאן מתחיל תיאור מיותר: "שפתותיו הקדושות דובבות בסילודין, ואין השגה באפס קצהו של המעמד המרטיט כל לב, ומלאכים ושרפים סובבים אותו כאכסדרה של פלטרין של מלך, בלהט ובעוצם דברותיו, שעוד בעודו נער הממו את כל לבבותיהם ההומים של המשתוקקים להסתופף בצילו, כשדברותיו גחלי אש בירקרק חרוץ, חקקו על לוח ליבם את המראות הצורבים, ובסודם של צדיקים עלו מעלה לאורם של זקנים וחסידים". (התיאור שלי, להמחשה בלבד)

וכאן אני שואל:
מישהו באמת קורא את השורות הללו?
מישהו מיחס להן משמעות כלשהי?
לי זה נראה שזה נכתב רק כדי להוסיף לכתיבה "נופך חסידי", ובעיני זה מיותר ומכביד מאוד על הקריאה.
אשמח לשמוע את דעתכם בנידון.

 

[pninap]

מה? זו היתה כתבה מאלפת, דווקא בגלל זאת.
אחרת, כל הכתבות על הרב וואנר יהיו זהות. כל כותב נותן את הנופך שלו, ובעיניי זה לא היה קיטשי ולא חסידי ולא מיותר. אלא סגנון פיוטי מדהים, שהוא ז'אנר כתיבה מקובל כשסופדים. (טוב, שם הוא לא מ מ ש התכוון לספוד...)

הדוגמה שפה, בכלל לא דומה למה שכתוב שם.

 

[חנה קונקטורית ומאמנת]

ואפשר להגיד את זה על כל כתבה וידיעה בכל עיתון שסובל מניפוח מרמה זו או אחרת על מנת למלא: את מספר המילים שהוקצב לכתבה
את מספר העמודים שהוקצב למגזין/עיתון וכו'
את מספר התוספות שהוקצב לעיתן
את תיבות הדואר שלנו
את כניסות הבניינים שלנו
ולבסוף:
את פחי התכלת...

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

מה? זו היתה כתבה מאלפת, דווקא בגלל זאת.
אחרת, כל הכתבות על הרב וואנר יהיו זהות. כל כותב נותן את הנופך שלו, ובעיניי זה לא היה קיטשי ולא חסידי ולא מיותר. אלא סגנון פיוטי מדהים, שהוא ז'אנר כתיבה מקובל כשסופדים. (טוב, שם הוא לא מ מ ש התכוון לספוד...)

הדוגמה שפה, בכלל לא דומה למה שכתוב שם.

זאת תגובה אחת, צפיתי שהיא תבוא, כי הרי ברור שיש בקהל אנשים שכן מחבבים את הז'אנר. אני מתעניין גם בדעתם של אנשים שלא מחבבים את הז'אנר, מעניין אותי האם זה מפריע להם,כמוני.
לגבי הדוגמא, אני חושב שהיא כן מייצגת, אם יתעורר צורך, אני אביא דוגמאות אותנטיות מגוף הכתבה.
(את באה מתוך המגזר החסידי? )

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

בנוסף:
מה דעתכם לגבי האפשרות הבאה: אותו חומר בדיוק היה נערך לכתבה על ידי בן אדם שמשתייך מבחינה מגזרית (סוציולוגית) למגזר אחר, למשל - ליטאי, ספרדי, דתי לאומי, בעל כשרון כתיבה ראוי לשמו.
האם הוא היה מצליח ליצור כתבה בעלת איכויות דומות? כתבה פחות טובה? אולי זה היה מעניין יותר?
(לדעתי "כתיבה חיצונית" היתה יכולה להביא את הסיפור בצורה מעניינת יותר, לפחות בפן הסיפורי/ תיאורי, ואולי היה לה חיסרון ביכולת לתקשר עם קהל היעד של הכתבה (ציבור חסידי). תוך כדי כתיבה עולה בי השאלה האם עורך העיתון היה מעוניין בכלל ליצור כתבה שפונה אל כל קוראי העיתון, או שמראש הוא מחלק את הכתבות לפי פילוח מגזרי / סוציולוגי?)

 

[יעל אייזיקוביץ]

אני לא מצליחה לקרא את הסגנון הזה.
זה עושה לי בחילה.
בעיני התאור רק מוריד מהקדושה שאינה זקוקה ללשון כזו.

 

[רבקה1234]

לא מזדמן לי לקרוא בעיתונים המשתייכים למגזר החסידי, אבל לאחרונה אני רואה השפעה של הז'אנר הזה על ספרי ילדים המספרים על גדולי ישראל, גם על כאלה שלא השתייכו למגזר החסידי (אני מניחה שהספרים הללו נכתבו על ידי סופרים חסידיים).
למשל בהקדמה לספר שנכתב על גדול מבני עדות המזרח מתואר משהו מעין זה (מצטטת על פי הזיכרון):
אשריכם ילדים יקרים ונפלאים שאתם זוכים לקרוא בספר הנפלא והמיוחד והמרטיט, השזור בדמעות רותחות ובעיניים מצועפות, המעלה עלי גוויל את תולדותיו המופלאות של... דמותו התמירה וקולו הרך ולבו הרחום וגאונותו האדירה החובקת עולם עודם מהדהדים בלבותינו הרכים ומעוררים בנו כיסופים עזים וטמירים שקשה לנו להכילם...
הבה נדפדף בהתרגשות עצומה ובשמחה כובשת לב, ברטט ובזיע, לעמודים הבאים של הספר הנפלא, ונקרא ברתק, בהתלהבות ובהשתוקקות עזה אודות רום מעלתו ודרגתו העצומה שאין לנו בהם מושג קלוש שבקלושים וקל שבקלים וכו' וכו'.
ואני שואלת את עצמי - האם הכתבת הרגשות הללו לילדים אכן נושאת פרי? או שמא היא גורמת להם דחייה - כמו שהיא גורמת לי?
(למותר לציין שהגדול המתואר היה דבוק בלימוד התורה כבר משחר נעוריו, ובעוד כל חבריו שיחקו בחצר, הוא מעולם לא התעניין בשום משחק ילדים כלשהו, תמיד דבק בלימוד ולא עניין אותו שום שיג ושיח של ילדים בגילו וכו' וכו', יצר הרע לא ביקר במחוזו מעולם ורק בתורה שם חשקו ומרצו כל ימיו עלי אדמות, אבל זה כבר עניין לאשכול נפרד).

 

[יונתן1]

אני חושב שהסיבה לכתיבה החסידית הזו, היא אותה סיבה לחוסר הדיוק הידוע בעובדות בסיפורי החסידים, שהפך למושג "חסידישע מעשה", והיא:

החסידות היא לב ורגש, והסיפורים הם לא מחקר היסטורי אלא כלי להלהיב את הלב. לכן אין כ"כ צורך בדיוק, ויש מקום לתיאורים פומפוזים. צריך רק שלקורא תהיה קצת "תמימות דקדושה" לקבל אותם...

 

[יעל אייזיקוביץ]

כילדה דילגתי על זה וגם היום.

התוכן של הסיפור הוא שייחרט ולא הביטויים. הם רק מטריחים אותי לדלג.

 

[קריאייטיבית]

אני תולעת ספרים של ממש, אוהבת מאד לקרא כמעט כל חומר כתוב טוב,
אבל, כשאני רק רואה את השם של הסופר הזה, אני אוטומטית מדלגת לסיפור הבא...
בעבר נסיתי לקרא את סיפוריו פעם פעמים, ואחרי כמה פסקאות בלבל לי את המח כל הבלה בלה הזה והתיאורים מרטטי הנפש והרגש בצורה מלאכותית ומעצבנת למדי.

לעומתי יש לי חברה טובה שממש מתענגת על כל התיאורים נוטפי הדבש הללו, ובמקרה היא כן נמנית על המגזר החסידי (מה שאני לא יכולה לציין על עצמי..)
אז אולי זה כן משהו בנשמה שנמשך לשם??

ואם בפסיכולוגיה עסקינן, אין ספק שמוצא האדם משפיע על תחומי הענין שלו!

 

[mig]

לא קשור למוצא חסידי או לא,
ודווקא אצל "חסידים" הקפידו בסיפורים לציין את העובדות ולדייק בהן בענייניות.

הסגנון הוא סיגנון של סופר, יש כאלו שכותבים בצורה ביוגרפית עניינית, ויש כאלו שאם מלאכים ושרפים ושאר תיאורים על הדרך והנופים ("הא, מה רבו מעשיך ה'" פרצה שאגה מליבם וקרעה את מרחבי השדות המוריקים סביב בשפעת יבולם וכו' וכו' בלה בלה)
לא יחגגו בכתבתם, סיפורם הוא יחסר מבחינתם, בשביל זה עיתון מכובד מחזיק מגוון כותבים וסגנונות, וספרים, הרשות לכל אחד לרכוש ולקרוא את אשר הוא מחבב.

(אגב, נראה לי שנתקלתי בתור ילדונת לראשונה בעומס תיאורים דווקא בספרים של מ. ליהמן)

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

שטויות לא קשור למוצא חסידי או לא,
ודווקא אצל "חסידים" הקפידו בסיפורים לציין את העובדות ולדייק בהן בענייניות.

הסגנון הוא סיגנון של סופר, יש כאלו שכותבים בצורה ביוגרפית עניינית, ויש כאלו שאם מלאכים ושרפים לא ושאר תיאורים על הדרך והנופים ("הא, מה רבו מעשיך ה'" פרצה שאגה מליבם וקרעה את מרחבי השדות המוריקים סביב בשפעת יבולם וכו' וכו' בלב בלב)
לא יחגגו בכתבתם, סיפורם הוא יחסר מבחינתם, בשביל זה עיתון מכובד מחזיק מגוון כותבים וסגנונות, וספרים, הרשות לכל אחד לרכוש ולקרוא את אשר הוא מחבב.

(אגב, נראה לי שנתקלתי בתור ילדונת לראשונה בעומס תיאורים דווקא בספרים של מ. ליהמן)

ישנו שינוי מסויים בין הסגנון של חסידי פולין שגם למיטב זכרוני הקפידו יותר על כתיבה עניינית, שזאת נגזרת של אופיים, לעומת חסידי רומניה וגליציה שאצלם נפוץ יותר הסגנון הזה.
הדוגמה שהבאת בציטוט הדמיוני, משוייכת בעיני לכתיבה בסגנון חסידי..
לגבי מ. ליהמן, את מתכוונת למקור או למעובד?

 

[קריאייטיבית]

שטויות לא קשור למוצא חסידי או לא,
ודווקא אצל "חסידים" הקפידו בסיפורים לציין את העובדות ולדייק בהן בענייניות.

הסגנון הוא סיגנון של סופר, יש כאלו שכותבים בצורה ביוגרפית עניינית, ויש כאלו שאם מלאכים ושרפים לא ושאר תיאורים על הדרך והנופים ("הא, מה רבו מעשיך ה'" פרצה שאגה מליבם וקרעה את מרחבי השדות המוריקים סביב בשפעת יבולם וכו' וכו' בלב בלב)
לא יחגגו בכתבתם, סיפורם הוא יחסר מבחינתם, בשביל זה עיתון מכובד מחזיק מגוון כותבים וסגנונות, וספרים, הרשות לכל אחד לרכוש ולקרוא את אשר הוא מחבב.

(אגב, נראה לי שנתקלתי בתור ילדונת לראשונה בעומס תיאורים דווקא בספרים של מ. ליהמן)

הופס!
ידעתי שישר יקפצו כמה ........
אין לי ספק שהסגנון הלכאורה רווי רגש הזה הוא בעיקר חסידי, ולא משנה בכלל מיהו הסופר אלא המקור של סגנון הכתיבה הזה שהוא ללא כל ספק חסידי לחלוטין.
ולא, זה לא מעיד שכל איש/ה ממוצא חסידי יתרפקו עכשיו בערגה על סיפורים כאלו ודומיהם.

 

[efrat1]

על איזה כתבה מדובר?
אני אישית קראתי כתבה במשפחה על הרב וואזנר, אבל בטח לא מדובר עליה...

 

[נוי]

נראה לי שסגנון כתיבה חסידי הוא בדיוק כמו עיצוב חסידי: מקושט ומעוטר לרוב.
יש שיאהבו את הפאר וההדר ויתפעמו לאמר:"מלכות!" (מלעיל, ת' רפויה)
יש שילעלעו ויעירו בקיצור נמרץ:"בעעע".
ויש גם את אלה שסתם ככה בעד עיצוב בקו נקי ויפטירו:"עומס מיותר"

כמו בהרבה סוגיות נושקות, המסקנה היא:"טעם וריח".
כמובן מי שרגיל לטעם מתוק, מתוק יערב עליו ביותר, ומי שגדל באקלים עם טעם הפוך, מתוק יטעם לו כמבחיל.

 

[יואל ארלנגר - קקטוס]

נראה לי שסגנון כתיבה חסידי הוא בדיוק כמו עיצוב חסידי: מקושט ומעוטר לרוב.
יש שיאהבו את הפאר וההדר ויתפעמו לאמר:"מלכות!" (מלעיל, ת' רפויה)
יש שילעלעו ויעירו בקיצור נמרץ:"בעעע".
ויש גם את אלה שסתם ככה בעד עיצוב בקו נקי ויפטירו:"עומס מיותר"

כמו בהרבה סוגיות נושקות, המסקנה היא:"טעם וריח".
כמובן מי שרגיל לטעם מתוק, מתוק יערב עליו ביותר, ומי שגדל באקלים עם טעם הפוך, מתוק יטעם לו כמבחיל.

יפה, משקף במקצת את מה שחשבתי.
השאלה שלי, שאני חוזר עליה שוב כאן.
האם במידה ואותה כתבה תיכתב בסגנון שאינו "חסידי" זה יוריד מהאיכות שלה, או אולי זה יגרום לה חשיפה רבה יותר, וינגיש אותה לעוד קוראים?

 

[מלפפון]

אבא שלי קרא את הכתבות והסיפורים שכתבתי בעיתוני החג.
שאלתי אותו אם יש מה לשפר, הוא אמר שאפשר להשתמש בביטויים יותר ספרותיים.
ונתן לי דוגמא שבעיתון הזה והזה אחד מהרבנים התבטא בצורה ראויה לחיקוי.

חיפשתי את העיתון, ובסוף מצאתי מתחת למיטה של אחותי..
קראתי את הכתבה, ניסיתי להחזיק עד הסוף אבל לא הלך לי.. לא מצאתי שם משהו שאני יכולה לקחת הביתה.

נזכרתי שהיה ספר שאמא שלי המליצה לי לקרוא. לקחתי את הספר מהספריה וניסיתי לקרוא עד הסוף. העלילה היתה חשובה נכונה ויפה, אבל עמוסת תיאורים מלבבים. מצאתי את עצמי עוקפת שורות וקטעים, ואז חוזרת כי כל פעם פספסתי התקדמות בעלילה.

אמרתי לאמא שלי שהספר היה יפה, חוץ מהתיאורים הנמלצים. והתברר לי שזו הסיבה שהיא נהנתה מהספר..

כל אחד נהנה מז'אנר אחר, וזה כמו לפתוח ויכוח על שוקולד מריר האם הוא טעים או לא..

 

[יעל אייזיקוביץ]

הדרך היחידה זה לעשות סקר....


אני בשוק לשמוע שיש מי שאוהב את זה.......
גם בכתבות תדמית ובעלונים זה נהיה שכיח התאורים האלו.
אז זה למה.
אנשים אוהבים את זה!
יווווווווווווווווווווווווווווו!!!!!!!!!!!

 

[mig]

ישנו שינוי מסויים בין הסגנון של חסידי פולין שגם למיטב זכרוני הקפידו יותר על כתיבה עניינית, שזאת נגזרת של אופיים, לעומת חסידי רומניה וגליציה שאצלם נפוץ יותר הסגנון הזה.
הדוגמה שהבאת בציטוט הדמיוני, משוייכת בעיני לכתיבה בסגנון חסידי..
לגבי מ. ליהמן, את מתכוונת למקור או למעובד?

אכן יתכן שזה נגזר מוצא,
אם כי לפני תקופה נפל לידי ספר שתאר את יהודי סוריה באופן שנכד תאר את הסבא שלו משהו מעניין, רחוק מחסידות ומוצא חסידי ת"ק על ת"ק פרסה, ובכל אופן היה בזה משהו מסגנון התיאורים המלובב והנלבב אם כי באופן מעט שונה.

כך שלדעתי יש בזה כן סגנון אישי.

*לעניין ליהמן: המעובד, המעובד, שכחתי לציין...
את המקור קראתי שנתיים אחרי וכעסתי על ה"מאבד/ת" שבגמלוניות (מבחינתי בלבד!) רבה הרסו כל חלקה טובה

 

[קריאייטיבית]

יפה, משקף במקצת את מה שחשבתי.
השאלה שלי, שאני חוזר עליה שוב כאן.
האם במידה ואותה כתבה תיכתב בסגנון שאינו "חסידי" זה יוריד מהאיכות שלה, או אולי זה יגרום לה חשיפה רבה יותר, וינגיש אותה לעוד קוראים?

תלוי בקהל היעד!
אם הכתבה פונה לקהל חסידי, ותכתב בעיתון שכזה זה דווקא יוסיף לרייטינג שלה
וכן להפך.....